מעיני החכמה רנה

פטור ולא בא לכלל חיוב מעולם והפועל לא מירח לצרכו רק דממילא אוכל לא מקרי תבואה שלו דודאי לוקח קודם מירוח נמי לא קבע מקח קודם גמר מלאכה ונהי דגמרן לוקח הרי הלוקח גופיה לא גרע מבע"ה שאוכל ארעי בלא מעשר ולא צריך קרא דבנתמרחו ביד לוקח פשיטא שיש לו דין בע"ה ולא קבע מקח קודם גמר מלאכה כמו שהביאו התוס' לעיל וא"כ כשנגמרו ביד פועל פשיטא דלא גרע מלוקח ופטור ממעשר מן התורה ושיטת הרמב"ם ברורה ונכונה ומוחוורת מכל השיטות וממוצא דבר אתה למד דמה שכתב בכסף משנה דשיטת הרמב"ם כר"ת לפמש"כ פליג אר"ת דלהרמב"ם אם מירח התבואה סתם כבר נתחייבה במעשר ולא פקע חיובה וכן עיקר לפענ"ד ומקום הניחו לי בזה להבין דברי הרמב"ם שהם מיוסדים על עומקא דדינא וסברא ישרה וכל הסוגיות עולין כהוגן ועמ"ש עוד בזה לקמן ע"ב בס"ד

דף פח ע"ב בגמרא עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח לכאורה קשה כיון דהמוכר פטור ל"ל קרא אלוקח ונראה דכבר כתבתי דעת הרמב"ם דמוכר פטור דוקא כשמירחן למכור וכן הלוקח אם קנה קודם מירוח חייב כשמירחן והראב"ד השיג עליו בפ"ב דמעשרות ז"ל אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ובכ"מ נדחק בזה ובאמת הדבר ברור כדעת הרמב"ם דהא קשה תרתי ל"ל ואם מיעטה התורה שהמוכר פטור פשיטא שגם הלוקח פטור וכן אם מיעטה התורה שהלוקח פטור איך אפשר שיתחייב המוכר דא"כ טיבלא במאי פקע אלא הדבר ברור דהכי קאמר דהמוכר פטור במירחן ע"מ לימכור מאחר שנאמר ואכלת מיהו במירחן לעצמו פשיטא שכבר נתחייב והלוקח חייב ג"כ מן התורה וע"ז אמר תבואת זרעך ולא לוקח ר"ל דלא תימא דמיעטה התורה מוכר שמירחן למכור היינו משום דכיון דעשאן למכור הוה כאילו לא נגמרה מלאכתו ביד מוכר מ"מ כשקנאו הלוקח יתחיל חיוב המעשר אצל הלוקח ע"ז אמר דבאותו תבואה שהמוכר פטור מיפטר גם הלוקח כיון דעשר תעשר בהגיע לחיוב המעשרות דהיינו בגמר מלאכה בזה מיעט רחמנא לוקח אותה תבואה שבשעה שראוי לחיוב המעשרות נפטרה מטעם ואכלת ולא מוכר וכן מדוייק לשון הש"ס דמקדים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר דקרא כתיב קוד' תבואת זרעך וא"כ מעיקרא הו"ל למידרש תבואת זרעך ולא לוקח אלא ודאי ה"ק עשר תעשר תבואת זרעך ואכלת כו' היינו אותה תבואה שהגיע למעשרו' היינו כשמירחת לאכול בזו אתה חייב במעשרות וכן ממעטינן מאותה תבואה שהגיע לזמן חיוב המעשרות דהיינו מירוח שאין אתה צריך לעשר בשביל שלא מירחת לאכילה והלוקח פטור מאותה תבואה שיפטר ממנה המוכר בשעת זמן חיוב המעשרות דהיינו מירוח משום דלאו זרעך הוא משא"כ במירחה הלוקח ודאי חייב שהרי לא היה עליה שם פטור כלל אצל מוכר כיון דעדיין לא נגמרה מלאכתו ונגמר מלאכה ביד לוקח לא אימעטא מזרעך ובזה אין צריך לדחוק כמש"כ התוס' לעיל דקודם מירוח זרעך הוא דאין בזה טעם אלא הטעם דלא בעינן זרעך רק אותה תבואה שכבר הגיע לחיוב ביד מוכר ונפטרה מטעם מוכר לכן הקדים בכונה בש"ס קרא דואכלת לקרא קמא דתבואת זרעך וכן מדוייק לשון הרמב"ם שכתב וכן הלוקח פטור מן התורה היינו אותה תבואה עצמה שנפטרה ביד מוכר מזו ממעטינן נמי הלוקח

בגמרא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא משמע מכאן דלוקח אפי' מתרומה פטור דאי לוקח חייב בתרומה י"ל דכנפשך אתי לפטור מן התרומה דהא בעה"ב אוכל ארעי כל זמן שלא נקבע למעשרות אפי' בלא תרומה ואם היה פועל חייב בתרומה הרי תרומה קובעת כדאיתא בפ"ב ממעשרות משנה ד' וברמב"ם פ"ג ממעשר ופשוט דכל הני דאוכלין ארעי אפי' בלא תרומה אוכלין וא"כ אם איתא דתרומה לא ממעטינן א"כ לא הוה צריך לדחוק דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן כל דרשות דעשר תעשר ממעטינן נמי תרומה ויש לתמוה על תשובת מהרי"ט ח"א סימן פ"ה שכתב בפשיטות דלוקח חייב בתרומה גדולה ואשתמיטתיה תלמוד ערוך כאן ויותר תמוה על משנה למלך פ"א מתרומות דין י"א שהביא דברי מהרי"ט הללו גם הביא דברי התוס' כאן בשמעתין ולא הרגיש במ"ש ופשוט בכל דוכתי דתנן אינו קובע למעשר הה"ד לתרומה וכן לעיל אין הטבל מתחייב במעשר מקרא דבערתי הקודש מן הבית תרומה בכלל וכן בכל דוכתי וגם במש"כ מהרי"ט שם שהקשה אטעמא דאמרינן בבכורות דמעשרן והם שלו ואמרינן בגמרא הטעם דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה והקשה הרב מהרי"ט משני מקומות חדא דבפ' יש בכור בכהן שמת והניח בן חלל דקיי"ל דחייב לפדות עצמו במת תוך שלשים שלא זכה האב בפדיונו ולא אמרינן דמצי אמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ותו בקדושין ס"פ האיש מקדש איתא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אי מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי חייב ליתנם לכהן ותקשי לימא אתיא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה לכן יצא לו דלא מיפטר מטעם אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה רק בלקוח דמיפטר מן התורה בלאו הכי עכ"ד והם תמוהין למאוד איך לא ראה דברי התוס' דאדרבה הוכיח מכאן דהך מיירי באיכא חיובא מדאורייתא דמדרבנן לעולם חייב אפי' יש קנין ולא נזכר שם כלל טעמא דלקוח כמבואר בתוס' כאן גם בסוגיא דבכורות שם כתבו התוס' ד"ה מעשרן דלקוח פטור מן התורה וגם לאידך תירוצא שכתבו אפי' מיפטר לוקח קודם מירוח מדאורייתא הוה רבותא דמעשרן והם שלו אע"פ שאין קנין ותירוץ זה צ"ע דמ"מ קשה ל"ל אין קנין הא א"ש אפי' יש קנין דחייב מדרבנן עכ"פ פשיטא להו להתוס' אפי' בדאורייתא מיפטר מטעמא דאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ועיקר הבקיאות שמצא הרב לסתור סברא דאתינא מכח גברא מבכורות וס"פ האיש מקדש ונראה שאין זה מכריח כלל כי הך דבכור לא דמי להך דטבלים שלא הורמו דבכור טעמא אחרינא הוא כיון שבכל מקום חיוב פדיון על האב וזה אילו היה אביו קיים היה פטור אמרינן שאין המצוה חלה עליו שכבר זכה האב בפדיונו והרי לא הוטל חיוב פדיון על אביו לכן גם הוא פטור אלא דאנן קיי"ל כיון שעדיין לא זכה האב בפדיונו חייב לפדות עצמו משא"כ בהך דס"פ האיש מקדש אי כשלא הורמו דמיין עדיין לא זכה בהם אבי אביו וממילא אין לו זכות בו ואפי' למ"ד בבכור דפטור היינו משום דאמרינן שלא התחיל חיוב הפדיון כלל שהרי באביו לא היה מציאות פדיון ולא נתחייב אביו לפדותו כלל ולא היה בא לידי פדיון כלל כיון שהוא שלו אבל בתרומה החיוב להרים כיון דכמי שלא הורמו דמיין וכשתורם תו לא הוה אבי אמו וחייב ליתן לכהן ותרווייהו לא דמיין להך דלוקח טבלים מן הנכרי דשם הוא גרם במעשיו הפרשת התרומה ומעשר שהרי הנכרי לא היה מעשרן א"כ יכול לומר שבמקחי לא הפסדת כלום ואתה רוצה שאתחייב ע"י מקחי ועל זה אומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה שהרי מעשיו גרמו שבאו לידו ואילו הניחו ביד נכרי אעפ"י שהיה חיוב על הנכרי לא היה נותנן לכהן נמצא שלא נפסד ע"י מעשיו כלום כיון דגם אצל הנכרי לא היה נותנן אלא דיש לדקדק מ"ש מלוקח בהמה מן הנכרי דחייב במתנות וכן בבכורה ולא מצי אמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וליפטור נמי ממתנות ובכורה מליתן לכהן וצ"ל דדברים שאין שייך חיוב על הנכרי אמרינן דביד ישראל הוא שנתחייבו ולא שייך לפוטרן משום דאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה רק בלוקח תבואה אע"פ שלא נתמרחה כיון דאין קנין הרי יש חיוב על התבואה ואפילו הכי לא הוה יהיב הנכרי לכהן ואי לא יהיב ליה לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה ואף דהוה מיפטר משום מירוח נכרי מ"מ כבר התחיל החיוב וצ"ע

בגמרא אלא כנפשך למאי אתא לכדתניא מה נפשך אם חסמת פטור לכאורה אינו מובן דלעיל אמרינן מה נפשך אוכל ופטור ואיך מהדר ליה לדרשא דלא רמיזא ונראה דטעמא תליא בהא דאם חסמת פירש"י בחזקה פטור א"כ משמע פשטא דמילתא דא"צ לשלם לו מה שמנעו מלאכול א"כ אין זה ממון גמור רק אם אכל אכל ואם לאו אין לו תביעה עליו וא"כ מה"ט גופיה אין לו חשיבות מקח ולכך הוא פטור שאין לו חשיבות מקח דלא דמי למקח שאם מונע הלוקח מלאכול יש לו תביעה עליו א"כ הך דאם חסמת תליא בחשיבות של מקח כיון שאין לו תביעה על הבע"ה כן נ"ל מיהו בטור ח"מ סימן של"ז הביא בשם רמ"ה דאינו פטור רק ממלקות אבל צריך לשלם לו במה שהפסידו במניעת אכילה אלא דיש לדקדק דלקמן דף צ"א בחוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם וקשה מנ"ל דמיעט קרא ממלקות דילמא מתשלומין מיעט וצ"ל כיון דקיי"ל דכל המשל אינו לוקה מסתבר טפי דממלקות מיעט רחמנא וחיוב תשלומין, עליו ועיין מש"כ לקמן ולדברי הרמ"ה לא א"ש מש"כ פשטא דמילתא דמדמי לנפשך משמע דפטור אפי' מחיוב תשלומין ועיין מש"כ לקמן

בתוספות ד"ה מאי לאו כו' וא"ת אדפריך כו' שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה כו' דברי התוס' דחוקים ולפענ"ד י"ל דס"ד לפמש"כ התוס' לקמן דף פ"ט ע"ב דהא דילפינן דשנים מקרי גורן אסמכתא בעלמא הוא וא"כ נראה הא דכתבו התוס' לעיל הך דתאינה העומדת בחצר דשתים שתים לא יאכל היינו מדרבנן אבל מן התורה לא חשיב גורן אלא בלקיטת רובו וא"כ צ"ל דאף דחצר אינה קובעת רק בדבר שנגמרה מלאכתו הני ג"כ כיון דשתים מחשיב להו גורן מקרי גמר מלאכה או כמש"כ התוס' לעיל שאינו רוצה לאכול יותר א"כ י"ל דודאי הני לא חשיבי גמר מלאכה מדאורייתא דמ"מ עיניו בתאנתו רק דרבנן החמירו בחצר בפרט למאי דפרישית לעיל דלא חילקו בין שתים ראשונים לשתים אחרונים אבל היכא דהוה גמר מלאכה לגמרי כמו בקשואין ודלועין י"ל דס"ד כיון דהוה גורן גמור לא בעי קביעותא דחצר משא"כ לר' ינאי פריך שאין מציאות מעשר כלל בשדה

בתוספות ד"ה לא משיפקסו כו' ותימא כו' אמאי חייבין כו' עכ"ל עיין תוס' פסחים דף ט' ואפשר דשם בשעה שמכניסן עדיין מחוסרין מעשה משא"כ הכא דהפקס נופל מאליו

בא"ד וי"ל דודאי חטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה כו' עכ"ל בזה ניחא לי הך דתאנה העומדת בחצר אוכל אחת אחת ולא שתים וקשה למה יהיה זאת ראיית פני חצר שהרי במחובר היה פטור וא"כ לא נכנס דרך פתח ובמעשר בעינן שיכנסנו דרך פתח ודוחק לומר דכיון דמעיקרא היה מחובר לא הוה כמו שהכניסו דרך גגין אבל לדברי התוס' י"ל דודאי אי עביד כפי הדרך שראוי לעשות מיחייב במעשר ודוקא בשונה מן הדרך שראוי לעשות וא"כ בתבואה שהכניסה שלא כדרך הראוי פטור