מעיני החכמה רנב

דטעי ומשתעי בהדי יצחק ואפשר לומר דמי שהיה לו איזה ענין לדבר עם אברהם במה שכבר דיבר עמו ואין ליצחק שייכות בו א"כ לא ידע איך ידבר עמו ענין השייך לאברהם לכן משתעי בהדי יצחק ר"ל ענין דשייך גבי יצחק ג"כ וכשדיבר עמו הכירו בטביעת עין דקלא כמו בסומא דמכיר בטביעת עין דקלא

שם שנאמר ואברהם זקן אפשר דמשמע ליה דלא הוה זקנה מדסמך ואברהם זקן וה' בירך את אברהם בכל ודרשו בכל בגמטריא בן ומה ענין זה לזה אלא ודאי יהיב טעמא אמאי זקנה באברהם משום שבירך את אברהם בכל גמטריא בן והיה לעז לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם לכן ביקש זיקנה שיהיה הפרש בין אב לבן או יאמר עפמש"כ לעיל שהיה ראיה ממה שדומה יצחק לאברהם וא"כ כשביקש זיקנה לא היה ניכר כ"כ מחמת חילוק הזקנה שביניהם קמ"ל שאז כבר נתפרסם מבלי ספק לשום אדם אשר נתברך בכל גמטריא בן

שם עד יעקב לא היה חולשא אפשר דדייק ממה דכתיב מעיקרא וישתחו ישראל על ראש המטה ופרש"י שהשכינה שורה מראשותיו של חולה ואח"כ כתיב אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה אלא ודאי מעיקרא לא ידע מה ענין חולה ואח"כ הגידו לו ענין החולה שהוא סבת המות ומה שאמר דלא הוה דחליש ואתפח אפשר משום שנא' ויקח שני בניו עמו לברכם קודם מותו ואיתא בחולה יומא קמא אין מבקרין אותו דלא ליתרע מזליה א"כ כ"ש בזה איך החזיקו מיד לבן מות לכן ע"כ לא הוה דחליש ואיתפח

שם עד דאתא אלישע ובמדרש רבה איתא חזקיה חידש חולה שנתרפא מתוך שאדם עומד מחליו הוא עושה תשובה שלימה ע"כ ולכאורה נהפוך הוא דאדרבה אם יודע שבודאי ימות כ"ש שיחזור בתשובה שאין קוה עוד ויראה כי בתחילה ע"כ לא היה אדם חולה עד שהגיע זמנו למות ואז כבר נשתקע ברשעות ורשעים אפי' בשעה שפתחן של גיהנם פתוחה אין חוזרין בתשובה אבל שיתכן שיתרפא א"כ אשר יאהב ה' יוכיח כדי שיחזור בתשובה מתוך חוליו ואח"כ יעמוד מחליו

בתוספות ד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא כו' עיין מהרש"א שכתב דהוקשה להתוס' מאי נ"מ במה שפסק להם ואפשר לומר דהא משמע שכך היה מנהג מדינה כמש"כ במשנה לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה ולפמש"כ התוס' ריש ב"ב דלא אזלינן בתר מנהג גרוע א"כ י"ל דפת קטנית מקרי מנהג גרוע או דפת קטנית נמי מנהגא הוא

במשנה ואלו אוכלין מן התורה עיין תוס' אפשר דקמ"ל סתם מתני' ר' מאיר דס"ל מתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון א"כ אפילו התנה שלא יאכל תנאו בטל וא"כ קאי דלעיל יכול להתנות משא"כ באלו שאוכלין מן התורה תנאו בטל מיהו לקמן איתא קוצץ אדם ע"י עצמו אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים וי"ל דלענין מזונות יכול לפסוק אפי' ע"י בנו ובתו הקטנים אבל אלו שאוכלין מן התורה אינו פוסק ע"י קטנים דלא ידעו דמחלי

בפרש"י ואלו פועלין לכאורה שפת יתר הוא דמפורש במשנה העושה ואפשר דקמ"ל לפי דיוק לשון המשנה שפתח בלשון רבים וסיים העושה בלשון יחיד לכן י"ל ע"פ מה דאיתא בח"מ סימן ע"ז שנים שקיבלו פקדון או שמירה אחראין וערבאין זה לזה וא"כ אפשר דקמ"ל אם שניהם קיבלו המלאכה לעשות יוכל לאכול גם זה שעדיין אינו עושה כיון שקיבלו שניהם המלאכה לעשות יכולין לאכול שניהם אף שעדיין לא עשה השני לכן פתח בלשון רבים ואלו אוכלין העושה ובזו י"ל מה שפירש"י פועלים דודאי אם הוא נשכר אין רשאי לאכול רק הוא ולא אחר אפילו ירצה להעמיד אחר במקומו

דף פז ע"ב בגמרא וכתוב התם מהחל חרמש בקמה מה התם קמה דמיחייבא בחלה כו' ויש לדקדק כיון דהך מהחל חרמש בקמה דעומר מיירי א"כ אפי' חייב בחלה מנ"ל דילמא דוקא שעורין שהוא מה שמביאין ממנו עומר וצ"ל דע"כ שעורין לאו דוקא דהא איכא למילף מתרווייהו מקמה וכרם שאר מינים שיש בהם צד מזבח מ"מ קשה דילמא שעורין דוקא. ואפשר לומר דמשום עומר לאו סברא הוא לחלק דבשביל שמביאין ממנו עומר יהיה פועל אוכל לכן דוקא משום דמחייב בחלה מקרי פרכא גמורה שלא נלמד ממנו ולקמן דפריך צד מזבח לא הוה רק פירכא כל דהו דכל מה הצד פרכינן כל דהו אבל פירכא גמורה לא הוה רק מה שיש בה מתנה ונתינה לאחר די"ל כמו שחייב במתנה זו כך חייב בזה ועיין בסמוך

בגמרא מה להצד השוה שיש בהם צד מזבח תמיה לי למה פרכינן פירכא כל דהו ולא פרכינן פירכא אלימא מינה לפי שיטת התוס' דלא מחוייב במעשר מן התורה רק דגן תירוש ויצהר א"כ לא מוכח כלל שאר מינים רק מה שמחוייב בתרומה ומעשר משא"כ שאר מינים שאינם מהם ומזה סמך לדברי הרמב"ם שסובר מעשר פירות מן התורה אבל לשיטת התוס' קשה ואפשר לומר דהא לקמן דף צ"ב אמרינן אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו א"כ משמע דאפי' אשכול אחד בכלל כרם הוא וא"כ נראה דאם שכרו שאינו נקוב שנזרע בו כרם יש בו דין פועל אוכל במחובר לקרקע אף דכתלוש דמי לא קפדינן שיהיה מחובר לקרקע עולם רק לקרקע שיניק ממנה וא"כ נראה דכיון דעציץ שאינו נקוב לעציץ אינו חייב בתרומה ומעשר מ"מ בחלה דבשעת גלגול מתחייב אפי' עציץ שאינו נקוב נמי חייב וא"כ ליכא למיפרך מתרומה ומעשר אבל צד מזבח פריך שפיר דמ"מ כשרים למזבח אף שהוא בעציץ שאינו נקוב כשרים למנחות אם הם יפים ולפ"ז צ"ל דעציץ שאינו נקוב חייב בעוללות ג"כ ועיין במנחות דף פ"ד ע"ב וברמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים ואין כאן מקום להאריך בזה עכ"פ נראה לענין פועל ודאי אוכל בעציץ שאינו נקוב דלא קפדינן אלא אמחובר לקרקע שלו ובזה ניחא דקשה איך ילפינן מכרם מלאכת מחובר הא לר"מ כל העומד לתלוש כתלוש דמי ועיין ש"ך ח"מ סימן צ"ה דפסקינן נמי כתלוש דמי אלא הכא לא תליא רק במחובר לקרקע שגדל בו וא"כ הה"ד בעציץ ועיין בסמוך

בגמרא וזית במה הצד אתי ויש לדקדק למאי דס"ד דגם זית בכלל כרם א"כ קשה מאי קאמר לעיל מה לכרם שכן חייב בעוללות הא זית נמי בכלל כרם אע"ג דלא שייך ביה עוללות ותיקשי איך אפשר לומר דכרם היינו נמי זית הא בהדיא כתיב ואכלת ענבים ותו יש לדקדק מה בעי הש"ס בזה אם זית מגופא אתי ואף דפ' כיצד מברכין נמי איכא כה"ג גם שם צריך לתרץ ונראה דכאן חד בחבריה מיתרצא דודאי משמע ליה כיון דכרם זית נמי משמע א"כ כי פרט קרא ענבים הו"ל כמו כלל ופרט דאין בכלל אלא מ"ש בפרט דוקא כרם ולא מידי אחרינא ואפי' זית ממעטינן לכן קאמר שפיר שכן חייב בעוללות כיון דענבים כתיבי בהדיא י"ל דלהכי פרט ענבים משום שחייבין בעוללות

בתוספות ד"ה אימא דבר חרמש אכול כו' וא"ת אמאי לא נילף מחרמש כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב דיש לחלק בין הני דבר חרמש לפי דעת קצת פוסקים דברכה מעין שלש מן התורה וא"כ כיון דהקילו לגבי אומנין לענין פועלים משמע דבשעת ברכה אין עושין מלאכתן וא"כ כשהתורה התירה לאכול היינו אפילו שיש קצת ביטול מכח ברכה אחרונה וא"כ בבר חרמש אין ברכה מעין שלש דאורייתא דהא בכוסס את החיטה נסתפקו התוס' אם שייך ברכה אחרונה על האדמה שלא מצינו וא"כ שפיר יש לחלק בין בר חרמש לאינו בר חרמש משום הך סברא ולק"מ מיהו אכתי אינו מיושב נימא דאתיא במה הצד מכרם וקמה ובכרם איכא ברכה מעין שלש וליכא למיפרך מה הצד שיש בהם צד מזבח כיון דמרבינן כל בר חרמש שאין בו צד מזבח ועיין בסמוך

בא"ד וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש דהוי שני כתובים כו' עכ"ל ויש לדקדק לפי האמת דמסיק דכרם איצטריך להלכותיו א"כ קשה קמה לרבות בעלי קומה ל"ל כיון דלא הוה שני כתובים א"כ יש ללמוד מבינייהו כיון דכרם להלכותיו אתי א"כ תו לא הוה שני כתובים ואין לומר דמ"מ הא דהוה שני כתובים דכרם מיותר דהא ע"כ לשום דרשא אתי כמש"כ התוס' בסמוך וא"כ תו לא הוי שני כתובים ומלשון התוס' נראה דאי לא הוה כתיב קמה לא הוה דרשינן ליה להלכותיו ומוקמינן לשני כתובים הבאים כאחד וצ"ע כיון דכרם לדרשא אתי א"כ תו לא הוי שני כתובים דודאי להלכותיו אתי לכן נלענ"ד די"ל כמש"כ תחילה דאף דבכרם אית ביה ביטול מלאכה משום ברכה אחרונה דאיכא ביטול מלאכה מ"מ לא ילפינן בעלמא דאיתא בכתובות פ' אע"פ דכל מידי דאית ליה קיוהא אין משהין בפני השמש וא"כ י"ל דדוקא בענבים דהוא מידי דאית ליה קיוהא בהא שרי רחמנא אפי' שיש קצת ביטול מלאכה וא"כ י"ל ג"כ בפשיטות דמבר חרמש לא ילפינן בעלמא דאולי בשביל מלאכת חרמש התירה התורה טפי ולא ילפינן מלאכו ת שאין שוות כגון גודר ומוסק דאולי יש לחלק ביניהם נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש וצ"ע לדעת רמ"ה בח"מ סימן של"ט שכתב דבקרקע אינו עובר בבל תלין א"כ הך כי תבא בכרם לא איירי בהך דכתיב לא תבא עליו השמש דליתא בקרקע והכא בכרם איירי ובקרקע לא שייך לא תבא עליו השמש וצ"ע לדברי הש"ך ר"ס של"ח מ"ש דמיעט נכרי והקדש תמוהין שלא עיין היטב בגמרא דממעט נכרי להתירא וקאמר איצטריך קרא למישרא

בתוספות ד"ה אמר רבא תימא כו' כי תבא בשל ריעך עכ"ל אפשר לומר דאי כתיב בשל ריעך וכתב אח"כ ענבים הוה כלל ופרט דאין בכלל אלא מ"ש בפרט ולא נרבה מקמה רק מידי דבר חרמש ונדרש קמה לדרשא אחריתא או לחלק בין בעל קומה אבל בקמה שפיר דייקינן לכתוב בשל ריעך ואין לומר דנימא דוקא מלילות אבל מידי דלאו מלילות לא דא"כ לא לכתוב גם מלילות משא"כ בכרם דבעינן ענבים לדרשה ולא מוצץ דשייך בענבים א"כ אי הוה כתוב בשל ריעך והיה צריך לכתוב ענבים הו"א אין בכלל אלא מה שבפרט

בפרש"י ד"ה הניחא פלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל בתוס' הקשו דשם לא פליגי רק בהפקעת הלואתו אבל גזילה ממש לכ"ע אסור ונראה ליישב ויתישבו גם דברי הרמב"ם שפסק להך ריעך למעט הקדש וקשה לשיטת הרמב"ם דגזל נכרי אסור א"כ י"ל דלמעט נכרי אתי ובלח"מ דחק לכן נראה דהרמב"ם ס"ל ג"כ כפרש"י וס"ל דבודאי אי גזל נכרי אסור לא מסתבר למעט נכרי דא"כ יקח כל הכרס בשביל שעובד אצלו והא לא מסתבר כלל לכן נראה כפרש"י דהיינו פלוגתא אי הפקעת הלואתו מותר והטעם לחלק בין הפקעת הלואה הוא משום דבהתירא אתי לידיה א"כ י"ל ע"פ מה שמבואר שם דרב אשי אמר אי דנכרי שקול ומסיק דנכרי שקיל דמי א"כ אין הנכרי מקפיד על מה שיטול אי יהיב ליה דמי