מעיני החכמה רלט

רק ש"ח ולרבי עקיבא קונה משכון וחייב באונסין ואפשר לומר דהא בלא"ה הקשה הרמב"ן איך מצינו שואל שאסור בשאלתו ותירץ הש"ך דראוי להשתמש בו רק מצוה רמיא עליו להחזירו עכ"פ י"ל דלא עדיף משואל ובש"ך סימן קל"א מבואר בשעת הלואה אם נתן לו רשות להשתמש בו י"ל דלא מקרי שואל דלא מקרי כל הנאה שלו דהא מלוה מעותיו על זה וא"כ י"ל ודאי בשעת הלואה יש ללוה לעומתו הנאת המלוה א"כ אינו אלא ש"ש מיהו שלא בשעת הלואתו דהנאת הלואה חלף והלך לו וא"כ בס"ד דאיירי בשעת הלואה לא הוה טפי מש"ש ורש"י לא קאמר רק למסקנא דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואה ועוד הארכתי בזה ליישב כמה קושיות גם י"ל דס"ל לרש"י כשיטת הרי"ף דבדמי אבידה הו"ל שואל משום דש"ש הוה בלא"ה מכח פרוטה דרב יוסף ואהני שכר שימוש לשויה שואל וא"כ י"ל לפי האמת גם לרש"י אינו ראוי שיהיה רק ש"ש מטעמים שכתבו התוס' שיכול לקדש וכדומה אלא דשלא בשעת הלואתו בלא"ה אף בלא הנאת קניית המשכון הוא ש"ש משום דתפיס ליה אזוזי כמש"כ הש"ך אהני שפיר הנאה דקניית משכון לשוויה שואל משא"כ בשעת הלואה לא שייך תפיס אזוזי כמש"כ התוס' לעיל א"כ לא הוה רק ש"ש בהך ס"ד. עוד אמרתי בישוב דברי רש"י ויתישב ג"כ הך ס"ד דלעיל דמוקי מתני' דמלוה על המשכון ש"ש שלא בשעת הלואה וקשה ג"כ לפרש"י דחייב באונסין ובש"ך דחק כאן דחדא מתרי פירכא נקט וזה דחוק לכן י"ל דבלא"ה יש להבין דלקמן ר"פ השואל אמרינן דשואל חייב באונסין משום דכל הנאה שלו ופריך הא בעי נטורי ומשני בנטר מתא ומסיק לא תימא כל הנאה אלא רוב הנאה שלו הנה ראינו דס"ד דבשביל זה לא מקרי כל הנאה שלו מפני שהשואל שומר חפץ הנשאל וא"כ י"ל דנהי דלמסקנא פסקינן דהוה שואל בכל גווני י"ל היינו דוקא כשצריך החפץ למלאכתו משא"כ במשכון נהי דהתורה אוקימתיה ברשותיה לא גרע משואל דכל בהנאה שלו וחשבינן לזה שנצטוה להחזיר המשכון שיהיה עליו כמו שואל הנאת הצדקה כמו כל הנאה שלו מ"מ אם המשכון שוה יותר על החוב א"כ לא דמי לשואל דשואל מהשומר חפץ הנשמר הוא בשביל עצמו כמו ששומר חפץ שקנה במעותיו או לקחו בהקפה ואם נאנס מ"מ צריך לשלם וכאן נמי חשבינן מה שמשמרו לצרכו לא מקרי בשביל זה הנאת בעל המשכון כמו בשואל דלא חשיב הנאת משאיל משום הכא מיהו מה שהוא יתר על החוב שא"צ לו כלל שלא יטול יותר מחובו א"כ שמירת יתרון זה הנאת משאיל שאין השואל נהנה ביתרון וא"כ י"ל ודאי מתני' דהלוהו על המשכון סתם משכון שוה יותר משיעור זוזי דלא שכיח שיהיה בצימצום וא"כ נהי דמקרי שואל על מה שהמשכון נגד החוב מ"מ משמר לו המותר והוה כמו השאילני ואשמור לך וא"כ לא הוה טפי מש"ש מיהו שלא בשעת הלואתו מסתמא לא יתן לו יותר מכדי החוב וא"כ שפיר הוה כל הנאה לצרכו על חובו ואוקמה רחמנא ברשותו והוה שואל גמור ובהכי ניחא דלמה נקט אבד הא אפילו באונסין נמי חייב ולפ"ז ניחא דלא פסיקא ליה דבשוה שיעור זוזי בצימצום דוקא חייב באונסין אבל בשוה יותר באמת לא הוה טפי מש"ש דהוה כמו שמור לי ואשאילך שהרי היתרון שעל החוב היא משמר לצורך הלוה כן י"ל פרש"י ואפשר אפילו לפי האמת לא מקרי שואל להתחייב באונסין אם המשכון שוה יותר על החוב לפי דברינו וצ"ע ומ"מ לפענ"ד ודאי מסתבר כשיטת רש"י דודאי הא דאינו קונה משכון צדקה מנין שנדחקו התוס' דהא ודאי צדקה הוא בזה שמחזיר לו משכונו לעת הצורך כסות יום ביום והתוס' כתבו דלא מקרי צדקה אא"כ מחסרו ממון וקשה לשיטת התוס' שאינו קני לו רק לענין לקדש האשה מ"מ אינו מקדש רק בחוב ולא בגוף המשכון ואינו חסר כלום במה שמחזירו שיאמר שמחסרו ממון ודוחק לומר שהוא בשביל שאין יכול לקדש באותה שעה שהרי גם באותה שעה יכול לקדש בו אם מקנה לה המשכון בחליפין באגב קרקע או שתתן לו פרוטה שתקנה המשכון במעות שקונות מן התורה שהרי אף אם נותן המשכון לאשה צריכה גם היא להשיב העבוט שאין בידו להפקיע המצוה ע"י שקדש בו אשה וכ"ש לפי שיטת התוס' בקדושין דף ח' שגם בשעת הלואה יכול לקדש א"כ במה נקנה לו המשכון טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה לאיזה ענין שיאמר עליו שלא בשעת הלואה דוקא קונה ואי משום שאין אחריות שמירה עליו בשעת הלואה משום שיכול לקדש גם במעותיו מ"מ אין לו ענין לקנין וכ"ש דלפי האמת גם לשיטת התוס' בשעת הלואה הוה ש"ש מדשמואל וכן לפוסקים כרב יוסף ואפשר ליישב בזה סתירת התוס' דלקמן כתבו דהך דקידשה במשכון מיירי שלא בשעת הלואה ובקדושין כתבו אפילו בשעת הלואה הואיל ואלים שעבודיה כמש"כ לעיל לענין שמיטה וחמץ וקשה אמאי לא כתבו כן גם כאן שהרי כבר כתבו לעיל סברא זו לכן נראה דכאן קאי בשיטת התוס' שבועות שכתבו דלהכי מקרי צדקה אם מחסרו ממון א"כ צ"ל ע"כ שיש איזה חיסור ממון טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה ע"כ בשעת הלואה אין יכול לקדש ובקדושין כתבו תירוץ אחר דמקרי רבית דברים אם אינו שלו א"כ י"ל דלא קני ליה רק לענין שיחשבה לו צדקה אבל גם בשעת הלואה יכול לקדש ומ"מ דוחק גדול הוא דמאי רבית דברים שייך בזה וכי אין העני רשאי לברכו אם מלוה לו לכן נראה לפרש עפ"י שיטת רש"י דהכי פירושו במה שמחזיר לו המשכון ומשתמש בו העני הוא הצדקה שהרי המשכון של המלוה לגוביינא כפי דמי חובו א"כ חשבה התורה לצדקה לענין שהמשכון חשוב כשל מלוה ואם המשכון שוה כדי החוב והלוה משתמש בו ונפחת מחמת תשמישו נהי דהלוה הו"ל שואל על המשכון וחייב באונסו מ"מ מה שנפחת מחמת תשמיש הוה כמו מתה מחמת מלאכה דהלוה פטור והמלוה מפסיד ומנכין לו מחובו מה שנפחת המשכון מחמת מלאכה דנחשב כאילו השאיל המלוה את שלו שההפסד על המלוה וא"כ מוכח דחייב באונסין שהרי המלוה מתחייב על פחת שפחתו הלוה ואין לך אונס גדול מזה ומוכח שפיר דחייב באונסין ודברים ברורים הם וכ"מ פ' המקבל דף ק"ד ע"ב דקאמר אהני כתיבה לגרעון עמש"ש. וליישב הקושיא מה שהקשו ממתני' דהמלוה על המשכון שומר שכר י"ל דודאי גם בסלקא דעתך סבירא ליה דלא שייך דרבי יצחק בשעת הלואה אלא די"ל בשעת הלואה תלי ברצונו דלמה לו לקנותו שיתחייב באונסין מ"מ בתחילה לקחו אדעתא דהכי אם ירצה יהיה שלו כשיצטרך לו לקדש אשה או לקנות בו עבדים וקרקעות מיהו כל זמן שלא נזדמן לו מסתמא אין דעתו לקנות להתחייב באונסין רק אם יצטרך ניחא ליה לקנות וא"כ כ"ז שלא נצטרך שיהיה קנוי לו אין דעתו לקנות וא"כ אינו חייב באונסין מיהו ש"ש הוה כמו במעות מותרין דקיי"ל ישתמש בהם והוה ש"ש בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא קני לכן הוה ש"ש לחוד דקיי"ל כרב נחמן דנאנסו לא כדלעיל פ' המפקיד דף מ"ג ועיין בסמוך

בגמרא אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר כבר הקשו התוס' לעיל מחמץ ומשמיטה דשם מוכח דגם בשעת הלואה שייך דר' יצחק ובש"ך סימן ע"ב כתב ליישב דלא תלי' דוקא שלא בשעת הלואה הוא דקונה רק עיקר הטעם הוא משום דשלא בשעת הלואה עיקר סמיכתו על המשכון זה והה"ד בשעת הלואה כשאין לו להשתלם ממקום אחר כמו בשביעית ובאמת לשון התוס' בשבועות שביקשו ליישב דלהכי קאמר אי בשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א היינו משום בשוי שיעור זוזי שייך דר' יצחק ותמהו דאטו בלא שוי לא שייך מצוה דהשב תשיב ע"ש: ולכאורה די"ל דנהי דס"ד דבשעת הלואה נמי קני משכון היינו דוקא היכא דלוקחו גוביינא ובלא שוי אינו לוקחו רק לזכרון דברים בעלמא לא שייך ר' יצחק. מיהו נראה דהתוס' סמכו על סוגיא דפסחים דמחלק שם בין נכרי לישראל דדוקא ישראל מישראל קני דשייך לך תהיה צדקה משא"כ ישראל מנכרי ואי אמרינן דהצדקה הוא בשביל שהדין שקונה המשכון ממילא חשיב צדקה כיון דקני ליה והוה שלו לכך נקרא צדקה וא"כ קשה מה מקום לחלק בין ישראל מישראל לישראל מנכרי דאטו משום דלא שייך ביה צדקה לא יקנה אותו הא הקנין הוא הסיבה והצדקה הוא המסובב ונהי דישראל מנכרי לא שייך ביה צדקה מ"מ לא יגרע קנין ומזה משמע להתוס' דס"ל סיבת הקנין הוא בשביל הצדקה והצדקה הוא הסיבה והקנין הוא המסובב ובהתבטל הסיבה בטל המסובב לכן שייך שפיר לחלק בין נכרי לישראל דישראל דשייך ביה צדקה קני ולא נכרי מיהו בס"ד דש"ס י"ל דס"ד דהקנין הוא עיקר דאוקמתיה התורה ברשותו וממילא נחשב צדקה וא"כ שפיר יש לחלק דבשוי שיעור זוזי דלוקחו לגוביינא אין חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה משא"כ בלא שוי ס"ל לר"א דאינו לוקחו רק לזכרון דברים בעלמא ועפ"ז אפשר להבין סברת התוס' שכתבו כיון דשלא בשעת הלואה קני לגמרי גם בשעת הלואה חשיב ברשותו לענין שמיטה וחמץ וצריך ביאור מה סברא היא זו ולפ"ז אפשר לומר כיון דחזינן דהתורה אוקמתא ברשותיה בשביל הצדקה שיהיה צדקה ותחשב לו לצדקה א"כ מסתמא לענין זכות של מלוה גם בשעת הלואה יחשב כשלו לכן לענין שמיטה וכן לענין חמץ עכ"פ כיון דהוא שלו בצד מה עבר עליה אבל לענין שיתחייב באחריות לריעותא דיליה לא אוקמה ברשותיה בשעת הלואה

בתוספות ד"ה לימא כו' פירש בקונטרס כו' ולעיל פירשתי כו' דרבה לאו תנאי הוא כו' בדשמואל עכ"ל ליישב פרש"י כבר כתבתי ונראה עוד דהא קשה במשנה דהמלוה על המשכון דהמלוה אומר שקל היה שוה יהא נאמן במיגו דנאנסו וצ"ל דהוה מיגו להוציא ולרבה דס"ל מיגו להוציא קשה למה לא יהא המלוה נאמן דשקל היה שוה במיגו דאי בעי אמר נאנסו וליישב זה צ"ל דמיירי בהתנה להיות על המשכון כשואל להתחייב באונסין אלא דקשה דא"כ לא הוה דומיא דסיפא שהלוה תובע למלוה דאז אין למלוה מיגו דנאנסו דהא גם בטען נאנסו שבועה בעי וא"כ רישא ע"כ בהתנה וסיפא אף בלא התנה וזה דוחק מיהו לרבה דס"ל שומר אבידה ש"ח א"כ בסיפא קשה למה יתחייב על היתרון מה ששוה המשכון יותר וע"כ מיירי נמי בהתנה להיות כשואל וא"ש רישא וסיפא בהתנה וא"כ שמואל דס"ל רישא אף בלא התנה הוה ש"ש כנגד המשכון ע"כ בסיפא ס"ל דהוה ש"ש גם על היתרון מכח פרוטה דרב יוסף דגם שמואל אית ליה פרוטה דרב יוסף לשיטת רש"י אלא דבלא שוי ע"כ פליגי בדשמואל לענין אבד קתא אבד אלפא זוזי אבל שמואל שפיר אית ליה פרוטה דרב יוסף לשיטת רש"י ולק"מ ובאמת י"ל בפשיטות לפי שיטת רש"י דלפי האמת טעמא דשמואל גופיה משום דהוה ש"ש משום פרוטה דרב יוסף כנגד המשכון ולהכי אמרינן בלא פריש קיבלו על כל החוב אבל אינו במשמע חיוב אחריות משום דשמואל אם אינו ש"ש על המשכון מדינא ומשמע ליה לרש"י כן דודאי רישא וסיפא בחדא גוונא איירי כיון