מעיני החכמה רמ

דשמואל קאמר אבד קתא אבד אלפא זוזי ע"כ הוה ש"ש וא"כ מסתמא גם סיפא דסלע הלויתני ושתים היה שוה איירי ג"כ באבידה ולא בפשיעה ולרבה כולה באבד בפשיעה ולא ס"ל דשמואל כלל או דמוקי מתני' כר' עקיבא

דף פב ע"ב בגמרא במלוה צריך למשכון קמיפלגי לעיל דף כ"ט הבאתי קושית פני יהושע דהקשה נימא דכ"ע ס"ל דבצריך למשכון לאו מצוה עביד ופליגי בדשמואל אלא ודאי לית הלכת' כשמואל ובאמת נראה דשמואל לא ס"ל כר' יוסף כלל לשיטת התוס' דאי ס"ל כר"י תקשי הא כר"א ודאי לא אתיא וכר"ע נמי לא אתיא די"ל טעמא דר"ע משום פרוטה דרב יוסף ומנ"ל להמציא דינא דשמואל דאבד קתא אבד אלפא זוזי אלא ודאי שמואל ס"ל דליכא שום סברא שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף לכן שיטת התוס' לפסוק כרבה באמת ולהכי פשיטא להש"ס דרב יוסף לא מצי סבר כשמואל דאי פליגי בדשמואל ע"כ לית לן פרוטה דרב יוסף בשום אופן אפילו א"צ למשכון דאם יש סברא דהוה ש"ש בא"צ למשכון משום פרוטה דרב יוסף טפי אית לן למימר דר"א פליג אעיקר סברא דפרוטה דרב יוסף או דר"ע ס"ל גם בצריך למשכון מצוה קעביד אלא ודאי ס"ל דליכא שום סברא שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף ולק"מ ועוד דהא ע"כ צ"ל לכל הפירושים דפשיטא ליה להש"ס דשמואל לית ליה פרוטה דרב יוסף דאל"כ מצינו למימר לשיטת התוס' דכ"ע אית להו דשמואל בא"צ למשכון כיון דהוה ש"ש אעיקר משכון אהני פירושו על החוב היתר על המשכון ור"א ור"ע פליגי בצריך למשכון אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דשמואל לא ס"ל פרוטה דרב יוסף כלל והיינו מטעמא דפרישית דאם יש שום סברא לשמואל שיהיה ש"ש מפרוטה דרב יוסף טפי הו"ל לאוקמה דפליגי בהא וליכא שום מ"ד דס"ל דשמואל אלא ודאי לא ס"ל כלל שיהיה ש"ש מכח שום טעם רק מדשמואל וניחא מה שהקשה לעיל דנימא דכ"ע אית להו דשמואל דמהני הפריש ולפ"ז י"ל דע"כ שמואל לא ס"ל דיש שום סברא לפרוטה דרב יוסף דאי איכא שום סברא לפרוטה דרב יוסף טפי הו"ל לאוקמה פלוגתייהו בהא דודאי אין סברא לומר דקים ליה כ"כ שיהיה ש"ש מכח פרוטה דרב יוסף עד שאי אפשר שיחלקו רק בדשמואל דלא מסתבר כלל דטפי מסתבר שיחלוק ר"א על פרוטה דר"י ולכ"ע לית להו דשמואל אלא ודאי ס"ל שאין שום טעם שיהיה ש"ש בשביל פרוטה דר"י כדאמרינן בב"ק דמאי הנאה מטיא ליה

בגמרא במלוה צריך למשכון הקשו המפרשים הא הו"ל שוכר כיון דצריך למשכון ומשתמש בו בנכייתא וכבר אמרנו כמה ישובים ונראה דבלא"ה יש להבין למאי דאמרינן ס"פ הפועלים מתנה ש"ח להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בההיא הנאה דמהימן ליה וא"כ יש להבין גם ש"ח מה"ט גופיה יתחייב בשמירת ש"ש מכח הנאה דמהימן ליה וצ"ל דמ"מ משום הכי לא מקרי ש"ש דהרי בהדיא פטרה תורה ש"ח וא"כ י"ל דלעיל שקיל וטרי באומן למה הוא ש"ש ומ"ש משוכר וא"כ י"ל דנהי דס"ל דשוכר שלא נתפרש דינו בתורה דינו כש"ש מ"מ י"ל דהיינו משום צירוף הנאה דמהימן ליה הוא דהוה ש"ש וא"כ במשכון שיש ללוה לעומת המשכון המעות לא שייך מהימן ליה להכי לא הוה ש"ש כיון שיש ללוה המעות נגד המשכון ובזה מיושב נמי קושית הת"ח על פרש"י דלמאי דמסיק דמיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו א"כ תקשי לפרש"י דר"א מודה בשטר משום דכיון דיש לו שטר בטוח במעותיו ודאי לגוביינא שקלי' וקשה דילמא משום דצריך למשכון שקליה ולפמש"כ א"ש דבסיפא שפיר הוה ש"ש מטעם שוכר כש"ש דשייך בהאי דמהימן ליה דהא אי כביש למשכון ותובעו בשטר ושייך הנאה דמהימן ליה ושפיר הוה שוכר וא"ש גם מיושב מה שהקשיתי לעיל נימא כ"ע אית להו דשמואל רק דפליגי במלוה צריך למשכון בפרוטה דרב יוסף ובלא פריש ולפי"ז ניחא דלשמואל לשיטתו דלא ס"ל בס"פ הפועלים סברא דבההיא הנאה דמהימן ליה אם כן ליכא לאוקמה בצריך למשכון דאם כן הו"ל שוכר דלשמואל אין לחלק בין מהימן ליה או לא ועיין מש"כ בסמוך בלשון התוס' עוד תירוץ ועוד י"ל דהא בלא"ה הקשיתי הא בסלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הוה ג"כ מצוה וכן במחפש מחט בשעת בדיקה ונראה דשם מכוין עכ"פ למצוה ג"כ אבל כאן איירי שצריך למשכון היינו שאינו מלוהו רק בשביל שצריך למשכון וא"כ י"ל דמיירי שמשכן לו כמה כלים כמו תרתי קתתי וכדומה ואין צריך רק לאחד והתוס' כתבו לעיל דע"כ לר"א גם כנגד המשכון אינו מפסיד מדישבע ויטול מעותיו וא"כ י"ל דכאן מיירי שמשכן לו כמה כלים ואין צריך רק לאחד ואינו רוצה להלות לו רק על זה הכלי שצריך לו וא"כ אינו שוכר רק על אחד מהם וא"כ א"ש ישבע ויטול מעותיו על השאר דלא הוה רק ש"ח ומ"מ לענין מצוה לאו מצוה הוא כיון דלהנאתו עביד כיון שעיקר מה שרוצה להלות בשביל שצריך למשכון הכלי שצריך להשתמש בו ובזה מיושב נמי אידך קושיא של הת"ח דהקשה למה מודה בשטר דלגוביינא שקלי' הא י"ל דלקחו משום דצריך לו ולפ"ז ניחא דהא ברישא צ"ל דא"ל למשכון רק כלי אחד מן הממושכנים וא"כ למה לקח השאר מיהו י"ל כמו שפרש"י לעיל שלא נטלו לגוביינא רק שלא יוכל לכפור וא"כ לקח המותר שלא יוכל לכפור וא"כ בשטר שלא יוכל לכפור דהא יש לו שטר ע"כ לגוביינא שקלי' וא"ש:

בגמרא ומר סבר לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין ויש לתמוה מה בכך שלהנאתו מתכוון הא איתא בפסחים דף ח' דאמרינן שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה ופריך וכה"ג לאו מצוה עביד הא תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור הרי מפורש דאף שמתכוין להנאתו מ"מ הוא מצוה ושליח מצוה מקרי וא"כ למה לא יפטר מפרוטה דרב יוסף כיון דמצוה איכא עכ"פ ואפשר דבאמת התם קאי לר"ע דקיי"ל כוותיה וא"כ ממילא מיושב קושיא הנ"ל שהקשה בס' פ"י דילמא לכ"ע בצריך למשכון לאו מצוה קעביד דא"כ הך ברייתא דסלע זו כמאן אתיא וא"ש וצ"ע ואפשר דלא מיפטר מפרוטה דרב יוסף כיון דלהנאתו עביד וצ"ע

בתוספות ד"ה במלוה פירא בקונטרס כו' נוקי מתני' בא"צ למשכון כו' עכ"ל קושיא זו גדולה היא להפוסקים כרב יוסף וכבר כתבתי ליישב ונראה לומר עוד דיש להבין למה אמר בשומר אבידה כ"ע אית להו דרב יוסף ולא קאמר באין צריך למשכון כ"ע אית להו דרב יוסף לכן נראה דודאי הא דקאמר בצריך למשכון לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף משום דלהנאתו עבידי א"כ מה"ט גופיה גם באין צריך למשכון לא מצינן לפטרו מליתן ריפתא לעניא דא"כ לעולם הוא צריך למשכון לפטור מפרוטה דרב יוסף ובצריך למשכון אין לפוטרו מפרוטה דרב יוסף א"כ ע"כ חייב ליתן ריפתא לעניא רק בשומר אבידה דהמצוה מוטלת מיד עליו ואם יאחר ליתן ריפתא לעניא אפשר שתלך הבהמה או יקדמנו אחר לכן בע"כ אין יכול ליתן ריפתא לעניא משא"כ במלוה שאינה מצוה עוברת בשביל שיתן ריפתא לעניא א"כ אם יתכוין לפטור מפרוטה דרב יוסף הוה כמו מלוה צריך למשכון לכן תליא בהא אי במלוה צריך למשכון לא מיפטר מפרוטה דרב יוסף א"כ גם בא"צ למשכון לא יפטר מפרוטה דר"י דא"כ לעולם בכלל צריך למשכון הוא כדי ליפטר מפרוטה דרב יוסף וא"כ ממילא לא קשיא קושית התוס' דלר"א גם בא"צ למשכון אי אפשר לפוטרו מפרוטה דרב יוסף דא"כ יהיה צריך למשכון וא"כ ממילא אינו ש"ש ומיושב מה שהקשו דה"ל שוכר די"ל דמיירי שא"צ למשכון כלל רק דממילא כן הוא כיון דגם בצריך למשכון הוה מצוה א"כ ממילא מיפטר מפרוטה דרב יוסף דלא עדיף מצריך למשכון ומיושב נמי קושית הת"ח בסיפא דבשטר מנ"ל דלקחו לגוביינא דילמא משום דצריך למשכון דר"א כיון דס"ל בצריך למשכון לאו מצוה הוא א"כ כיון דמיירי בא"צ ל"ל דנטלו ליפטור מפרוטה דרב יוסף דא"כ אינו פטור ולר"ע בלא"ה אף בצריך למשכון הוה שומר שכר ולק"מ: בא"ד ור"ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלות לו כו' עכ"ל. מלבד מה שהקשו התוס' אינו מדוקדק מה צריך למשכון הא אם לא ילוה לו א"צ למשכון לכן נראה לפרש דברי ר"ח שמפרש צריך למשכון שבאמת היה מלוה לו בלא משכון שהוא בטוח וכדומה או על משכון אחר רק בשביל שרוצה המשכון להתראות בו כשישטחוה לצורך המשכון כדאיתא לעיל פ' אלו מציאות דף ל' ואף דמבעיא לן בלצרכו ולצרכה כבר כתבו התוס' שם דמידי דאינו מתקלקל יכול להשתמש בו וא"כ י"ל שצריך למשכון לכבודו או כדומה במה שמותר בו ומ"מ לא הוה ש"ש משום הכי דהא משמע דרבה ס"ל בכל שומר אבידה שהוא ש"ח ואינו ש"ש בשביל שמשתמש בו בעת שמצטרך בשביל קלקול הכלי ובכה"ג אמר ר"ח דפליגי מיהו לפ"ז לא א"ש קושית התוס' ממתני' מיהו נראה לשיטת ר"ח ודאי דחוק לאוקמה בצריך למשכון אלא נראה דהמלוה טוען כן שעשה המלוה בשביל שצריך למשכון ובלא"ה לא היה מלוהו וא"כ לאו מצוה הוא לכן ישבע ויטול מעותיו ואפשר דבכלל שבועה זו שצריך למשכון וא"כ מתני' דנקט בפשיטות ש"ש משמע שאין למלוה שום טענה ע"ז וע"כ דלא כר"א

ועיין תוס' שבועות שהקשו אי אמרינן פרוטה דרב יוסף אמאי המודר הנאה לחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה הא מרויח פרוטה דרב יוסף ולכאורה לא קשיא דהא קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר והוא אינו מתכוין ליפטר מפרוטה דרב יוסף ופסיק רישא לא הוה שהרי אפשר שלא יבא עני מיהו י"ל דמשמע להו להתוס' דאפילו למ"ד דבר שאינו מתכוין אסור נמי מותר לתקוע לו' מיהו בלא"ה לא הבנתי לפמש"כ התוס' גופיה לעיל פ' אלו מציאות ובשבועות שם דעיקר מה שהוא פטור הוא כשמתעסק בו אבל בשביל שהוא בביתו אינו פטור א"כ ממילא אם לא יתקע לו כל זמן שיהדר אחר תוקע כ"ש דמיפטר מפרוטה דרב יוסף דכל זמן שמהדר בשביל מצוה פטור מן המצוה וכשיתקע לו ויצא ידי חובתו תו לא מיפטר א"כ לא מהני ליה כלום

בתוספות ד"ה אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו כו' ולפירושו כו' דוקא כשקיבל עליו אחריות דאונסין עכ"ל גם זה כתבתי במקום אחר ליישב סתירת הסוגיות דכאן אמרינן דר' יצחק לא אמר רק שלא בשעת הלואה ובשמיטה אמרינן גם בשעת הלואה ואמרתי ליישב דודאי בלא"ה נתלבט בש"ך למה יהיה חלוק בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה בענין קנין המשכון ואמרתי הטעם דודאי לפמש"כ התוס' כאן עיקר ריוח שלו לקדש האשה ולקנות בו קרקע ולכך נעשה ש"ש וא"כ י"ל דודאי זהו הנאה מועטת הוא כמבואר והיה ניחא לו יותר שלא יהיה לו הנאה זו ושלא יתחייב באחריות המשכון אלא דשלא בשעת הלואה ע"כ אוקמה רחמנא ברשותו שבענין אחר לא יוכל לתופסו למשכון אבל בשעת הלואה אמרינן מסתמא אין דעתו לקנותו