מעיני החכמה רמה

בעל תשובה באותו פרק ובאותו אשה שאז נחשב תשובת המשקל בכפיית היצה"ר לשעבדו אל הטוב האמיתי כנודע בספרים הקדושים והנה ריש נקיש אחר שהיה לסטים היתה כונת ר' יוחנן שמדות הפחותות היה לו להשתמש בהם בקדושת לימוד התורה וא"כ יחשב זה למעלה יתירא במה שע"י המדות הרעות הוחזר מהם להעמידן בידיעת התורה ואמר לו ריש לקיש מאי אהנית לי התם קרו לי רבי נ"ל דאיתא לעיל בפ' אלו מציאות דף ל"ג איזהו רבו שלמדו חכמה ור' יהודה ס"ל שרוב חכמתו ממנו והנה ריש לקיש נ"ל שהיה חכם גדול ומוצלח לקבל תורה רק שבזדון פרק עול תורה ונעשה לסטים ואילו חפץ ללמוד לא היה צריך לר' יוחנן שילמדנו כי כבר היה לו הכנה ושכל ללמוד בעצמו ולפי שהיה חכם גדול בתורה רק שלא עסק בה גם בהיותו לסטים קרי ליה רבי על שם חכמתו בתורה רק לפי שלא למד שכח גירסת המשניות וברייתות אבל וודאי היה יכול ללמוד עצמו ולא היה צריך לר' יוחנן רק לענין בקיאות הברייתות ומשניות בשביל מיעוט שקידתו בידיעתן שכחן ולזה גם בהיותו לסטים לפי שהיה רב ועצום בתורה קרו ליה עדיין רבי לגודל חכמתו בתורה וא"כ שפיר קאמר ליה שלא למד רוב חכמתו ממנו כי גם התם קרו ליה רבי שלא נעדר שם ת"ח ממנו גם בהיותו לסטים ור' יוחנן הודה לו לזה רק אמר אהנית לך דקריביתך תחת כנפי השכינה שאני הייתי המתעורר שעוררתיך לשוב לכן חלשא דעתא דר' יוחנן שאמר שלא קיבל לימוד ממנו ואין ראוי שיקרא לו רבי לר' יוחנן שאין רוב חכמתו ממנו ומה שאמר אקרייה ואתנייה היינו שהדריכו בדרך הלימוד שילמוד עמו אבל לא למדו לקרות ולשנות כי היה לו לב נבון לקרות ולשנות

בתוספות ד"ה אי הדרת כו' ולא חש שמא יאמרו בשביל זו חזר. אפשר דריש לקיש באמת בתחלה לא היה לו מדריגה זו ובאמת בתחלה לא היה התשובה בשלימות עד שנשאה ואח"כ שב בתשובה שלימה

בתוספות ד"ה הסכין כו' הקשה ר"ת דתנן במסכת כלים כו' הסייף וסכין כו' ונראה לר"ת כו' עכ"ל הרמב"ם השמיט דריש לקיש ור' יוחנן דהכא לגמרי ולא הביא רק סתמא דמתני' והוא תמוה והכ"מ לא העיר בזה ונראה דודאי תירוץ התוס' דחוק דלדברי התוס' קשה למה לא נקטה מתני' עיקר דינא דהתחלת עשיית כלים הללו איך מקבלין טומאה לכן נראה דס"ל להרמב"ם דבלא"ה הא דנקיט לקמן כי אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושיתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא צריך ביאור מה ענין הקושיות ותירוצים לארווחי שמעתא ונראה שדרכן היה לפלפל בבית המדרש בכל חלקי הסותר והסברות הנוטות לכאן ולכאן בכל סברא שיש לה פנים עד שעמדו למנין לקבוע הלכה פסוקה וזו ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה שבתורה כל סברא שיש לה מציאות הוא ניתן לומר אבל לקביעת הלכה למעשה לא נשארה רק מה שראוי להיות למעשה לכן איתא בב"ב דף ק"ל ע"ב דאין למדין הלכה מפי לימוד ובפרשב"ם הביא הירושלמי דאין למדין אגדה וחלילה לומר שדברי האגדה הם שקר רק שהדברים יש להם מציאות וסברא שיש לה פנים להלכה אלא שקביעות ההלכה אינה ע"פ האגדה רק מה שנאמר הלכה למעשה והנה בהיקש ענין זה ובסייף וסכין כו' איפלגו בבי מדרשא בסברא הנוטה בענין הלזה ענין ודרכם היה להתחיל לישא וליתן בכל סברא הראוי עד שבסוף עמדה להם ההלכה כפי אשר ניתנה למעשה שראוי להיות א"כ הך איפלגו בי מדרשא לא לחלוק על המשנה רק לישא וליתן בסברות המנגדות עד שתרווח ההלכה כמו שניתנה במשנה שיהיה למעשה רק דהש"ס מייתי לה שמזה התחיל המחלוקת ביניהם ואילו נגמרו הפילפולים כל מגמתם להוציא לאור ההלכה המפורשת במשנה אף שלכל הסברות יש פנים אבל לא באו לחלוק על המשנה כלל זה נראה נכון ודברי הרמב"ם מיושבין

בגמרא והוה מצטער רבי יוחנן בתריהט ובא עיין ב"ק דף קי"ז גבי רב כהנא דחלשא דעתיה דר' יוחנן ונח נפשיה ג"כ ובעי רחמי ואחייה ומה שלא עשה כן לריש לקיש אפשר שלא נתחרט רק לאחר זמן ואז לא היה כח בידו להחיותו או י"ל לפי שנצטער טובא לא היה יכול לכוין בתפלה זו העצומה שתועיל להחיותו

דף פד ע"ב בפרש"י ד"ה לא סמיך כו' שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל אפשר שלכך קיבל עליו יסורים שדאג פן היה נפיק מינייהו זרעא מעליא ונתמעטו צדיקי' ואפשר שגם רש"י נתכוין לזה ובהכי ניחא לקמן דכולהו שני יסורי דר"א ב"ש אינש בלא שני לא שכיב שהראו לו בזה דאדרבה הוא גרם להרבות זרע ישראל

בתוספות ד"ה שיתין סיפני מפרש במדרש כו' ונדרו לו ושקט הרוח עכ"ל רש"י פירש שהתפללו להנצל בזכות ראב"ש ואפשר משום דיסורין של ראב"ש כבר נתפרסמו דאינש בלא שני לא שכיב ולפי שידעו מנהגו שאחר היסורין צריך להברות גופו וא"כ אם לא יהיה לו כמנהגו להברות גופו לא יקרא ליסורים שיבואו ויתבטל זכות הלזה ולזאת נדרו לו כדי שלא תהא הסיבה שידחה היסורין מעליו ויתבטל זה הזכות אשר היה לו דאינש בלא שני לא שכיב ובזה בטוחים על גופם ולמה שניצל הממון נדרו לו ממונם: בגמרא אמר לה זיל אמרי לאימך שלנו דול משלהם יראה כי בודאי ממון שלה אפשר שיכלה אבל זה שבא בזכות התורה ממרחק תביא לחמה ר"ל שאפילו לא ימצא במקומו כגון אשתו שלקחה ממון שלה ואימרדה ממרחק תביא לחמה

בפרש"י ד"ה טהרינהו להזקק לבעליהן בלא טבילה עכ"ל אף דאפשר שהיה בימי נקיים או זבה קטנה אפשר משום דאמרינן דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ועיין בסמוך

שם יהיו כולם זכרים עיין מהרש"א ואפשר שביקש להיות נו לזכרון שיקראו בשמו לכן בא האות שכולם זכרים ואסיקו ליה אלעזר בשמיה גם אפשר לפי מה שהביא הרשב"א בשם המפרשים בנדה ס"פ כל היד ארחיה אמר דם חימוד הוא דדם חימוד טהור הוא ואפשר שטהרינהו משום דם חימוד לכן מרנני אי אפשר דלית בהו חד ספיקא דאיך אפשר שיהיו כולם דם חימוד בהחלט אבל אם טהרינהו בשביל המראה מאי ספיקא איכא כי למראה עיניו ישפוט לכן היו כולם זכרים כי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וזה לפי החימוד מיהו הרשב"א הקשה על זה מתבעוה לינשא ונתפייסה דצריכה שבעה נקיים ואפשר דכשגזרו על שבעה נקיים גזרו נמי על דם חימוד ובימי ראב"ש עדיין לא גזרו בגמרא ידענא בדרבנן דרתיחי עני פרשי שתפס לקרובין שלהן ואפשר לפי מה שאמר לעיל מאן דניים בחנותא שאיל עליה אי צורבא מרבנן הוא קדים לגירסא עכ"פ היה הממונה תופסו שלא יברח קודם שנתברר לו שהוא צורבא מרבנן והיה להם פחד עכ"פ לפי שעה לכן רתחי עליה: בגמרא אוגניתיה בעליתא. כתב מהרש"א אע"ג דקבורה מצוה מן התורה כי קבור תקברנו כו' עיין מה שכתב מהרש"א בזה. ואפשר לומר דטעמא דקבורה כדאיתא בזהר דאם נגזר על הנפש להתגלגל כל זמן שהגוף בעולם אין הנפש מתגלגלת כמו אדם שמתה אשתו שלא יתכן לשדך לו אשה אחרת כל זמן שלא נקברה הראשונה וא"כ צדיק כראב"ש שהיה בטוח שכבר השלים נפשו ולא יתגלגל עוד לא היה צריך קבורה לכך כשאמרה האשה תהא כבעליך שלא ניתן לקבורה שחשבה לבזיון מה שאין יכול להשלים נפשו אמרה כולי האי לאו אורח ארעא

בפרש"י ד"ה רשעה זו מלכות הרשעה שמינוהו תופס גנבי כו' ל"א על אשתו כו' עכ"ל שניהם דחוקים דלא נזכר לעיל שלא בא לבית המדרש דאפשר שלא היה צריך לבטל רק שעה רביעית וגם על אשתו רחוק ג"כ שקראו לאותה צדקת רשעה ואפשר דקאי על המלכות שלכך קיבל יסורים ובשביל היסורין מנעתו אשתו לבוא לבהמ"ד אף שהיא נתכונה לטובה מלכות הרשעה גרמה בנזקין

בגמרא לא סליק חיה רעה למתייהו עיין מהרש"א שכתב בשביל שחיה רעה בא בשביל שבועת שוא והוא שדן דין צדק איש פלוני אתה זכאי לא היה שבועת שוא ודוחק הוא דשבועת שוא אינו שבועת הדיינין ואם נשבע בשקר מקרי שבועת שקר עיין פרק במה מדליקין ויותר היה נראה שקיבל עליו יסורין אף שבטוח היה שלא טעה אך חשש ילפינן מקלקלתא פן ילמוד אחר למסור בר ישראל למלכות שלא במשפט והיינו דררא דחילול השם לכן קיבל עליו יסורין כדאיתא בפ' יה"כ בחילול השם תשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת ופרש"י חילול השם שאחרים למדין ממנו וחיה רעה בא לעולם על חילול השם לכן להורות ניתן שאדרבה לא היה סיבה שילמדו אחרים ממנו לעשות שלא כהוגן לכן אף חיה רעה שהיתה רגילה לבוא פסקה בזכותו ויותר נראה דכלפי מה שאמר לעיל לפרהוגנא לא כחיותא מתילין דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער הרי שדימה הרשעים לחיות שביער והנה לפי שהיה הרהור עליו פן לקח צדיקים לכן בא הרמז שאדרבה זכותו לכלות הרשעים שהם חיות שביער

בגמרא לעכנא דהדריא לה כו'. נודע כי אדם הראשון בחטאו המשיך עליו זוהמת נחש ובתחילה היה לו גוף זך ונקי והמשיך עליו גוף חומרי מזוהמת נחש לכן תקונו שישוב העפר על הארץ כשהיה כאשו אמר ית' כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי במה שאתה עפר מצד המשכת הזוהמא של נחש אל עפר תשוב למרק הגוף החומריי ונחש עפר לחרו והגוף מתכלה בעפר ומתעכל זוהמת נחש ולעתיד יתלבש בגוף קדוש וזך כנודע מדברי האר"י ז"ל נמצא שחלק הנחש הוא העפר אשר ישוב אל הארץ כשהיה וכבר אמרו חז"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"ב חבל על שמש גדול שנאבד שאלמלא לא נתקלל הנחש היה הקב"ה מזמין לכל אחד מישראל שני נחשים טובים א' משלחו לצפון כו' ע"ש כי היה הנחש שהוא תוקף הקליפה מוכנע לקדושה והיה הקליפה רק שומר לפרי ובחטאו המשיך עליו הזוהמא של נחש ולכן הנחש הוא מזיק ואיבה אשית כו' כי בחטאו המשיך הקליפה שתהא שונא לקדושה ואינה נכנעת במה שיש לה אחיזה ושליטה בחטא אדם והנה הצדיקים האלה שלא המשיכו עליהם זוהמת נחש אדרבה הנחש שומרם שישארו בשלימות כי אין לנחש אחיזה בגופם כי קדוש הוא וענין הדרא לה בעיגול כי אין בריה אחרת מצוי שיעשה בעיגול על כל פי המערה להורות מיתת צדיקים הללו אינו אלא מצד גלגל החוזר במקרה אחד לצדיק ורשע המות בית מועד לכל חי לכן אמרו פתח פיך ויכנס בן אצל אביו כי נודע שקרבת הבן עם האב עקרו מצד גופו כי אביו מזריע לובן כו' ואחר שנתעכל הגוף של אביו אין עוד הקרבות. כל כך אבל זה שהיה