מעיני החכמה רנג

אח"כ א"כ בתחילה בהתירא אתי לידיה והוה כמו הפקעת הלואתו לכן שרי מיהו יותר נראה דודאי הא דכתיב אל כליך לא תתן היינו אפי' מה שיוכל לאכול אם היה רוצה לאכול מ"מ מוזהר אל כליך לא תתן אף שאם רצה היה אוכל וא"כ י"ל בכה"ג עדיף מהפקעת הצואה גבי נכרי ומה שיכול לאכול אף אם רוצה ליתן לכליו מ"מ שרי דעדיף מהפקעת הלואה כיון דבהתירא אתי לידיה ויכול לאכול אם היה רוצה לח שייך אזהרה דאל כליך לא תתן דלא דמי לגזילה כלל מאחר שאם רוצה היה אוכל ואי משום שלא זיכתה לו התורה אם אינו רוצה לאכול מ"מ קיל מהפקעת הלואה וא"כ שפיר פרש"י דהיינו הפקעת הלואתו דלמ"ד אסור שפיר יש לחלק דכאן עדיף טפי מהפקעת הלואתו דהוה טפי בהתירא מהפקעת הלואתו וא"כ לדידן דקי"ל הפקעת הלואתו שרי כ"ש בכה"ג דשרי מה שזיכתה לו התורה לאכול משא"כ לגזול ממש לא מסתבר שבשביל שעובד בכרם יופקר לו הכרם לגוזלו ודברי רש"י ברורים וגם דברי הרמב"ם נכונים לדידן דקיי"ל הפקעת הלואתו שרי לא צריך קרא להכי וע"כ אתי להקדש וא"ש ובהכי ניחא דקשיא לי נימא רעך למעוטי גר תושב דבודאי גזילו אסור דהא יש בו משום ביומו תתן שכרו כדלקמן פ' המקבל אבל לפמש"כ ניחא דכיון דממונו אסור לגמרי ואפי' שכר פעולה שלא בא לידו אסור לא מסתבר להתיר ממונו טפי מממון ישראל דלא אשכחן היתר בממונו כלל וא"ש אבל לפי שיטת התוס' קשה נימא למעוטי גר תושב וצ"ע

בתוספות ד"ה רעך כו' דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל כו' עכ"ל וקשה לי לסברת התוס' דכמו דשרי איסור גזל יש להתיר איסור אחר א"כ השתא דכתיב רעך למעוטי הקדש אכתי מנ"ל בפועל נזיר שאסור לאכול ענבים כדמוכח לקמן דף צ"ב דהא נזיר קיל מהקדש כדאיתא בפ' אלו עוברין ד' מ"ה ועוד קשה לי מנ"ל ללמוד איסורא מממונא ומהיכא תיתי למישרי איסורא כיון דבדעת פועל תליא מילתא ואפי' באונס דמצוה גמורה היא אמרינן דלא דחי לא תעשה כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה א"כ מהיכא תיתי להתיר לו איסורא כיון דברצונו תליא לא יאכל ולא יעשה איסור ואף דשריא ליה רחמנא של חבירו מ"מ איסורא מנ"ל לכן לפענ"ד נראה כיון דקיי"ל הקדש מנה שחיללו על פרוטה מחולל א"כ הוה ס"ד שיאכל אחר חילול דליכא איסורא אבל איסורא לא ס"ד למשרי ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' דכבר מוכח מדישו שלך ולא דישו של הקדש ופועל ילפינן מבהמה ולפ"ז ניחא דודאי דישו אתיא כפשוטה שלא תאכל הבהמה דישו של הקדש דלגבי בהמה לא שייך איסורא דהא בבהמה לא שייך לומר גם לדברי התוס' כיון דגזל מותר גם הקדש יהיה מותר דהא לענין בהמה לא שייך הך סברא וא"כ ממילא לא ילפינן פועל מבהמה דכיון שזכתה נו התורה הוה סד"א שיכול לחלל ההקדש וניחא נמי דבמס' מעילה דף י"ג דמייתי קרא דדישו ולא של הקדש משום דעל הקדש לא צריך טעם כלל דפשיטא שאסור מדרבנן גם ע"י חילול אבל מייתי על פרה בכרשיני הקדש דלא שייך בה איסורא ועיין מש"כ לקמן דף צ'

דף פח ע"א בפרש"י ד"ה פני הבית שיכנס דרך הפתח כו' עכ"ל משמע ליה מדלא נקט עד שיראה הבית להכי פרש"י דפני אתי לאפוקי דרך גגין מיהו בס"ד דלא אסיק אדעתיה בשעריך דרך שער תקשי מנ"ל פני הבית ולא סגי בבית ויש ליישב דלא פסיקא ליה לאקשויי דאולי יליף מבית המנוגע דבעינן דרך ביאה כדאיתא בשבועות פ' ידיעות דף י"ז

בתוספות ד"ה מאי לאו בשדה פי' בקונט' כו' וקשה דא"כ מוקי לה כשאין נגמר כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ורש"י נשמר קצת מזה שפירש נוטה לחצר דמכי תלשה כו' ב"ה נמי תלישה היא גמר מלאכתה כו' עכ"ל אבל התוס' לא ניחא להו למימר הכי דמשמע דסברת המקשה קיימא דלוקח חייב בלא גמר מלאכה עכ"ל נראה דמהרש"א הבין דבס"ד קאמר לוקח חייב דמקח מחשיב להו כגמר מלאכה ע"כ בלא נגמרה מלאכתו איירי ולפי דבריו ודאי דברי רש"י תמוהים יותר דמה ראה המדחה לומר דתלישה הוה גמר מלאכה ועיקר חסר מן הספר ולא רמיזא בש"ס אמנם כן כבוד רבותינו בעלי תוספות במקומן שלא ירדו לעומק כוונת פרש"י ואני אפרש דברי רש"י כי ברורים הם ואין בהם נפתל ועיקש וסברתו ישרה ודרכו ברורה הענין הוא כי בודאי לפי לישנא דש"ס דקשיא ליה לוקח חייב דומיא דפועל ואיך שייך נגמרה מלאכתו כיון שלא נלקט האילן רק נוטל אחת ושתים מאי גמר מלאכה הוא זה אלא תירצתא דמילתא דגמר מלאכה לא מקרי כפרש"י עד שיגמר הלקיטה לכן התאנה שלוקח לאו גמר מלאכה הוא דנטפל ליתר האילן שעתיד לגמור לקיטתו אלא דבלוקח שאין ללוקח שייכות ביתר האילן רק עיניו במקחו חשוב מה שלוקח גמר מלאכה שהרי כבר נגמרה לקיטתו של הלוקח שאין לו ללקט יותר ממקחו והשתא הכי קאמר מאי לאו בשדה היינו בלוקח כה"ג חייב דאף דלא נגמר לקיטת האילן לגבי לוקח שאין לו ללקוט יותר אין האילן מצורף לענין שלא יקרא גמר מלאכה ומה שלקח מקרי נגמרה מלאכתו וא"כ קשיא ליה שפיר דמקח לא עדיף מגמר מלאכה אין הכונה שהמקח קודם גמר מלאכה הוא קובע בשביל שהוא עצמו גמר מלאכה אלא דוקא כאן שאין חיסרון גמר המלאכה רק בשביל שלא נגמרה לקיטתו ולגבי לוקח הלקיטה הוה כנלקט כולו ובהכי הוה גמר מלאכה לענין הלקיטה ופריך לר' ינאי דלא מהני גמר מלאכה בלא ראיית פני חצר ומשני הכא בתאינה כו' ונופה נוטה לחצר ופרש"י מכי תלשה חזיא פני חצר ופריך אי הכי בעל בית נמי דס"ד כיון שיש חילוק מקומות ומה שבחוץ אין בו חיוב מעשר רק הנוף לחוד הוא מחוייב במעשר א"כ לגבי ב"ה נמי ס"ד דאזלינן בתר לקיטת הנוף לחוד והיינו נגמרה מלאכתו ומשני עיניו בתאינתו ומעתה אין מקום לקושית התוס' שהקשו דכיון שלא נגמרה מלאכתו לא מהני פני בית ולפ"ז אין מקום לקושיא כלל דכאן ודאי גמר מלאכה הוא כיון דלגבי לוקח גמר לקיטה הוא ודברי רש"י ברורים ומזוקקים ולפירוש התוס' צריך לדחות דס"ל דהכא מיירי בגמר מלאכה וא"כ עיניו בתאינתו צ"ל דלהכי משום דעיניו בתאינתו אף שנגמר מלאכתו אזלינן בתר עיקר אילן שלא ראה פני חצר וזה דחוק מה ענין זה לזה אבל לפירש"י הכל נכון וברור ות"ל ית"ש שהנחני בדרך אמת בפרש"י וגם למש"כ התוס' דבור הסמוך משמע ג"כ דב"ה טעמא משום דלא הוה גמר מלאכה

בא"ד וקשה דא"כ מוקי לה כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דתקשי להו להמקשה בסלקא דעתך כל הני משניות דבעינן חצר ואיך ס"ד דבשדה לוקח חייב ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דפירש במס' ביצה דר"א ור' יהושע דפליגי ב"ה אוכל באשכול ונכנס לחצר ר"א אומר יגמור דחצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ י"ל דהני משניות איירי בלא נגמרה מלאכתו וס"ל דחצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ י"ל הך מ"ד דהכא דדריש כנפשך לענין מעשר ס"ל דמקח קובע בשדה כמו חצר שקובע בשלו לכן הקשו התוס' לפי האמת דמאי פריך ב"ה נמי נימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד דחצר אינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו א"כ ב"ה נמי פטור אפי' ראה פני הבית דדוקא מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו משא"כ ב"ה י"ל דהך ברייתא דכנפשך אתיא כמ"ד דחצר אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפרש"י מקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בס"ד י"ל דאתיא כהך מ"ד דחצר קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו לכן הקשו למסקנא

בתוספות ד"ה בע"ה כו' תימא דלוקח דוקא אוכל כו' עכ"ל נראה לענ"ד ליישב ויתיישב ג"כ פרש"י שכתבו התוס' ואינו נראה לר"י כו' עכ"ל ונראה דודאי בגמרא עיקר טעמא משום דעיניו בתאינתו שהוא חוץ לחצר א"כ לא מהני הנוף דאינו חשוב אע"פ שראה פני החצר ולא דמי לתאינה העומדת בחצר דלא יאכל שתים דהתם י"ל דודאי כיון דשתים לא הוה ארעי כ"כ וא"כ י"ל דא' א' אוכל משמע אפי' כבר נלקט התאינה או רובו מ"מ אוכל אחד א' וא"כ י"ל שנים לא יאכל דפעמים שכבר נלקט רובו וחזי לצרופי לאינך תאינים ומקרי גמר מלאכה שלא חילקו חכמים בין שאוכל קודם לקיטת רובה או אח"כ לכן לא שרי רק אחד אחד שהרי כשלוקט חזי לצרף לאינך תאינים שהם חייבין כיון שעומדת בחצר מצטרפת לאינך לענין חיוב מעשר כיון דשתים דבר חשוב עכ"פ משא"כ הכא שהתאינה עומדת חוץ לחצר והנוף נוטה לחצר כיון דעיניו בתאינתו א"כ לא מחייב על הנוף ואפי' שתים אוכל דכל הנוף חשוב ארעי דלא שייך אצטרופי כשנלקט רוב האילן שהרי גם כשילקט האילן לא יתחייב עד שיראה פני חצר לכן בעינן דוקא דתאינה עומדת חוץ לחצר וא"כ ממילא נא קשיא מה שהקשה הר"י על פרש"י דאיך שייך ראיית פני החצר במחובר דודאי אם כולה עומדת בחצר היינו הך דינא דתאנה עומדת בחצר שאסור לאכול שתים שתים אין חילוק בין ב"ה לפועל רק בנופה לחוד נוטה לחצר דלגבי פועל מקרי גמר מלאכה משא"כ לגבי ב"ה לא הוה גמר מלאכה כדפרישית לעיל בפרש"י דהלוקח מסולק מן המותר רק עיניו במקחו וממילא ניחא נמי גם בשדה יש חילוק בין לוקח לפועל דפועל חוץ לחצר אוכל אפי' שתים שתים דהוה כמו בעל בית דבחוץ לחצר אוכל שתים שתים בלא ספת משא"כ בלוקח שתים שאצלו הן גמר מלאכה לגמרי שמסולק מן המותר והכל נכון לפרש"י

בא"ד ועוד למ"ד מקח קובע קובע אפי' בשדה כו' עכ"ל. ע"כ היינו מדרבנן וקשה לפ"ז למה דחיק לשנויי בתאינה העומדת בחצר כו' הא מסיק לקמן דמדרבנן הוא דחייב ובאמת לוקח פטור וקרא דכנפשך אתי כדלקמן וא"כ מאי קשיא ליה לרב חנינא ור"פ מתרץ ליה כיון דמדרבנן קאמר אפי' בשדה חייב ב"ה ופועל פטור

בתוספות ד"ה תבואת זרעך ולא לוקח וא"ת הא דאמר בסוף פ"ק דבכורו' כו' פי' אחר שקנא' מן הנכרי עכ"ל זהו לפי פירוש שם אבל רש"י פירש שם דלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי היינו שהיה ישראל אריס בשדה של נכרי והתוס' הקשו עליו אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים אי בחלק נכרי היינו מירוח נכרי ונראה דלפרש"י מיירי שהיה הישראל אריס בשדה נכרי ומירחן ומוסר התבואה לנכרי והנכרי נותן לו בחלקו תבואה שמירחה האריס והכי משמע לישנא דש"ס דמרחינהו ישראל מרשות נכרי וא"כ י"ל כיון דהאריס יש לו חלק בתבואה ועיין ס"פ איזהו נשך דאיכא אתרא דאריסא יהיב ביזרא א"כ י"ל כיון דהתנאי שיקח הנכרי התבואה ואח"כ נותן לאריס חלקו ויש לנכרי הברירה ליתן לו תבואה או דמים או שלאריס הברירה וא"כ י"ל דכי יהיב ליה תבואה איגלאי מילתא דתבואת אריס היה שהיה בחלקו שהיה לו חלק בפירות לכן כיון דאין קנין לנכרי מעשרן ומ"מ מקרי מירוח ישראל כיון דסוף הוא שלקח תבואה לחלקו איגלאי מלתא למפרע שמירח חלקו ומ"מ אם יש קנין הרי הקרקע פטורה