מעיני החכמה רמא

כדי שלא יתחייב באחריות לכן אמרינן לעיל ותסברא אימור דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואה שאין בידו לבחור לקחתו למשכון ושלא יתחייב באחריות דאם אינו קונה לא מהני ליה אבל בשעת הלואה מסתמא אין דעתו לקנות להנאה מועטת שיצא שכרו בהפסדו וא"כ למאי דמסיק דמ"מ הוא חייב באחריות מכח פרוטה דרב יוסף או מכח דשמואל א"כ אמרינן אדרבה גם בשעת הלואה דעתו לקנותו שהרי אינו מפסיד בזה כלום לענין קבלת האחריות וא"כ ודאי ניחא ליה שיוכל לקדש בו וניחא כל הסוגיות והכל ניחא אלא דאכתי לא א"ש הך דפסחים בנכרי שהלוה להגאונים שפסקו דלא כשמואל דשם לא שייך פרוטה דר' יוסף א"כ אכתי קשה למה איתא לדרי"צ בשעת הלואה דהא בישראל שהלוה לנכרי לא שייך פרוטה דרב יוסף אכן כתבתי ע"פ דברי התוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב שכתבו שם אהא דאמרינן דישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה והקשה הא עכו"ם קונה בכסף ותירצו שאין דעתו לקנות רק כמו בישראל וא"כ א"ש ג"כ כיון דבישראל חפץ לקנות המשכון גם בנכרי דעתו שיקנה המשכון כמו בישראל לכן היכא דבישראל קני ליה גם בלוה לנכרי דעתו לקנותו וכן עיקר. ובזה יובנו דברי הר"ן בפסחים שהשיג על הרמב"ם שסובר דמיירי בהגיע זמן קודם פסח והשיג עליו הר"ן דבהגיע זמן קודם פסח א"צ מעכשיו דבמשכון ליכא אסמכתא כדמוכח בתוספתא וטעמא דמילתא דב"ח קונה משכון ע"ש והוא תמוה דטעמא לסתור קאמר דהא ישראל מנכרי לא קני משכון וכ"ש נכרי מישראל ולפ"ז ניחא דהר"ן לשיטתיה דפסק פרוטה דרב יוסף וגם בשעת הלואה קני משכון ג"כ וצ"ל כמש"כ דדעתו לקנות כמו מישראל וא"כ שפיר השיג דגם אסמכתא לא שייך כמו בישראל והכל נכון:

ראיתי להעתיק כאן מש"כ בחדושים מזמן רב ויתבאר ישוב שיטת רש"י ג"כ דחייב באונסין דאיתא בשיטה מקובצת בב"מ שהביא לשון הראב"ד שכתב על הרז"ה וז"ל יש לי ראיות על משכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו בין שנתן לו מדעתו בין שלא מדעתו שהוא חייב באונסין משום דפרעון הוה ואין אנו צריכין לפרוטה דרב יוסף בזה עכ"ל ודבר תמוה דתיקשי ליה מתני' דהלוהו על המשכון ש"ש הא אפילו באונסין חייב ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' דאם נימא דר"י הוא אפי' לענין אונסין היכי מוקמינן מתני' שלא בשעת הלואתו ולא הוה רק ש"ש עוד קשה למאי דמוקי דפליגי בדר' יצחק א"כ תקשי מתני' דלא כמאן דלר"א לא הוי רק ש"ח ולר"ע חייב אפי' באונסין וגם קשה היכא נימא דר"י מיירי נמי בשעת הלואתו וסתמא דש"ס אמר אימור דאמר ר"י בשעת הלואתו שלא בשעת הלואתו מי אמר ולכן נראה דהא בלא"ה יש להקשות על הרמב"ן דסבר דר"י הוא אפילו בשעת הלואתו לפי האמת וסובר גם בדעת הרי"ף כן והדבר תמוה לכאורה דכיון דהרי"ף פסק כר"י דהוי ש"ש שכר מצוה גם בשומר אבדה הוי ש"ש א"כ לפי המסקנא משמע דטעמא דר"ע משום מצוה אבל בלא"ה לא הוי ש"ש לפי האמת דבשעת הלואה הוי ש"ש דקני מדר"י ודוחק לומר דהא דמוקי טעמא דר"ע משום מצוה היינו לפום הך דחי' דר"י לא אמרו רק שלא בשעת הלואה ולפ"ז י"ל דלכ"ע דמלוה צריך למשכון נמי מצוה קעביד רק פליגי בר"י דא"כ מסקנת הש"ס אינו לפי האמת דאיתא לדר"י אפילו בשעת הלואה לכן נראה דסבר ליה להרמב"ן דדר"י לא שייך רק במלוה אינו צריך למשכון דנטלו לגוביינא משא"כ במלוה צריך למשכון דמנכה ליה מחוב דמי שכירותו לא עדיף משוכר ולא הוה אלא שוכר ולכן למסקנא דמוקמינן במלוה צריך למשכון צ"ל דוקא משום דרב יוסף הוי ש"ש אבל דר"י לא שייך במלוה צריך למשכון ולכן פליגי בדר"י. ועפ"ז נתבאר דברי הראב"ד דאדרבה עיקר ראייתו בשמעתין דקשה ליה הא מקשינן בפשיטות ותסברא אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר וכיון דלפי האמת שייך דר' יצחק גם בשעת הלואה היכי קאמר בשעת הלואתו מי אמר. לכן נראה דודאי מילתא דר"י אם חייב באונסין תליא בהא גופיה אם שייכא בשעת הלואה והנה התוס' הקשה ממנ"פ אי קני ליה ליחייב אפילו באונסין אי לא קני גם ש"ש לא יהא ותירצו דבהאי הנאה שיוכל לקדש בו אשה ואף דגם במעותיו היה יכול לקדש ותירצו דהשתא דאין מעות בידו לא יכול לקדש וא"כ קשה לס"ד דר"י מיירי בשעת הלואה תקשי למה יהיה ש"ש ואף משום שיכול לקדש הרי בשעת הצואה יוכל לקדש גם במעות והדרא קושית התוס' לדוכתיה ממנ"פ ואפי' היכא שכתבו התוס' שיכול לעשות חליפין במשכון נראה שזה ג"כ לא מועיל רק שלא בשעת הלואתו דבשעת הלואתו הרי לעומת זה כמה דברים שיכול לעשות במעות והרי יכול ליקח בו כלי ש"פ לעשות בו חליפין ויש כמה דברים שמעות נוחין לו יותר ממשכון אלא ודאי אינו אלא שלא בשעת הלואתו דאין מעותיו בידו וצ"ל אי שייך דר"י גם בשעת הלואה צ"ל דקני ליה לגמרי וחייב אף באונסין וא"ה י"ל למאי דמוקי דפליגי בדר"י ס"ל דר"י מיירי בשעת הלואה וא"כ תקשי מתניתין דמלוה על המשכון ש"ש הא אפי' באונסין חייב ואמאי נקט ר"ע אבד וצ"ל דס"ל דר"י אינו רק לענין ש"ש וא"כ י"ל דזהו בעצמו קושית הש"ס ותסברא היינו לפי סברתך דר"י איירי לענין גניבה ואבידה וא"כ לא קני ליה לגמרי וא"כ שפיר דייק אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו שפיר י"ל אעפ"י שקנה ליה לגמרי מ"מ הוי ש"ש בהאי הנאה שיוכל לקדש בו' בשעת הלואתו מי אמר שיהיה ש"ש דהא קשה ממנ"פ אי קני ליה לגמרי לחייב אף באונסין ואי לא קני ליה גם ש"ש לא להוי דל"ל בהאי הנאה שיכול לקדש בשעת הלואה יוכל לקדש גם במעות וא"כ לא ימנע מלומר או דל"ל כלל או אפי' באונסין חייב וא"ש דלק"מ וא"כ לפי האמת דמוכח דר"י איירי אפילו בשעת הלואה כדמוכח משמיטה ופסחים ע"כ צ"ל דקני ליה לגמרי וחייב אף באונסין וא"כ לא קשה ג"כ מש"כ התוס' על רש"י היכי מוקמינן מתניתין שלא בשעת הלואה הא מתני' נקט ש"ש ולפ"ז י"ל דודאי לפי הך סברא לא מיירי ר"י בשעת הלואה רק שלא בשעת הלואה דבאמת לא הוי רק ש"ש ומטעם שיכול לקדש כיון שאין מעותיו בידו משא"כ לפי האמת דר"י מיירי בשעת הלואה כדמוכח משמיטה ומחמץ וכמו שהקשו התוס' ותירצו הא לא ס"ל רק דחייב אפילו באונסין מיהו במלוה צריך למשכון לא שייך דר"י כדפרישית לעיל ופליגא בדר"י וא"כ לק"מ על הראב"ד ממתני' דהלוהו על המשכון ש"ש דשם איירי בשצריך למשכון דלא שייך דר"י ולק"מ ודו"ק ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' על הפוסקים כר"י לוקמה מתני' אפילו כר"א ובמלוה אין צריך למשכון ולפ"ז ניחא דודאי לפי האמת דמתני' דגיטין דמלוה על המשכון אינו משמט וכן בפסחים דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דשייך דר"י אף בשעת הלואה א"כ קשה ממנ"פ קושיות התוס' וצ"ל דקני ליה אף לענין אונסין ובמתני' נקט ש"ש והא דמוקי מתני' שלא בשעת הלואה היינו לפום הך סברא דמלוה על המשכון נמי שלא בשעת הלואה א"כ לא מוכח דר"י מיירי אפי' בשעת הלואה דגם מתני' דשמיטה יש לפרש שלא בשעת הלואה אבל לפי האמת דמלוה על המשכון בשעת הלואה משמע א"כ מוכח משמיטה ומנכרי שהלוהו ישראל על חמצו וכל מקום דשייך דר"י אף בשעת הלוא' וא"כ מוכח דר"י אפי' באונסין מחייב וא"כ ל"ל באין צריך למשכון דא"כ אפילו באונסין חייב ולק"מ וברור ונכון ודו"ק כ"ז כתבתי לפי מה שראיתי באס"ז דברי הראב"ד וגם י"ל שזו דעת רש"י ומיושב כל הקושיות אבל בהשגות הראב"ד מה' שכירות משמע דבשעת הלואה לא מיחייב באונסין

עיין ר"ן שבועות במשנה דמלוה על המשכון שהקשה הרמב"ן דילמא איתא למשכון בידיה דמלוה ואין צריך לשלם לו א"כ אינו מודה במקצת ותירץ הרמב"ן דכיון דנאמן עליו בשבועה שאינו ברשותו שפיר הוה מודה במקצת והקשה עליו הר"ן א"כ איך יהא הודאה במקצת דהא אמרינן בעד שכנגדו חשוד על השבועה לא מקרי רק גורם לממון משום דמי יימר דמשתבע וא"כ לאו הודאה במקצת הוא ומה שהקשה הר"ן עוד על הרמב"ן דתקשי לן בלא דר"ה אף אם לא אמרינן דנשבע שאינו ברשותו נמי תיקשי ליה איך הוה הודאה דיוכל לומר שמא ישנו בידך ע"ש במח"כ דברי תימא הם ואיך חשב להרמב"ן בטעות זה דפשוט שסברת הרמב"ן דאי מהימן המלוה בדיבור כ"ש דהלוה מחוייב לשלם לו והרמב"ן לא קאמר רק לפי האמת דצריך לישבע ומ"מ הוה הודאה במקצת ע"ז וזה פשוט ונראה ליישב דהרמב"ן ס"ל הך דאמר מי יימר דמשתבע י"ל דשם אביי לשיטתיה אזיל דס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק משום דספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ י"ל דלאו משום שלא ירצה לישבע אפילו שבועת אמת רק דה"ק כיון דנשבע ונוטל ע"כ עיקר השבועה משום ספק מלוה ישינה וא"כ י"ל ג"כ מי יימר דמשתבע שמא לא תרצה לישבע מטעם שזה שכנגדו יש לו עליך ספק מלוה ישינה עליו וא"כ לא ישבע זה שמסייעו העד משא"כ כאן שבועה שאינו ברשותו לא שייך לומר דשמא לא ירצה לישבע ולא ישלם לו כלום דכיון דגם לפי דברי הלוה עכ"פ מגיע לו דינר ואם לא ישבע לא יתן לו הדינר וא"כ ממנ"פ אם נאבד ישבע באמת ואין לומר שלא נאבד דא"כ לא היה מפסיד בחנם דינר ובודאי יחזירנו א"כ הוה הודאת הלוה הודאה גמורה ומשום שלא ירצה לישבע אמת לא נפק מכלל ממון דמסתמא ישבע באמת ולא מקרי גורם לממון רק התם דאמר ליה מי יימר דמשתבע משום שמא ספק מלוה ישינה יש לזה עליך וא"ש. עוד אפשר לומר דמשום מי יימר דמשתבע שפיר מקרי גורם לממון רק הכא שפיר י"ל דאגלאי מילתא דהוה הודאה כיון דמשתבע לבסוף ומה שהקשה הר"ן הא בשעת הודאה אין כאן הודאה דמי יימר דמשתבע י"ל דכאן איכא תרי ספיקי שמא יש לו המשכון רק שמצניעו בשביל שחפץ בו ואת"ל אין לו שמא ישבע שבועת אמת בכה"ג ממון גמור הוא בשעת הודאה

במשנה המעביר חבית כו' בין ש"ש כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא לרבי מאיר שוכר כש"ח דמי לעיל ופרש"י דהשכר שנוטל אינו בשביל שמירה רק שכר מלאכתו וא"כ איך שייך ביה שומר שכר אפי' נוטל שכר מ"מ אינו רק ש"ח שאינו נוטל שכר שמירה רק שכר העברה וטעמא דלעיל באומן דתפיס ליה אאגריה לא שייך במעביר שהרי אין דרכו לתבוע השכר עד שיעבור החבית ואין בידו כלום לתפוס וכמו כן קשה למאי דמחליף לעיל דף פ' ע"ב דר' יהודה ס"ל שוכר כש"ח דמי א"כ קשה איך אמר בברייתא נושא שכר ישלם הא אפילו נוטל שכר ג"כ לא הוה טפי מש"ח וצ"ל דבשוכר לא הוה שומר שכר ולא אמרינן דמסתמא שקיל מיניה בציר פורתא בשביל שמירה שצריך לשומרו וכן באומן לא אמרינן שהשכר שנותן לו נבלע בתוכו ג"כ שכר שמירה וע"כ לומר שאין השכר ע"ז כלל דאפילו יעשה בביתו ג"כ יתן לו שכר כזה וכדומה היינו דוקא לענין גניבה ואבידה דמלתא דאתי מעלמא אבל ליזהר שלא יפסידו בידים ע"י מיעוט זהירות לכ"ע נותן לו שכר על זה שיזהר בו שלא יאבד ע"י מיעוט זהירות לכן בנשברה שפיר כיון דלאו אונס הוא מתחייב שע"ז פוסק