מעיני החכמה רנד

וא"כ לאו לוקח הוא כלל כיון שנטל חלקו ואפי' למ"ד אין ברירה י"ל דמ"מ תבואת זרעך קרינן ביה ואין צריך ליתנם לכהן כיון שהנכרי מצי לסלוקי בזוזי שפיר יוכל לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וא"ש ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שקשה מהך דא"ל קח מן הנכרי כו' הו"ל מן החיוב על הפטור והקשו התוס' לקמן מ"מ יפטור מכח דיגון נכרי דפוטר ולפ"ז ניחא דדיגון נכרי לא פסיקא ליה דפעמים שיש לנכרי ארים ישראל והאריס שיש לו חלק בפירות כשממרחן הרי חלק שלו מקרי דיגון ישראל וכיון דבדאורייתא אין ברירה לא מיפטר חלק הנכרי מטעמא דדיגון נכרי כיון דאין קנין לנכרי לא מיפטר כשיש לו אריס ישראל שנוטל חלק בפירות והוה מן החיוב על הפטור וא"ש מיהו גם לשיטת התוס' י"ל לפמש"כ לקמן דבחזר ובא ליד ישראל המוכר חייב מן התורה א"כ י"ל דשם איירי דמרחינהו ישראל מיד נכרי היינו שאותו ישראל שמכר השדה לנכרי חזר וקנה ממנו וכהאי דתנינן בפ' בתרא דמעשרות לא ימכור אדם פירותיו למי שאינו נאמן על המעשרות אא"כ לא הגיעו לעונת המעשרות ומשמע דבלא הגיעו לעונת המעשרות שרי למוכרן והיינו במחובר ולנכרי נראה דלעולם שרי כיון דדיגון. נכרי פוטר א"כ לא יתחייבו במעשרות לעולם א"כ כשקנה הדגן מן הנכרי ומרחינהו ישראל מיד נכרי היינו שקנה הדגן מן הנכרי ומירחו ישראל א"כ מקרי תבואת זרעך בכה"ג ומ"מ פטור מן המעשר דאילו נשאר התבואה ביד נכרי לא היה נותן ואף דמשמע בס"פ השולח בחזר ולקח השדה חייב במעשר היינו דוקא אם לקח כל השדה אבל אם לא לקח רק התבואה י"ל שחייב במעשר מן התורה כיון דאין קנין לנכרי ומעשרן והן שלו משום דאתי מגברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואפי' תימא שזה דוחק לפרושי במימרא דאמורא מ"מ לא ידעתי מה הוקשה להתוס' בכורות שם אדר' יהושע בן לוי שאמר מנין ללוקח טבלים ממורחין שהוא פטור מתרומת מעשר כו' והקשו התוס' ל"ל קרא הא הוה לקוח ולפמש"כ לק"מ די"ל דקרא אתי לכה"ג שקנה טבלים ממורחין שהם משדה שלו שמכרו לנכרי אחר שהביא שליש או אפי' קודם דמקרי תבואת זרעך וחייבין במעשר מן התורה אלא דקשיא לפ"ז מאי פריך הכא אפועל נימא דאתיא לענין שאם היה השדה של פועל ומכרו אח"כ לבע"ה ואח"כ נשכר אצלו דהוה תבואת זרעך לכן צריך קרא לפטור ממעשר דלא מיפטר מטעם לקוח ונראה דהכי קשיא ליה כיון דלקוח פטור ממעשר א"כ לא מסתבר כלל שיצטרך קרא לפטור דלא נימא דחשיב כמקח דכיון דכל החיוב אינו רק משום דכיון דבתחילה היה שלו מקרי תבואת זרעך לא מסתבר כלל שיגרום המקח הקביעות וא"כ מקח לא שייך כו קביעות מדאורייתא כיון דכל לוקח פטור ממעשר מן התורה לא צריך קרא להכי דפשיטא שהמקח לא יגרום קביעות מן התורה. ומיושב קושית התוס' לקמן על ר"ת ג"כ מה שהקשה מפועל שאוכל עד שלא נגמרה מלאכתו שאינו חייב במעשר ולפמש"כ ניחא דמ"מ משמע לן דלא יגרום המקח חיוב מן התורה דמה שלוקח קודם מירוח לא עדיף מאילו היה שלו לגמרי דלא הוה מחוייב בכה"ג וצ"ע ועיין רמב"ם בפ"ג מתרומו' ועיין בסמוך

בא"ד והו"ל מן החיוב על הפטור עכ"ל והקשה מהרש"א למה לא הקשו בפשיטות מהך דהקומץ דהו"ל למימר קח מן הנכרי דמאי דאמר דהוה מן החיוב על הפטור כיון דלוקח פטור לא הוה מן החיוב ונראה ליישב ע"פ מה דאיתא ר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי דסתם נכרים גזלני ארעתי נינהו ופרש"י מישראל וא"כ י"ל הא דלקוח פטור היינו במה שלקח במקח קנין כספו משא"כ אי הוה קרקע גזולה מישראל וקרקע אינה נגזלת ויאוש לא מהני בקרקע א"כ כי זכי ביה הישראל שלקחו מן הנכרי מכח יאוש ושנוי רשות בכה"ג לא מיפטר משום לקוח שהרי לא היה ברשות מוכר כלל וממילא זכי אפשר שאינו בכלל לוקח וא"כ כיון דסתמא קרקעות הנכרי הם בספק גזילות מישראל אלא דאם יש קנין לנכרי מוקמינן לתבואה בחזקת פטורה דשמא של נכרי הוא וכיון דקודם שנגמרה מלאכתו אינו חייב במעשרות מוקמינן לה בחזקת פטורה משא"כ אם אין קנין לנכרי הרי אצל הנכרי חייב במעשר בכל אופן כשנתמרחה וא"כ כשקנאה הישראל איכא חזקת חיוב וא"ת שיפטר מטעם לקוח אמרינן שלא קנאה הנכרי מעולם וגזולה היתה לכן מקרי דאורייתא כיון דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו משא"כ מפ"ק דבכורות קשיא להו שפיר כיון דהש"ס מסיק משום אין קנין ע"כ בעי לאוקמה דמדאורייתא חייב דמדרבנן אפילו אי יש קנין חייב וע"כ דמשמע ליה דמעשרן היינו אפי' על פירות שחייבין מן התורה ומה שלקח מן הנכרי פטור ליתנו לפי ערך המעשרות וא"כ ל"ל משום טעמא דשמא של ישראל נינהו הקשו שפיר מלקוח וא"ש ולמסקנא לא ניחא להו להמציא שחייב בכה"ג מן התורה כיון דלא בא מיד מוכר עוד אפשר לומר דהא דלוקח פטור גם בס"ד דתוס' אפשר דלא מיפטר רק כשמרחן ע"מ למכור משא"כ במירחן בשביל עצמו ואח"כ נמלך למכור י"ל שכבר נתחייבו ותו לא פקע חיוב מעשר מיהו י"ל דתליא בברירה שאם מכרן י"ל דאיגלאי מלתא למפרע שמה שמכר הוא פטור מן המעשר כיון דהוברר הדבר שהיה עומד לימכר וא"כ לא פסיקא להו לאקשויי משם דהוה החיוב די"ל כיון דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה לא מפטר בקנה מיד נכרי די"ל מעיקרא היו עומדין בשביל הנכרי וכיון דאין קנין כבר נתחייבו ולא אמרינן ברירה משא"כ במרחינהו ישראל קשיא להו שפיר ולקמן לפי מסקנא דר"ת קשיא להו משם ולא ניחא להו לומר דאתיא כמ"ד אין ברירה בדאורייתא דאכתי תקשי להך מ"ד יש ברירה אבל מעיקרא ניחא להו טפי לאקשויי מקודם מירוח דלא שייכא ברירה דלא נתחייבה מעולם ולמאי דתירץ ר"ת אפ"ל ג"כ דלא פסיקא להו כלל לר"ת שיתחייב אחר מירוח משום אין ברירה לכן הקשו דהו"ל למימר קח מן הממורח עוד אפשר לומר בישוב קושית מהרש"א דמהך דהקומץ לא פסיקא להו לאקשויי די"ל כגירסא קמא של רש"י דמיירי שנתערב לו דמאי בחולין דא"כ הו"ל תרי דרבנן דמאי ותערובת וא"כ אם יקנה מן הנכרי הו"ל ודאי כיון דאין קנין לנכרי א"כ י"ל דמקרי חיוב נגד דמאי וגם תערובת משא"כ לפי האמת קשיא להו להך גירסא דמיירי בודאי טבל א"כ לא הוה רק דרבנן וקשיא להו שפיר אבל מעיקרא לא פסיקא להו לאקשויי דלמא איירי בדמאי וכמו שפירש"י בתחילה

בא"ד וצריך עיון כו' דגנך ולא דיגון נכרי עכ"ל והקשה מהרש"א דהו"ל לאקשויי מטעם לקוח כיון דלאחר מירוח איירי ונראה דודאי כבר אסקו התוס' דעתייהו סברת ריב"ם דיש לסברא איפכא דממורח חייב וא"כ היה אפשר לסייע מזה לסברת ריב"ם ואין כאן קושיא לכן כתבו וצ"ע דהיינו דאין לתרץ להוכיח סברת ריב"ם דזו קשה לכ"ע הא דיגון נכרי הוא

בא"ד דגנך ולא דיגון נכרי ובבכורות תירצו דמ"מ דומה לחיוב ויש לתמוה על הר"י קורקוס שהביא בכ"מ בפ"ב מתרומות דין י"ג ד"ה וכן שכתב דדיגון עכו"ם פוטר אפי' בפירות ישראל ואין חייבין במעשר רק משום שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל אבל דיגון נכרי פוטר לגמרי לכן כשמכר העכו"ם פירותיו אחר שהביאו שליש ואח"כ מירחן העכו"ם פטורים לגמרי אע"פ שבשעת מירוח היה של ישראל וגם בכ"מ האריך שם בדין י"א דפטורין מכלום וצ"ע איך יפרש הך דפ' הקומץ איכא דאמרי א"ל קח מן הנכרי הא מן הנכרי פטור לגמרי וצ"ל דמפרש קח מן הנכרי קודם מירוח אבל לאחר מירוח פטור אפי' מדרבנן וא"כ לק"מ קושית התוס' ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם שבפירות עכו"ם שמירחן עכו"ם פטור אפי' מדרבנן וא"כ ללישנא דא"ל קח מן העכו"ם היינו קודם מירוח:

מיהו מ"ש הר"י קורקוס ראיה מדלא מוקי הך דבכורות דמרחינהו עכו"ם אחר שקנאם ישראל וחייבין מדרבנן אלא ודאי פטורין לגמרי גם בכ"מ ספי"א דמעשרות כתב מהך סוגיא דבכורות דאמרינן אי דמרחינהו עכו"ם דגנך ולא דיגון נכרי משמע בהדיא דדיגון עכו"ם פטור לגמרי אפי' מדרבנן ע"כ ותימא דלדבריו תקשי ל"ל לאוקמה כמ"ד אין קנין אפי' יש קנין חייב מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מפ' הקומץ וע"כ מדאורייתא בעי לאוקמה וא"כ אין ראיה שאינו חייב מדרבנן עכ"פ ובאמת מלשון הרמב"ם בפרק שני דמעשרות שכתב ז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה כו' שנאמר עשר תעשר ואכלת אינו חייב אלא הגומר לאכלן וכן הלוקח פטור מן התורה עכ"ל. נראה מלשונו כמו שעלה בדעתי לומר בתחילה דאם בתחילה גמרן בשביל עצמו לאכילה באמת חייב מן התורה כיון דחל חיוב עליו תו לא פקע וא"כ ממילא לוקח מנכרי ליכא למיפטריה מטעם לקוח אפי' לאחר מירוח כיון דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר כשגמרן הנכרי לעצמו חייב רק מטעם דיגון נכרי פטור וניחא בזה דע"כ הוצרך לומר לוקח מנכרי דאולי ממורח ישראל אם הוא ודאי באמת חייב שמא מירחו הישראל לעצמו ואפי' מירחו ישראל לעצמו ולמכירה בדאורייתא אין ברירה והכל חייב וא"ש בזה קושית התוס' מדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין משא"כ ודאי אף לקוח חייב מאחר שמסתמא לא מירח דוקא למכירה ובזו חייב מן התורה גם בלקוח ונראה להרמב"ם דהכי דרשינן עשר תעשר ואכלת ר"ל כשהגיעו לחיוב המעשרות היינו גמר מלאכתן שהחיוב לעשר אז דוקא אם גמרן לאכילה הוא שחלה עליו מצות עשר תעשר והיינו בשעה שאז חל עליו חיוב עשר תעשר משא"כ בגמרן למכור אינו חייב במעשר וא"כ ממילא סוגיא דבכורות א"ש כיון דאין קנין לנכרי מה שלוקח ממנו חייב דודאי הנכרי לא אסיק אדעתיה לגמרן למכירה דבשלמא ישראל פשה בכיון כדי ליפטור מן המעשר וכן היו עושין של בית הינו ולפ"ז לפי האמת שחייבין מ"מ מדרבנן א"כ בסתמא אין שום אחד מתכוין לגמור למכרן דוקא שהרי אינו מרויח בזה והכל תלוי בשעת מירוח ודרשינן זרעך ולא לוקח ר"ל היינו בשעה שנגמרו למעשרות בעינן שיהיה זרעך וא"כ לק"מ מה שהקשו התוס' לימא ליה קח מן הממורח דלא משכחת לה כלל דמסתמא לא מירחו למכירה וא"כ חייב מן התורה וכן סוגיא דפ"ק דבכורות הכל מרווח ומה שהקשו התוס' איך דייק דפועל מיירי קודם שנגמרה מלאכתו וא"כ הוה מירוח ביד לוקח שחייב מן התורה ולפמש"כ בדעת הרמב"ם ק"מ דטעמא דלוקח חייב היינו משום דבשעת מירוח שמתחייבת התבואה במעשר הוה תבואה שלו לכן חייב במעשר כיון שממרח את שלו אבל פועל שממרח את של בעל בית וידו כיד בעה"ב א"כ אין צריך קרא דאוכל בלא מעשר שהרי מה שממרח הפועל הוה כאילו בע"ה מירח דידו כיד בעה"ב ואם כן שפיר הוה ליה כממרח למכור שהרי מה שפועל אוכל הוא בשכרו שזכתה לו תורה א"כ הוה כאילו ב"ה ממרח ע"מ למכור דפטור וא"כ מה שאוכל הפועל אפי' יהיה לוקח גמור הרי מירחו בשביל בעה"ב ובשביל בעה"ב הוא אוכל בשכרו ואילו בעה"ב עושה שליח למירוח ושיאכל ממה שימרח פשיטא דמה שממרח הוה דין לקוח שהרי זה לא נתמרח רק בשביל לוקח ועוד דעיקר טעמא משום שכבר נתחייב אצל בעה"ב כשמירחו לצרכו ולא פקע איסור טבל מיניה משא"כ הכא דבע"ה