מעיני החכמה רנו

וכן בהכניסה דרך גגין פטור משא"כ באילן העומד בחצר דרכו ליכנס כך לכן חייב במעשר

בתוספות ד"ה עד שיפקסו וא"ת שלהי פ' ר' ישמעאל כו' עד שיקפה מבעי ליה כו' עכ"ל ונראה דכאן הקושיא עד שיפקסו היינו משום דלשון זה שולל חיוב אחר והיינו כיון דמיירי שיפקסו בחצר וא"כ איכא רבותא אע"ג דחצר קובע מ"מ אינו קובע רק כשיפקסו ויורה בזה שכבר היה במקום שראוי לקבוע משא"כ התם נקט משיקפה ממילא נשמע דקודם לא נתחייב משא"כ הכא אף אי נקט משיפקסו אינו שולל דבר חיוב שראוי להתחייב מקודם

בתוספות ד"ה כי קאמר כו' ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב כו' ר' ינאי מיירי בשאין כו' אלא לאוכלן עכ"ל נראה מדברי התוס' דאם דרכן אפי' בשדה להך תירוצא הו"ל כגורן ולא בעי ראיית פני הבית גם חייב מדאורייתא

בתוספות ד"ה ומה כו' במסקנא דריש כו' והשתא אכתי לא מסיק אדעתיה כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דלקמן כבר ידע דאדם אוכל בתלוש ואפ"ה עביד ק"ו ותירץ דק"ו דלקמן היינו בקצץ שלא לאכול ובשור לא מהני ע"ש ודבריו מגומגמים דאיך שייך שאינו אוכל בתלוש בקצץ הא בקצץ אפי' במחובר אינו אוכל ועוד דא"כ ליפרוך מה לשור שכן אוכל אפי' בקצץ אלא ודאי הא לאו פירכא הוא כלל דטעמא משום דבר דעת הוא ומחל ובאמת בקטנים גם באדם אינו קוצץ כדלקמן דף צ"ג ונראה כונת התוס' בפשיטו' דכן דרך הש"ס שבא ללמוד בק"ו שאינו אמת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולדחות הק"ו דהא באמת אפי' בלא ק"ו מצי למילף מאדם במה מצינו אי ליכא פירכא וכן דרך הש"ס

בא"ד וא"ת כו' הו"ל למיעבד ק"ו משור שאי אתה מצווה להחיותו עכ"ל ולענ"ד נראה ליישב דכיון דאדם אוכל במחובר ושור בתלוש לא שייך למילף הק"ו מתוך שמצווה להחיותו דמה"ט באמת אוכל במחובר וכל זמן שלא נלמד שאדם אוכל גם בתלוש לא שייך ללמוד מכח ק"ו שיאכל אדם גם בתלוש דלא שייך הק"ו רק משום דאית ביה חומרא לא גרע ואי אמרי' דאין אדם אוכל בתלוש לא הוה קולא דאדם די"ל משום שאוכל במחובר א"כ אין בו דין בתלוש לכן ע"כ עיקר הק"ו שיאכל גם בתלוש כיון שמצינו בו מחובר אבל אחסימה שפיר עביד ק"ו לאדם היכא דאכיל יהיה מצווה על חסימתו משא"כ הך ק"ו אכילה מאכילה שייך שפיר דנילף שיאכל גם בזה והדר בעי דנילף נמי שיהיה מצווה על חסימתו

בגמרא ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו משור ויש לדקדק לדברי רמה דס"ל באדם צריך לשלם לו מה שמנעו לאכול ולא אימעט רק ממלקות וא"כ קשה ל"ל כנפשך למעט אדם מחסימה הא ודאי איסורא איכא דהוה גזל ומלקות אין עונשין מן הדין ואפשר דס"ל כמש"כ הרב המגיד משנה רפ"ב ממאכלות אסורות דהיכא דאיכא עשה בלא"ה מהני הק"ו לענין מלקות וא"כ שפיר דריש הק"ו משור שיתחייב על חסימתו כיון דאיכא עשה בלא"ה שיאכל במחובר וא"כ שפיר מהני הק"ו אף למלקות כיון דעשה בלא"ה איכא שיאכל כמש"כ הרמב"ם במנין מצות ובריש הלכות שכירות א"כ שפיר אהני הק"ו למלקות ג"כ מיהו כבר כתבתי דפשטא דש"ס משמע דפטור לגמרי

בגמרא שור שאתה מצווה על חסימתו א"ד שאתה מצווה להחיותו: וקשה א"כ כנפשך ל"ל למעוטי אדם שאין אתה מצווה על חסימתו דלא נילף ק"ו אם נימא דגם שור מצווין להחיותו א"כ תו ליכא ק"ו לאדם וא"כ לא צריך קרא דכנפשך מיהו איפכא לא קשיא מאי פריך לעיל יהא אדם מצווה על חסימתו ק"ו משור ותקשי א"כ אחיך ל"ל למעוטי שור הא בלא"ה ליכא ק"ו כיון דגם אדם מצווה על חסימתו ליכא ק"ו בשור די"ל דודאי אחיך איצטריך לכמה דרשות אבל מכנפשך דמייתר מוכח דשור אינו מצווה להחיותו דאי מצווה להחיותו ממילא ליכא ק"ו לאדם שיהיה מצווה על חסימתו תו קשה לא לכתוב לא אחיך ולא כנפשך וא"כ תו לא נימא ק"ו לא לאדם ולא לשור ונימא דכל חד מוקי אדוכתיה כיון דאיכא למילף שור מאדם להחיותו וכן אדם משור לחסימה וכמש"כ התוס' בחולין דף ס"ג ע"ב ד"ה ותהא מיהו נראה דלמאי דפרישית דאחיך לא מייתר א"כ א"ש דבעינן קרא דנפשך דשור ממילא אימעיט מאחיך וא"כ הוה שפיר ק"ו לאדם לחסימה וא"כ נראה דגם כאן עיקר סוגיית הש"ס לאסוקי למאי צריך קרא דכנפשך דבלא כנפשך נמי כיון דאיכא ק"ו בתרווייהו הוה אמרי' כל חד תיקו אדוכתיה אבל השתא דכתיב אחיך דלא מייתר ושור אימעט ממילא א"כ צריך קרא דכנפשך למעוטי אדם מחסימה

שם א"ד שאתה מצווה להחיותו וקשיא לי איך ס"ד למילף שור מאדם מה לאדם שכן אתה מצווה על הכאתו וקללתו וחייב מיתה עליו משא"כ בהמה שמקרא מפורש מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכן שחייב במצות

דף פט ע"א בגמרא מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת ויש לדקדק לרבינא דשור דחסימה צריך לאקושי חוסם לנחסם א"כ לא הוה רק מופנה מצד אחד וא"כ קשה לר"א דס"ל למידין ומשיבין איך נילף משבת לחסימה הא ודאי איכא פירכא טובי ובר"פ הערל פרכינן הניחא למ"ד למדין ואין משיבין ולא מצינו שום חולק דיסבור חילוק בחסימה בין שור לשאר בהמה ואפשר דנהי דשבת חמירא טובא וחייבין סקיל' וקרבן מ"מ לגבי בהמה שביתת בהמתו ליכא רק לאו לא שייך למיפרך מידי או דאתיא משבת וכלאים מבינייהו

בתוספות ד"ה סלקא דעתך כו' ותימא אכתי נרבי מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כו' עכ"ל אפשר לומר כיון דע"כ דייש ממעט קודם גמר מלאכה או נגמרה מלאכתו למעשר א"כ ע"כ קמה אינו מרבה כל בעלי קומה ולא מרבינן רק דומיא דדייש כיון דע"כ לא מרבה כל בעלי קומה אמרינן דוקא דומיא דדייש וכן כל הני דממעטינן מדייש היינו משום דלא נלמוד טפי ממאי דמשמע מקרא דהא ע"כ כולהו דרשות מדייש אתיין

בגמרא ל"ל מואל כליך לא תתן נפקא ויש לדקדק לדעת הרמב"ם פי"ב משכירות שכתב בדין ג' וכן פועל שהוליך בידו לביתו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונתן לאחרים עובר בלאו ואל כליך לא תתן א"כ אל כליך מבעיא ליה ללאו ולא שמעינן גמר וצ"ל דמ"מ נשמע מפשטא דקרא דמיירי בשעה שנותן לכליו של בע"ה ובזה א"א לדחוק כדברי התוס' ד"ה יצא כמש"כ בסמוך

בתוספות ד"ה יצא נראה דאי לאו כו' עכ"ל כונת התוס' דקשה ל"ל ואל כליך דכבר נשמע מדייש לכן הוצרכו לדחוק וכבר כתבתי בסמוך לשיטת הרמב"ם מבעיא ליה אל כליך ללאו

בתוספות ד"ה יצא כו' תימא לר"י דבשלמא אופה כו' וכי יש מקטף בלא לישה עכ"ל אפשר ליישב למאי דקיי"ל כר"א בלש פחות מכשיעור שפטור מן החלה מ"מ הסל מצרפן כדאיתא בפסחים פ' אלו עוברין א"כ י"ל דקמ"ל במקטף היינו כשלא בא לצרף רק על ידי צירוף כלי שמקטף בו מ"מ כיון שעכשיו מתחייב בחלה אין פועל אוכל בו ולא חשיב גמר מלאכה רק כשיש צירוף חלה שאז הוא שיעור חשוב

בתוספות ד"ה פועל פירש בקונטרס כו' שהאור ממתקו כו' וקשה לר"ת דמאי קאמר כו' א"כ למה מפריך עכ"ל ליישב קושיא זו נראה דבלא"ה יש להבין בש"ס כיון דכבר שני אהבהוב משום ביטול מלאכה א"כ מאי פשיט עוד מלא יהבהב וכו' הא כבר שני משום ביטול מלאכה אף דכן דרך הש"ס מ"מ יש לדייק דהו"ל למדחה לומר התם נמי משום ביטול מלאכה לכן אפשר לומר דס"ד דברייתא שניה נקט סתם לא יהבהב כו' ומשמע ליה אפי' שיש בראשי אומניות ענבים חשובים ומתוקים וא"כ אם יאכל אלו הבלתי טובים ירויח הבע"ה שלא יאכל כשיגיע להטובים שבהם וא"כ משמע ליה דלא שייך משום ביטול מלאכה ולעיל דנקט פועלים אוכלים בראשי אומניות ופרש"י שמשהין אכילתן ובלבד שלא יהבהבו באור איכא למימר דקאי על ראשי אומניות בכה"ג דהוה ביטול מלאכה בלא ריוח בעל בית אבל אידך ברייתא משמע ליה דניחא ליה טפי בביטול מלאכה קצת משיאכל הענבים הטובים והמובחרים, אע"כ כיון דהבהוב אסור אפי' בלא ביטול מלאכה לא פלוג רבנן ואסור לעול' ההבהוב ומשני דמשום ביטול מלאכה חושש בעה"ב יותר ממה שחושש שיאכל הטובים וקאמר ה"נ מסתברא דחושש לביטול מלאכה דאי ס"ד דאסור משום מתוקי פירא סלע מאי מתוקי פירא איכא והיינו כדפרישית דודאי באין ראויין שייך קצת מתוקי פירא אלא דבראויין לא שייך מתוקי פירא בסלע וא"כ למה יאסרו להפריך ע"ג סלע הא ודאי ניחא ליה לבע"ב שיאכל הבלתי ראויים משיאכל אותן שבראשי אומניות דבשלמא הבהוב דמשכחת לה גם בראשי אומניות י"ל דלא פלוג רבנן אבל פרוכי ע"ג סלע דלא שייך בטובים וראויים דלית בהו מתוקי פירא א"כ למה יאסר בבלתי ראויים הא אדרבה ניחא להבע"ה יותר ומשני דמ"מ. גם בראויים ממתיק פורתא וא"כ אסור משום לא פלוג כדפרישית וא"ש. עוד אפשר לומר דודאי מאי איכפת לבעה"ב במתוקי פירא רק בשביל שעי"ז אוכל יותר וא"כ י"ל דהכי פריך אף דודאי ידע דסלע ממתיק פורתא מ"מ ס"ל שאין בזה מהקפידא שיאכל יותר ע"י זה ומשני דאי אפשר דלא ממתיק פורתא שיוסיף לאכול

בא"ד ועוד למאי דמסיק כו' א"כ כ"ש דשרי להבהב כו' עכ"ל. כבר כתבו התוס' לקמן ליישב הקושיא ואני אמרתי בהשקפה ראשונה דודאי למ"ד דש"ס דלא ידע מספיתה אי קבעה למעשר י"ל דע"כ משמע ולא יספות במלח היינו בלא רשות בעה"ב כיון דלא ידע טעמא אחרינא ולא קשיא לינקט גם בספיתה אא"כ נטל רשות מבעה"ב דלא צריך לאשמועי' דהשתא עם דבר אחר ממש מותר בנטילת רשות כ"ש מלח דלא הוה רק אכשורי אוכלא משא"כ למסקנא דאסיק הסברא דספיתה קבעה למעשר ממילא ע"כ איירי אפי' נטל רשות מבה"ב ומשום מעשר דליכא למימר דמיירי בלא רשות דא"כ קשה לינקט שריותא דנטל רשות אחר ולא יספות הול"ל אא"כ נטל רשות מבעה"ב ול"ל דנשמע מכח כ"ש דדבר אחר ממש דמ"מ הו"ל לאשמעינן דספיתה אינה קובעת אלא ודאי לא יספות קאי אפילו נוטל רשות ומשום מעשר וכן מורה לשון רבא לקמן בש"ס שתים לא יאכל אע"ג דנטל רשות מבה"ב ולק"מ ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוספות לקמן ד"ה בארץ דנימא לא יספות משום ענבים ודבר אחר ולפ"ז לק"מ דאחר שכבר ידע דיש סברא דספיתה קבעה למעשר ל"ל דמשום ענבים וד"א דא"כ לישמעינן בנטל רשות וספיתה אינה קובעת אלא ודאי באמת אנטל רשות קאי ופרש"י נכון: