מעיני החכמה רנז

דף פט ע"ב בא"ד ונראה לר"ת כו' וסבר השתא בפועלים שא"י לאכול כו' עכ"ל מהרש"א דייק לשון השתא דגם לפי האמת הפירוש כן לר"ת ונראה דבלא"ה לפר"ת מגומגם מי הכריחו לפרש שיאכלו הרבה הבלתי ראויים דילמא אראויים קאי לכן צ"ל דמשמע ליה בכל גווני שיאכלו הרבה וצריך ביאור א"כ למה להו להכריח לאכול ע"י הדחק שיאכל ציר בשביל זה לכן י"ל דבהך ס"ד ס"ל דאין פועל רשאי להשהות עצמו שיבא להענבים הטובים שאז יאכל וא"כ אם לא יאכלו כאן אין יכולין להמתין על הטובות דאם אינו רשאי להשהות ע"כ מוכרח לאכול מיד דאל"כ יאמר לו בעה"ב שבכונה שהה עד ראשי אומניות להפסיד הטובות שאין מן הדין לאוכלן אם השהה עצמו עד שיבא שם ואם יאכלו בלא טיבול ציר לא יוכלו לאכול מראשי אומניות לכן דוחק עצמו לאכול גם מאלו שלא יהיה כהשהה עצמו לראשי אומניות וא"כ למסקנא דרשאי לשהות עצמו ממילא מסתמא אינו עושה זאת שידחוק עצמו לאכול ע"י הדחק וא"כ אתיא כפשוטה שיאכל הרבה מן הטובות

בא"ד ונראה לר"י דלפר"ת לא אסור ענבים וד"א רק באין ראויין כו' עכ"ל לכאורה קשה דילמא דבר אחר ממש אפילו בראויין אסור אלא דלמסקנא א"צ לומר דמלח כענבים ודבר אחר דמי רק מלח אסור משום ספיתה דקבעה במעשר ונראה דקשיא להו לר"ת ל"ל לדחוק לקמן לוקמה הך ברייתא דסופת מיירי בראויין והך דלא יספות מיירי באין ראויין ומשום דמלח כדבר אחר דמי לכן צ"ל דמשמע ליה הך ברייתא דסופת במלח ל"ל בראויין דא"כ מאי קמ"ל במלח הא אפילו עם דבר אחר ממש שרי אע"כ איירי באין ראויין ודוקא מלח מותר משום דלאו כדבר אחר דמי ואכתי תקשי למסקנא דידע ממעשר לוקמה הך דסופת איירי בראויין וקמ"ל דספיתה לא קבעה במעשר והך דלא יספות איירי באין ראויין ומשום דבר אחר לכן נראה דאביי ורבא דמוקי להו לענין מעשר ס"ל בפשיטות דמלח ודאי כמו דבר אחר דמי וא"כ לא מצי לאוקמה הך דלא יספות משום דבר אחר דא"כ תפשוט דהבהוב שרי דהא מלח ודאי כענבים וד"א דמי ואם דהבהוב נמי אסור לינקט רבותא טפי דלא יהבהב אע"כ בראויין איירי ובראויין באמת שרי דבר אחר ואסור רק משום מעשר ובס"ד דמשני מלח ודאי כענבים וד"א דמי באמת נפשטה הבעיא דהבהוב שרי או דיש לדחות דשמא מלח הוה כמו הבהוב אבל אביי ורבא ע"כ ס"ל דודאי כדבר אחר דמי דאם יש סברא דמלח לאו כדבר אחר הוה מצי לאוקמה דספיתה לא קבעה כלל רק דהך דסופת מיירי בראויין והך דלא יספות מיירי באין ראויין אלא ודאי ס"ל דמלח כדבר אחר ממש הוא ואי טעמא משום דבר אחר תפשוט הבעיא דהבהוב שרי וא"כ ממילא מוכח דדבר אחר ממש נמי שרי וזהו שכתב ר"י דבראויין שרי כדמשמע ממילתא דרבא והשתא לפיר"ת אין מקום לקושית התוס' לקמן ד"ה בארץ וע"כ קושית התוס' לפרש"י ומיושב מה שדייק מהרש"א על מש"כ התוס' לקמן דסופת קאי אסיפא והקשה מהרש"א לפיר"ת מצי קאי נמי ארישא ובראויין ולפמש"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' לפיר"ת רק לפירש"י ולפרש"י כתבו שפיר דקאי אסיפא דלפרש"י אין חילוק בין ראויין לשאין ראויין ודו"ק היטב

בגמרא התם משום ביטול מלאכה קשה לדעת הרמב"ם בפ"ב משכירות דין ב' שכתב המבטל ממלאכתו ואוכל עובר בלא תעשה ועיין שם בלח"מ פירושו שאין לו לאכול רק אחר גמר מלאכה בין סל לסל וא"כ אכילה גופה אינה מותרת רק בענין שאין בו ביטול מלאכה א"כ מאי קאמר דלא יהבהב משום ביטול מלאכה הא אפילו בלא הבהוב היכא דמבטל ממלאכתו אינו רשאי לאכול ודוחק לומר דהכי קאמר לא יהבהב משום דאית ביה ביטול מלאכה בהבהוב דכיון דאין לו לאכול אלא בין סל לסל כמש"כ הלח"מ אי אפשר שלא יתבעל ע"י ההבהוב ויתעצל במלאכתו גם קשה על מה שכתב הרמב"ם בשעה שעוסק במלאכה אסור לאכול כמש"כ הרמב"ם שכל שהוא עוסק בקצירה לא יאכל א"כ איך נותן לאשתו ובניו להבהב והוא עוסק במלאכתו א"כ אין רשאי לאכול וצ"ל דממתין בין סל לסל ולפ"ז אפשר דבס"ד קאמר שיהבהב בין סל לסל ולא יבטל ממלאכתו כיון דלא יאכל אז והזמן שצריך לאכילה יבטל בהבהוב ושיאכל בין סל שני לשלישי וקמ"ל דאסור דההבהוב הוה ביטול טפי מאכילה

בתוספות ד"ה קוצץ כו' וקשה קצת כו' למה פשוט לו כ"כ כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דילמא ה"ק אילימא אסיפא אשכרו לבצור א"כ לא היה לקציצה רק משום מלח א"כ פשיטא וע"כ אשכרו לעדור קאי ותקשי למה מהני הקציצה לענין מלח ע"כ דמדינא כל פועל סופת ועלה בדעתי לומר דר"ת מקשי לשיטתיה דס"ל בראויין מותר אפי' עם דבר אחר וא"כ י"ל דהא כבר כתבתי דקשה לר"ת לוקמה בראויים וצ"ל דראויים פשיטא אפי' דבר אחר ממש שרי וא"כ י"ל ברישא דקוצץ לאכול ענבים שפיר קאי אראויים ומלח דוקא מותר דאכשורי אוכלא הוא משא"כ עם דבר אחר אין יכול להוציא בתנאו כיון דקאמר ענבים לחוד מיהו נ"ל בלא"ה לא קשיא קושית מהרש"א דודאי התוס' מקשו שפיר דל"ל דקצץ קאי אסיפא וקאמר כל מאי דבעי ליכול דא"כ לא מקשי רק דפשיטא שאוכל בכל ענין וטפי הו"ל לאקשויי אסיפא אעיקרא דדינא אמאי שתים שתים לא יאכל אפי' בלא מלח ואמאי יהיה קביעות הא שתים שאוכל הוא אפי' בלא הקציצה א"כ אין טעם לאסרו בשתים דלא מקח הוא כלל וזה ברור עיין בפ"ב דמעשר משנה ז' ועפ"ז י"ל גם מ"ש לפיר"ת דקצץ שיאכל עשר כו' קאי ג"כ ארישא וכן נראה מלשון התוס' שלא חזרו בזה דקאי ארישא דאילו בסיפא נהי שקצץ שלא יאכל יותר מעשרים מ"מ לאו מקח הוא דמה שאוכל אינו בתורת מקח ואמאי לא יאכל שתים שתים. ומ"מ יש ליישב קושית התוס' דה"ק אילימא אסיפא וקצץ קאי אשכרו לעדור וקשיא ליה למה נקט מלח הא אפי' דבר אחר ממש נמי יכול כיון דבאמת מלח נמי כדבר אחר דמי א"כ טפי הו"ל לאשמועינן מה דהוה דבר אחר ממש ע"פ פשוטו

בגמרא אמר אביי כו' בארץ קבעא ספיתה משמע דלאביי ספיתה קבעא אפילו חדא חדא דהא לא מתוקמא ליה הך דסופת רק בח"ל ותימא דמשנה שלימה הוא פרק ד' דמעשרות משנה ג' הנוטל זתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל ומצאתי באסיפת זקנים בשם הראב"ד שכתב ממשנה קמא שם דמטבל בשדה פטור וכתב לחלק דספיתה הוה טפי מטיבול ולפ"ז מתני' דתנן אם מלח ונתן לפניו חייב אפי' בטיבול כ"ש בספיתה וא"כ יש לתמוה על התוספות שכתבו דליכא שום חידוש דספיתה לא קבעא כיון דלא שמעינן בשום דוכתא דספיתה קבעא ותימא הוא שהרי משנה מפורשת הוא שאפי' טיבול קובע רק אחת אחת מותר ואיך נימא דליכא רבותא בספיתה לאביי דהוה טפי מטיבול ואפי' אי שוין הם נמי קשה דעכ"פ רבותא הוא ונראה דהתוס' מפורשין המשנה המטבל בשדה היינו מטעם שלא נגמרה מלאכתו פטור ומלח אינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו והך דנוטל זתים מן המעטן היינו משום דכבר נגמרה מלאכתן לכן שתים שתים אסור אלא דכאן לגבי פועל שהוא לוקח בקצץ כיון דאיכא קביעותא דמקח ס"ל לאביי דספיתה אסורה בארץ אפילו אחת אחת ולא דמי למתני' דמעטן דשם ליכא מקח ובמטבל בשדה דלא הוה גמר מלאכה אפי' טובא שרי ובלוקח ס"ל לאביי דקבעא ספיתה לאסור אפי' חדא חדא וס"ל כיון דאיכא מקח וספיתה אפי' חדא חדא אסורה וא"כ א"ש דברי התוס' דלא שמעינן בשום דוכתא דספיתה בהדי מקח תקבע לאסור חדא חדא להכי מוקי האי דלא יספות משום מעשר וקאי אנטל רשות מבעה"ב דהו"ל כקצץ מיהו אכתי צ"ע דהא בפ"ג דמעשר משנה ב' כתב הר"ב דמתנה אינה קובעת וא"כ אפי' נתן רשות לספות במלח לא מקרי מקח והדרא קושיא לדוכתא למה לא יספות אחת אחת דמפורש במשנה דשרי ודוחק לומר דלא יספות איירי בקצץ ונראה דאביי ס"ל כיון דבקצץ אסור אפי' חדא חדא גם בנטל רשות אסרינן דדמיא לקצץ כיון דבלא רשות אין לו לאכול א"כ נראה כאילו קצץ לאכול במלח ולא דמי להך דפ"ג דמעשרות משנה ב' דבזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין דהתם שאני כיון דכל פועל אוכל ופטור אבל במלח שאין דין הפועל לאכול כלל לא מפלגינן בין נטל רשות לקצץ ועל דעת הראב"ד שסובר דטיבול הוא פחות מסופת א"כ קשה איך ס"ד מעיקרא משום ענבים ודבר אחר לינקט אפי' טיבול דאסור אחרי כתבי הנ"ל עיינתי ברמב"ם פ"ה ממעשר דין ג' שהעתיק הך משנה ז"ל בהלכה י"ג המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמר מלאכתן אבל אם יש להם עליו מזונות לא יאכלו אע"פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאינה ולא מן הסל ולא מן הקופה ומוקצה עכ"ל ולכאורה תמוה כיון דמקח אינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו כמש"כ הר"ב ז"ל בפ"ג דין ג' וא"כ כיון שאין להם מזונות עליו דלא הוה כמקח אפילו נגמרה מלאכתן נמי יאכלו דמתנה אינה כמכר כמש"כ הרב ז"ל גופיה שם בפ"ה הלכה ה' ובאמת מדברי הרב נראה דהך דלא מן הסל ומוקצה קאי אסיפא דהוה קביעותא דמקח אבל ברישא דלא הוה קביעותא דמקח אפי' מן הסל ומוקצה שנגמרה מלאכתו נמי אוכל לכן נראה דס"ל דגבי פועל כל שאוכל מה שאינו מדין תורה יש לו דין מכר משום דדמי לקביעותא דקצץ לכן אינו מותר רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו דאפילו מקח לא קבע ובקצץ להם מזונות אסור משום שפורע חובו מן הטבל ואינו מותר רק אחת אחת א"כ א"ש בפשיטות לאביי דלא יספות במלח קאי אנטל רשות דנטילת רשות בפועל מה שאינו אוכל מן הדין הוה כמו מקח ובהכי ניחא שהרמב"ם לא העתיק כלל הך דמטבל במלח וע"כ ס"ל דמטבל במלח היינו אחת אחת וא"כ תקשי לאביי דס"ל במלח אפי' אחת אחת נמי אסור אלא ודאי ס"ל כדפרישית דפועל במה שאינו אוכל מן הדין כגון במלח יש לו דין מקח והכל נכון לשיטת הרמב"ם וגם דעת התוס' יש ליישב בדרך זה ועיין היטב

דף צ ע"א בתוספות ד"ה והדשות כו' פירש בקונט' דסתם דיש כו' תימא דא"כ. אפילו הן חולין מתוקנים כו' עכ"ל לפום רהיטא אמרתי ליישב פירש"י דודאי הא דאין ליתן תרומה קודם גמר מלאכה היינו לפי האמת דגם מחולין מתוקנים צריך להניח לאכול משא"כ אי היה דין דבחולין מתוקנים לא עבר בלא תחסום א"כ היה דרך לדוש חולין מתוקנים כדי שימנע הבהמה מלאכול וא"כ ע"כ צריך לחייב בחולין מתוקנים א"כ ממילא בחנם אינו מפריש קודם גמר מלאכה שהרי אינו מרויח בזה כלום מיהו יותר נראה דבלא"ה צריך ביאור מה דמשמע לקמן דילפינן מדישו ולא של מעשר וצריך ביאור דדישו אשור קאי ונראה דהכי דרשינן דקרי ליה דישו היינו דישו דשור ר"ל לענין שאין בעה"ב יכול למנעו מלאכול דהו"ל כאילו דישו של שור באותה שעה שיכול לאכול