מעיני החכמה כה

לה שטר כתובתה ופשיטא שיכול למחות שלא יחזירו לה שטר כתובה דנהי דמתחילה סמך על נאמנותה מ"מ גם בכתובה בידה ומודה לו שהתפיסה צררי יכול לומר שתתן לו כתב ע"ז שלא תוכל לכפור אח"כ וכאן אפילו באינה מודה כיון דנפל איתרע שטר כתובה וי"ל בשביל שהתפיסה צררי לא נזהרה כ"כ בשטר כתובה וכשכופרת אין רוצה שיחזירו לה הכתובה והדין עמו ומיושב נמי דלא שייך קנוניא כמ"ש לעיל לפי דברי הרשב"א והריטב"א כן נ"ל ברור בפרש"י. אבל פירוש הרשב"א והריטב"א שפירשו צררי אתפסה אחר שנפל השטר מידה ע"ז ק"ל דא"כ בכל שטרי כתובה ניחוש להכי כדפריך לקמן דף י"ב ע"ב וליכא למימר דוקא היכא דאיתרע בנפילה כיון דע"כ בשעה שנפלה לא התפיסה צררי עדיין וא"כ לא שייך לומר דמשום הכי איתרע שטר כתובה וצ"ע וי"ל דבשלמא בשטר כתובה יוצא מתחת ידה לא חיישינן דאתפסה צררי דלמה יתפיסה צררי כיון שמותר לדור עמה עפ"י כתובתה אבל בכתובה שנפלה חיישינן שהתפיסה צררי כדי שיהיה מותר לדור עמה ולפ"ז אפילו ידוע שנפלה הכתובה מידה לא יחזירו לה אם נפלה ממנה בעודה תחת בעלה ולפירש"י בידוע שנפלה ממנה יחזירוה לה וכן נראה דעת הרמב"ם שלא חילק בין כתובה לשאר שטרות וצ"ע לדינא

רש"י ד"ה לעולם איפוך קמייתא כו' דחיישינן לשתי כתובות כו' לאו באומר פרעתי כו' עד סוף הדיבור. לכאורה קשה דהוה מצי לפרש בטעין פרעתי ואף דבעלמא לא חיישינן לפרעון היינו משום דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה לשטרא והכא יכול לומר פרעתי וקרעתי הכתובה השני' וזהו הראשונה ונראה דהא לאו טענה דאם איתא דכתב לה ב' כתובות לא היה פורע לה בלי שובר שהיה לו לחוש פן תמצא אח"כ הכתובה ותחזור ותגבה שנית וכיון שאין שובר בידו לא מהימן בהאי טענה ולכן צ"ל שאומר אל תחזירוה כפירש"י. מיהו אכתי קשה בנתארמלה ונתגרשה אין זו טענה דכיון שמודה שלא פרע לה ולמה לא יחזיר ולפרעון לא חיישי רבנן וא"כ יפרע לה מיד. ואפשר דמיירי שאין לו לפרוע וטוען שלא יחזירוה לה שאם יחזירוה לה כשתתפרע לא תצטרך ליתן לו שובר רק תתן לו הכתובה ואח"כ תוציא האחרת. מיהו קשה למה פרש"י שתוציא על יורשיו הא גם עליו יש חשש זה כשלא תכתוב לו שובר רק תתן לו הכתובה ואח"כ תחזור ותתבע ממנו. ואפשר לומר דהוא יזכור שלא יפרע לה בלי שובר מאחר שיודע שכתב לה שתי כתובות משא"כ היורשים לא מסקי אדעתייהו שכתב לה ב' כתובות ותתבע ב' פעמים ור' יוסי דלא חייש לב' כתובות אפשר דמ"מ בנתארמלה או נתגרשה דלרבי יוסי יכול לומר פרעתי מהימן לומר ב' כתובות במיגו דפרעתי. או י"ל דגם בנתארמלה או נתגרשה איירי שטוען ב' כתובות וס"ל לת"ק אין כותבין שובר ולכן אין רוצה לפרוע לה עד שתחזיר לו גם הכתובה השניה וטוען שלא יחזירוה דכשיחזירוה לה לא יהא נאמן לומר שכתב לה ב' כתובות משא"כ השתא חזינן דאתרעי בנפילה י"ל שבידה עוד כתובה א' ולפ"ז צריך לפרש לר' יוסי נתארמלה או נתגרשה איירי בטוען פרעתי דר' יוסי ס"ל כותבין שובר. ובהכי ניחא דלא אמר איפוך בתרייתא וטעמא דר' יוסי דחייש לב' כתובות ולפ"ז ניחא דלר' יוסי אי אפשר לומר שטוען ב' כתובות דא"כ בנתארמלה או נתגרשה אמאי לא יחזיר דר' יוסי ס"ל כותבין שובר וא"ש ועיין בסמוך

בתוס' ד"ה דחיישינן כו' ובלאו איפוך כו' דא"כ בעודה תחת בעלה כו' עכ"ל. ויש לדקדק נוקמה בטעין פרעתי ומהימן במיגו דאי בעי הוה אמר שתי כתובות כתבתי לה. ובעודה תחת בעלה לא מהימן דהוה מיגו במקום חזקה ולא נצטרך להפך הברייתא ונראה דבלא"ה קשה מ"ש לעיל בנתארמלה או נתגרשה אין זו טענה ששתי כתובות היה לה דמ"מ חייב לשלם א' ותכתוב לו שובר והתוס' ע"כ לא ס"ל כמ"ש בסמוך דטעמא דת"ק משום דאין כותבין שובר דא"כ א"א לומר כן לרבי יוסי דס"ל כותבין שובר וע"כ צ"ל שאין ץ לשלם ורוצה שתהא הכתובה מושלשת ביד שליש כדפרישית וא"כ ממילא דאין זו מיגו כלל שהרי אם יטעון שתי כתובות מתחייב בא' וא"כ בנתארמלה אמאי לא יחזיר אם לא חייש רבי יוסי לפרעון וע"כ דטעין הכי באמת וא"כ גם בעודה תחת בעלה אמאי יחזיר ולק"מ ודו"ק

רש"י ד"ה שטרא כו'. עמ"ש בתוס' בישוב פרש"י ומה שפרש"י ואי משום חתימת עדים הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו קשה לכאורה אם אין קיום על השטר א"כ לא יגבה ממשועבדים דטענינן ללקוחות מזוייף וא"כ אין יתרון לתורף על הטופס ועיין לקמן דף ע"ב משמע דגבי נמי ממשעבדי ע"ש

בתוס' ד"ה דאית כו' ותימא הא אין למדין כו'. ולענ"ד י"ל דאם השטר אינו אלא ב' שיטות שיטה א' טופס ושיטה א' תורף א"כ אי ליתא לשיטה אחרונה גם משיטה ראשונה אין למדין די"ל שחתך משטר אחר שהרחיק עדים שיטה אחת וכתב מאי דבעי וא"כ התורף לא מתכשר בלא הטופס. מיהו אכתי לא א"ש אם יש עוד שורה בין התורף לטופס נמצא שלא נפסל התורף כיון שיש עוד שיטה אחרת שא"צ ללמוד ממנה כלום רק שופרא דשטרא. מיהו י"ל מסתמא אין כותבין בשטר רק מה שצריך ואם ס"ל לרש"י כהך דעה דאם לא הוחזרה בשיטה אחרונה פסול דלא נעשה כתק"ח כמ"ש רמ"א בח"מ סימן מ"ד הי"א דס"ל הכי א"כ א"ש טובא דבלא חזרת השטר אינו כשר ותורף וטופס שוין

בא"ד א"כ לרשב"ג נמי לא א"ש כו' כשאין כלל עדי חתימה פסול ונראה ליישב פרש"י דבשלמא עדים שאינן אלא לראיה בעלמא א"כ ממילא מה שזה זוכה מכח העדים גם בעל התורף זוכה שאפשר ללמוד זכותו ממה שנמצא ביד אחר כיון שבעל הטופס אינו זוכה רק מכח העדים שחתומים עליו והעדים חתומים על כל השטר משא"כ הזמן שהוא דבר מיוחד דאף שהשני יש לו עדים מ"מ אפשר שיזכה השני בשטר בלי עילוי הזמן דהא שטר שאין בו זמן אינו גובה ממשועבדים אפילו יש עדים בשעה שנכתב דלא עדיף משטר מאוחר דלא טריף עד דמטי זימניה כדאיתא פ"ק דע"ז ונמצא שי"ל שדוקא האוחז בתורף זוכה בזכות זה משא"כ בעדים לא שייך שיזכה בזכות העדים שעדים אינם עשויין לזכות כי אם לראיה בעלמא ולא איברי סהדי אלא לשקרא וכמו שמועיל הראיה על הטופס כך תועיל על התורף וזה קרוב לפירוש התוס'. ועיין בס' פ"י בשם חדושי ריטב"א. ואפשר לפרש דבריו ג"כ כמ"ש אלא דקשה ל"ל לרש"י טעמא דא"צ לקיימו ולכן אפשר דהא גופא קמ"ל רש"י כיון דלרשב"ג איירי בליכא עדי קיום וע"כ אינו עדיף רק כשיתקיים וא"כ בעל העדים עדיף שיכול להשהותו עד שיתקיים משא"כ בעל התורף שאין העדים בידו וא"כ אין לו יתרון בזמן שכשאין העדים בידן אי אפשר לו לקיימו לזה פרש"י כיון דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו גובה נמי ממשעבדי כדפרישית ודו"ק

ודע שהרי"ף והרמב"ם סתמו ולא חילקו כלל בין אדוק בטופס או בתורף ותמהו עליהם. ולענ"ד נראה דודאי לא דמי שטר לטלית דבשלמא בטלית י"ל שכ"א זוכה במה שבידו דכמאן דפסיק דמי ואנו רואין מה שבידו כאילו קנאו בבירור ואם הקנה לו כפי מה שבידו באמת קונה ולכן גם עכשיו אנו רואין מה שתפוס כאילו הקנה לו בפנינו והיינו דאמרינן בסודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי וסגי במה שתפיס אבל בשטר שאין גופו ממון ואינו בר קנין לא שייך כלל שיזכה כפי מה שבידו דאם נחשביה כמאן דפסיק אינו שוה כלום וליכא למימר כאילו קנה דשטר לאו בר קנין הוא מצד עצמו אם לא בכתיבה ומסירה. מיהו סוגיא דהכא היא לרבי ולרשב"ג לשיטתייהו דס"ל אותיות נקנות במסירה שפיר י"ל אילו הקנו שטר לשני בני אדם כיון שהמסירה קונה כאחד קונה כפי מה שתפוס בו שפיר שייך לחלק והיינו דמקשינן מזה נוטל עד מקום שידו מגעת דאיתמר בטלית דלדידהו שפיר דמי דרבי ס"ל אותיות נקנות במסירה וכמו כן רשב"ג בב"ב דף ע"ו ודף קס"ט ע"ב ע"ש משא"כ למאי דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה והשטר אינו לראיה שבו אין חילוק כלל כיון דזה בלא זה לא שויא כלל מידי ולא שייך שיקנה כל אחד בו כפי תפיסתו דלאו בר קנין הוא ולק"מ ודו"ק

גמ' דאי לא ת"ה שנים אוחזין בטלית כו' הא אפסדוה. והקשה מהרש"ל ומהרש"א דאיך אפשר לומר דיחלוקו לדמי דא"כ קשה ל"ל מו"מ ול"ל הצריכא דלעיל ריש פירקין דמורי התירא כיון דחולקין לדמי ע"כ איירי בנקט זוזי מחד ע"ש שנדחקו. ולמאי דפרישית לעיל דף ג' לק"מ דודאי למסקנא דטעמא דשבועה דמתני' שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בלא"ה איכא רבותא טובא במו"מ אף דהמוכר נאמן ולא שייך התקנה וכדפרישית לעיל אפ"ה תקנו שבועה משום לא פלוג ואי קשיא איפכא ליתני מו"מ לחוד ולא ליתני מציאה. הנה לפי' התוס' לעיל לק"מ די"ל דוקא במו"מ בנקט זוזי מחד א"כ ודאי יפרוש ע"י שבועה משא"כ במציאה ולפרש"י לעיל קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל ריש פרקין ע"ב דלדידן דקיי"ל הבטה בהפקר לא קני שפיר י"ל דקמ"ל מציאה דומיא דמו"מ דראיה לא קני וא"כ לק"מ

דף ח ע"א גמ' אמר רמי בר חמא זאת אומרת כו'. אין להקשות דילמא איירי מתני' שקנאוה בח' אמות שבאו שניהם כא' בד' אמות או שנפלה תוך ד"א שלהם דהא ליתא דאם שנים שהגביהו מציאה לא קני לא עדיף ד' אמות מחצר וחצר לא עדיף מיד ואם אי אפשר שיזכו שניהם כא' מדין יד גם מדין חצר לא קני ורמ"א שכ"כ בח"מ סימן רמ"ח ס"כ היינו לפי האמת דשנים שהגביהו מציאה קני ועמ"ש בסמוך בביאור לשון הש"ס

בתוס' ד"ה ומאי מיגו כו' תימא מנלן כו' ולענ"ד נראה ליישב דעיקר החילוק בין היכא דשייך מיגו דזכי לנפשיה למיגו דאי בעי זכי לנפשיה הוא עפ"י מה שמבואר לקמן דטעמא דמ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו הוא משום דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים משום שמגיע בזה חוב לאחרים במה שהגביה בשביל חבירו שלולא זה היו אחרים יכולין לזכות בה ולאידך מ"ד לא מקרי חב לאחרים והיינו משום דשייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה ואין חב לאחרים במה שמגביה בשביל חבירו שהרי אם היה רוצה להגביה לעצמו ג"כ לא היו אחרים יכולין לזכות בה ולכן בבע"ח באמת קיי"ל דלא קני כמ"ש התוס' ופוסקים וכמו שאבאר שם בע"ה אלא דמ"ד לא קני ס"ל דעתה שאין רוצה לזכות לעצמו ואם הניחה היו אחרים יכולין לזכות לכך מקרי חב לאחרים מאחר שאין רצונו לזכות בה לעצמו ומה"ט ס"ל לרבא דדוקא מגביה בשביל חבירו לא קני דמקרי חב לאחרים כיון שאין רוצה לזכות