מעיני החכמה כד

ויכול לטעון פרעתי אפי' מודה שייך קנוניא וא"ש ודו"ק מיהו למ"ש התוס' ושאר מפרשים דאיירי לענין תוספת ויכול לטעון פרעתי א"כ קשה אמאי לא ניחוש לקנוניא ובס' פ"י ביקש לומר משום דכתובה תוך זמנו הוא ולכן לא חיישינן לקנוניא ע"ש ולא הבנתי דהא לרבנן בבעל מודה אפי' נתארמלה או נתגרשה נמי יחזיר כדמשמע למאי דתריץ כולה ר' יוסי בד"א שנתארמלה או נתגרשה ואפשר דהך תירוצא הוא למ"ד דלא חיישינן לקנוניא וכמ"ש התוס' לקמן דף י"ו ע"ב ד"ה אעפ"י דאיכא מ"ד דלא חייש לקנוניא משא"כ לדידן דחיישי' לקנוניא ע"כ צ"ל הא דהבעל מודה יחזיר לאשה היינו בעודה תחת בעלה וכמ"ש בס' פ"י. מיהו מ"מ דחוק כיון דחיישינן לפרעון למה יועיל הודאתו לחוב ללקוחות ומ"ש דלא טענינן ליתמי ולקוחות מילתא דלא שכיחא אינו מוסכם. ולי נראה דאם נפרש דאיירי בעודה תחת בעלה דוקא יחזיר לאשה בבעל מודה אפשר לומר דודאי גם לת"ק בכתובה לא חיישינן לפרעון בעודה תחת בעלה רק דאמרינן אימור צררי אתפסה וכמ"ש בגמרא לקמן ורש"י פירש צררי אתפסה כשנשאה והרשב"א הקשה עליו דכיון דיהיב לה צררי כשנשאה בתורת משכון אמאי לא מהדרינן לה כתובה אטו מאן דיהיב משכון ולוה בשטר וידעינן דשטרא מיניה נפל מי לא מהדרינן ליה שטרא ולכן פירש צררי אתפסה אחר אבידת כתובה התפיסה מטלטלין כדי שיהא מותר לשהות עמה ע"ש. ובודאי דהנהו צררי אינם פרעון רק לפי שעה וא"כ לא שייך קנוניא כלל דבדין טרפא ממשעבדי דבשלמא בשאר שטר יש לומר שנפרע שנמחל שעבודו אבל הכא אי מהדרי ליה צררי שהתפיסה כדין טרפה ולא שייך קנוניא כלל ולק"מ וברור ודו"ק. מיהו דוחק לפרש דבזמן שהבעל מודה קאי דוקא אעודה תחת בעלה. מיהו י"ל דאיירי ביש לו בני חורין כשיעור כתובתה דליכא למיחש לקנוניא כדאיתא בח"מ סימן ס"ה והא דנקט אין הבעל מודה ולא מפליג בדידיה גופיה אם אין לו בני חורין היינו משום רבותא דרבי יוסי דבעודה תחת בעלה אפילו אינו מודה יחזיר ובזה א"ש דברי הרמב"ם ג"כ דמשוה כתובה לשאר שט"ח והיינו בענין דאיכא למיחש לקנוניא וגמרא איירי בענין דליכא למיחש לקנוניא כדפרישית ולרבותא דרבי יוסי לא מפליג אבל הרמב"ם שפסק כחכמים דין כתובה שוה לשט"ח בכל אופן

בא"ד וליכא למיחש שמא כתב בניסן כו' ולא נשא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א הא כתבו התוס' לקמן דף י"ב ע"ב דלא חיישינן רק שמא עדיין לא לוה וא"כ הכא שכבר נשאה ליכא למיחש. ולי נראה דלק"מ דהתוס' כתבו כן דליכא למימר שכבר לוה דא"כ מאי קאמר האי ריעא כיון שלוה עליו מסתמא נזהר לשומרו וזהו דוקא בשטר חוב שאילו לוה עליו מסתמא לא היה מניח השטר ביד לוה וכשלוה עליו נזהר בו משא"כ הכא בכתובה אפי' כבר נשאה י"ל שעדיין לא מסר לה הכתובה ונפלה מיד הבעל דאף שנשאה מ"מ אפשר שעדיין לא מסר לה הכתובה לרבנן דר"מ דמותר לשהות עם אשתו בלא כתובה ואפי' לר"מ י"ל דהתפיסה מטלטלין לפי שעה לפי שנאבדה מיד הבעל דע"כ צ"ל לקמן ג"כ שנאבד מן הלוה והלוה אין נזהר בו כ"כ בשטר פן ימצאנו המלוה דהא כי אמרינן כתב ללות ורוצה ללות נמי ע"כ מן הלוה נפל והכא נמי אפי' כבר נשאה י"ל מן הבעל נפלה וכ"ש אי איירי בתוספת כתובה די"ל שמא עדיין לא נתן לה כלל התוספת ונאבד מן הבעל ועתה רוצה ליתן לה התוספת וחושש שלא יצטרך ליתן פשיטי דספרא פעם אחרת שאפי' נשאה כ"ז שלא הגיע שטר כתובתה לידה לא קנתה התוספת אם לא בקנין וא"ש ובהכי ניחא נמי מ"ש התוס' ותוספות נמי כו'. ולכאורה קשה האגם התוס' גביה מן אירוסין אם ניסת אח"כ לפי דבריהם בכתובות דף מ"ד בתוס' ד"ה והלכתא דמשמע דוקא בלא כתב גביה תוספת מן הנשואין אבל בכתב לה ונשאה אח"כ אפי' לראב"ע גובה התוספות מזמן אירוסין שנכתב לה ולפמ"ש ניחא די"ל שמא לא הגיע לידה כלל התוספת כתובה ומן הבעל נפל ואף דעכשיו מצווה ליתן לה מ"מ הו"ל מוקדם ולק"מ ודו"ק ועמ"ש בגמרא בסמוך

גמ' רבי יוסי אומר כו' נתארמלה כו' לא יחזיר כו' אלמא חזינן דחייש רבי יוסי לפרעון. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דתוספת לאביי עדיו בחתומיו זכין לו א"כ י"ל דלהכי לרבי יוסי לא יחזיר משום דמהימן לומר פרעתי במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי דאע"ג דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ בעינן מטי לידיה כדלקמן בשמעתא דמצא שט"ח ובאינו מודה יכול לטעון לא לויתי ולא מטי לידיה והכא נמי בתוספת יכול לומר כתבתי ליתן ולא נתתי ואף בטוען פרעתי נמי נאמן במיגו ובעודה תחת בעלה הוה ליה מיגו במקום חזקה ולא מצי למיטען פרעתי

מיהו לפמ"ש התוס' דאיירי בהקנה לה א"ש לפרש"י לקמן דשטר הקנאה לא בעינן מטי לידיה כלל וא"כ ליכא מיגו כלל אבל הרא"ש פסק כאביי וא"כ קשה מאי פריך הכא. וצ"ל דכל שקלא וטריא לרב אסי דלא כהלכתא דלדידיה ע"כ בהקנאה איירי דבלא הקנאה אפי' בעל מודה לא יחזיר אבל לאביי לא קשיא כלל וגם לשיטת הרי"ף שפוסק גם בהקנאה בעינן מטא לידיה א"כ קשה דאפי' איירי בשטר הקנאה מ"מ באינו מודה יש לו מיגו דכתבתי ליתן. ולכ"ע י"ל דמהימן במיגו ואפשר לומר דס"ל להש"ס דאי איירי בתוספת א"כ גם בעודה תחת בעלה אמאי יחזיר נהי דאיכא חזקה ס"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה וא"כ תקשי דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר כתבתי ליתן כו' ולא מטי לידה וע"כ צ"ל דאיירי לענין מנה מאתים ומנה מאתים משעבדי מן אירוסין ומ"מ יכול לטעון פרעתי לדעת הרי"ף וסייעתו במקום שכותבין כתובה ולמאי דמשמע להו להתוס' לקמן לאוקמה בתוספת ע"כ בהקנאה איירי והתוס' ס"ל כפרש"י לקמן דף י"ג דבשטר הקנאה לא בעינן מטי לידיה וליכא מיגו כלל. ובזה ניחא מה שהשמיט הרמב"ם איבעיא דמיגו במקום חזקה בב"ב די"ל דס"ל דנפשטה כאן דקשיא ליה להרמב"ם לשיטתיה דס"ל גם כן כהרי"ף נוקמה כאן בתוספת דיש לומר דמהימן לומר פרעתי במיגו דכתבתי ליתן וע"כ צ"ל דקשיא ליה עודה תחת בעלה ש"מ דכולהו אמוראי ס"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה אפילו באשה שהיא תחת בעלה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כלל כ"ש בשאר תוך זמנו דאמרינן מיגו במקום חזקה כן נ"ל ודוק היטב. ודברי מהרש"א שהקשה אמאי דפריך קשיא דרבנן אדרבנן נימא דבכתובה שאין בה הנפק יש לחוש שמא כתב ניתן ולא נתן ע"ש שכתב דלא ניחא ליה לאוקמה בתוספת כתובה אינם מובנים לי אמאי לא הקשה כן אקושיא דר' יוסי אדר' יוסי וע"כ ס"ל דלענין חששא דכתב ליתן ולא נתן לא שייך לחלק בין עודה תחת בעלה וא"כ דרבנן אדרבנן קשה שפיר דליכא למימר דאיירי דאימר כתב ליתן ולא נתן דאכתי אמאי קאמר רבי יוסי בעודה תחת בעלה יחזיר וע"כ צ"ל לפי שיטתו דלא איירי בהכי גם י"ל אפי' לשיטת הרי"ף מדמפליג ר' יוסי בין עודה תחת בעלה ע"כ ביש בו הנפק איירי דאל"כ לעולם יש לו מיגו דכתבתי ליתן עכ"פ מוכח דאמרינן מיגו במקום חזקה כדפרישית ודו"ק

שם גמ' איפוך כו' א"ה קשיא דרבנן אדרבנן. ויש לדקדק נימא דהכא איירי בשטר כתובה שאינה מקויימת דרבנן ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומהימן לומר פרוע במיגו דמזוייף אפי' בכתובה בידה ור' יוסי ס"ל בעודה תחת בעלה אינו נאמן דהוי מיגו במקום חזקה. ואפי' למאי דפרישית לעיל י"ל דר' יוסי ס"ל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ולא מהימן לומר פרוע במיגו דמזוייף בשטר כתובה בידה אלא דבנפל אפילו במקוים חייש לפרעון ובעודה תחת בעלה לא חייש לפרעון ומיגו דמזוייף ליכא למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. בשלמא דר' יוסי אדר' יוסי פריך שפיר דל"ל דטעמא דרבי יוסי דנתארמלה או נתגרשה משום מיגו דמזוייף דא"כ בעודה תחת בעלה נמי נימא מיגו אף שהיא במקום חזקה כדפרישית לעיל אבל דרבנן אדרבנן י"ל דרבנן דהכא ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל באמת לא חיישו לפרעון. ונראה ליישב לפי דברי הרשב"א והריטב"א שפירשו צררי אתפסה שיהיה מותר להשהותה בלי כתובה וכמ"ש לעיל וא"כ ע"כ רבנן ס"ל דבכתובה שלא ניתנה לגבות מחיים אין לחוש לפרעון רק להתפסת צררי משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וא"כ רבנן דהכא ר"מ הם ור"מ לשיטתיה דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו בב"ב דף קנ"ד ואי לא חיישינן לפרעון גם בכתובה שאינה מקויימת לא חיישינן וא"ש ולק"מ ודו"ק

ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק בכתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקנוניא והוא נגד הש"ס כאן והריטב"א והנ"י נדחקו דאיירי בכתובה בלא אחריות ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל דמרא דשמעתא דחיישינן לקנוניא הוא ר' יוחנן לקמן ובודאי אין לחלק בין כתובה לשאר שטר דמ"ש אלא דהך מ"ד דחייש לפרעון וקנוניא והיינו ר' יוחנן לשיטתיה אזיל דס"ל בב"ב דמפיך דר"מ לדרבנן ור"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ שפיר יש לתרץ איפוך ולא תקשי דרבנן אדרבנן די"ל בכתובה בלתי מקויימת וס"ל צריך לקיימו כדפרישית ולהכי בשניהם מודים יחזיר דליכא למיחש לקנוניא דממ"נ מחזירין אם יקיימנו לא חיישינן לפרעון ואם לא יקיימנו לא יגבה מלקוחות דטענינן להו מזוייף ואינו נאמן בהודאתו לחוב ללקוחות אלא (דמ"מ אנן קיי"ל) [דהסוגיא אזלא] כאביי דמסיק לקמן חיישינן לפרעון וקנוניא ואיהו ס"ל דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו [אין[ צריך לקיימו (ומוקי) [וליכא לאוקמי] הך דשניהם מודין בכתובה שאינה מקויימת. ומ"מ במודה בשטר קיי"ל כר"מ ורבי אף דרבנן פליגי עלייהו דהכי ס"ל לרב נחמן בכתובות וקיי"ל נמי איפוך קמייתא ולק"מ ודוק היטב

בפרש"י ד"ה צררי אתפסה מעות כו' מסר לה ליחוד כתובתה כו' עכ"ל. והרשב"א והריטב"א הקשו עליו כיון דבשעה שנשאה וייפה כחה לתת לה משכון תוספת על שטר כתובתה והוא מודה שלא פרע לה למה לא יחזירו לה שטר כתובתה ולי נראה ליישב פרש"י די"ל דאיירי שטוען שפרעה כפשטא דלישנא דאין הבעל מודה אלא דר' יוסי ס"ל דלא מהימן לומר פרעתי משום דלא ס"ל הך דאימור צררי אתפסה ורבנן ס"ל אימור צררי אתפסה א"כ נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר צררי אתפסה וחוזר שלא יתנו לה שטר כתובתה עד שתודה לו בעדים שנתן לה צררי. ופשיטא דבכה"ג כשכופר גם במלוה על משכון ואין ידוע שהניח משכון ונמצא השטר יכול לומר אני מוחה עד שתודה לי במשכון לא יחזירו לך את השטר ויכול למחות וא"כ אתי שפיר ולק"מ מיהו לפ"ז צ"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה. ובפשיטות י"ל דאין הבעל מודה היינו שטוען צררי אתפסה והיא כופרת ומוחה שלא יחזירו