מעיני החכמה רלו

גם בשעת הלואה כדמוכח מחמץ ושמיטה דאפי' בשעת הלואה מיירי כדכתבו התוס' לעיל והכא דחויא בעלמא הוא והדברים תמוהים שהרי בגמ' שאל בדרך תמיה אימר דאמר רי"צ כו' משמע דאדרבה פשיטא לן שלא אמר בשעת הלואה ועוד דמעיקרא אמר לימא דרי"צ תנאי היא וקאמר ותיסברא דמה ענין להך דלמא דרי"צ תנאי ואי ס"ל בפשיטות דרי"צ ליתא בשעת הלואה הו"ל לאקשויי בפשיטות ותסברא לכן נראה דודאי מסברא אין טעם לחלק דאם שלא בשעת הלואה הוה ש"ש כ"ש בשעת הלואה שהרי לוה מעותיו עליו וכמש"כ הריטב"א אלא די"ל בשעת הלואה לא לקחה לגוביינא ואז לא שייך דרי"צ דלענין זה יש לחלק שפיר שהרי שלא בשעת הלואה ודאי לגוביינא נקטיה והנה לפי הסברא דש"ס דלהכי מודה ר"א בשטר משום דלגוביינא נקטיה א"כ ע"כ טעמא דר"א משום דס"ל דלא נקטיה לגוביינא דבנקטיה לגוביינא מודה ר"א כדמוכח בשטר וע"ז השיב לו להך דאמר לימא דרי"צ תנאי הוא דר"א לא ס"ל כרי"צ כיון דס"ל ישבע ויטול מעותיו וע"ז אמר המדחה ותסברא איך אתה אומר דר"א דלא כרי"צ דהא ר"א מודה בלא נקטי' לגוביינא א"כ אימור דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה דנקטיה לגוביינא שלא בשעת הלואתו מי אמר ואין לומר דהכל אחד דמ"ש שלא בשעת הלואה מבשעת הלואה דהא לפי סברתך שלכך חולק ר"א וס"ל דאינו אלא לזכרון דברים א"כ רי"צ דמיירי שלא בשעת הלואה דבודאי נקטיה לגוביינא לא דמי לבשעת הלואה דע"כ טעמא דר"א משום דלזכרון דברים נקטיה וא"כ איך אתה אומר דר"א לא ס"ל כרי"צ דאי ר"א ס"ל בשעת הלואה לזכרון דברים נקטיה ממילא אין ללמוד מדרי"צ שיקנה בשעת הלואה דהא קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה דודאי לגוביינא נקטיה ולפי שבעלי הש"ס לא ניחא להו להעמיד פלוגתייהו דר"א ור"ע שיחלקו בסברא זו אי לגוביינא נקטיה לכן מסיק הש"ס דלא פליגי בהך סברא כלל די"ל לכ"ע גם בשוה לא נקטיה לגוביינא ובדרב יוסף פליגי והדר קאמר דרב יוסף תנאי הוא ומסיק דפליגי בצריך למשכון להשתמש בו כפרש"י ועפ"ז י"ל שפיר דבצריך למשכון לא שייך דרי"צ כלל דשכירות בעלמא הוא ולא קני משכון וא"כ שפיר יש לומר לכ"ע דרי"צ אפילו בשעת הלואה דעיקר טעמא דשלא בשעת הלואה קני ליה משום דלגוביינא נקטיה א"כ ממילא נמי בשוי בשעת הלואה כיון דנקטיה לגוביינא שייך דרי"צ ובהכי אזלן כל סוגיות הש"ס בשמיטה וחמץ וקדושין דכיון דנקטיה לגוביינא אין לחלק בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה ולא פליגי רק בדר"י בצריך למשכון דלא שייך דרי"צ כמו שהוכחתי במקום אחר מדברי הרמב"ן גופיה וא"כ י"ל בא"צ למשכון כ"ע ס"ל דרי"צ דלגוביינא נקטיה אפילו בשעת הלואה וליכא פלוגתא כלל בזה רק בצריך פליגי וא"כ ממילא לפי האמת בא"צ לעולם לגוביינא נקטיה ולא קשיא על רש"י משמיטה כלל לפי המסקנא דבשוי לכ"ע לגוביינא נקטיה לשמואל דפליגי בלא שוי הא בשוי, לכ"ע מודה דלגוביינא נקטיה ושפיר דאינו משמט לשמואל וא"ש לפי שיטת הרמב"ן מיהו רש"י נראה דס"ל דנשארה הסברא דלרי"צ ליתא בשעת הלואה וא"כ שפיר כתב רש"י דלרבה ודאי תנאי הוא ואין לומר דילמא ס"ל דפליגי בדשמואל די"ל לפי המסקנא דפליגי בדרב יוסף לא מוכח כלל דשמואל סבר שבשביל שלקח המשכון לגוביינא יהיה ש"ש די"ל דשמואל לא חידש לן אחריות כלל די"ל אע"ג דנקטיה לגוביינא הו"ל ש"ח אלא דטעמא גופיה משום דרב יוסף דעכ"פ ש"ש הוה כנגד המשכון בכל אופן וס"ל לשמואל דבסתמא קיבלו כנגד כל החוב והמ"ל כ"ע אית להו דשמואל רק דאין הלכה כשמואל אבל למסקנא י"ל דלא מוכח כלל שיתחייב באחריות משום דלקחה לגוביינא ואי קשיא סיפא אמאי מודה ר"א בשטר י"ל לפי מסקנת הש"ס דפליגי בצריך למשכון והקשו המפרשים דא"כ הו"ל שוכר ועוד הקשה בעל ת"ח אי מיירי בצריך למשכון א"כ אמאי מודה ר"א בשטר משום דלקחה לגוביינא דילמא משום דצריך ליה לקחה. וכתבתי ליישב דטעמא דשוכר דשקיל וטרי הש"ס למה יהיה כש"ש וי"ל טעמא דבלא"ה תקשי אמאי יהיה ש"ח הא אמרינן מתנה ש"ח להיות כשואל ופריך בדברים מי מצי מתני ומשני בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה וצ"ל למה לא יהיה ש"ח חייב בגניבה מכח הנאה זו וצ"ל דגזירת הכתוב הוא שאין לחייבו באחריות גניבה ואבידה בשביל הנאה זו וא"כ י"ל שוכר דינו כש"ש היינו ע"י צירוף הנאה דמהימן ליה וא"כ במלוה צריך למשכון לא שייך לומר דמהימן ליה דהא מוקמינן בשוה שיעור זוזי אין כאן נאמנות שהרי יש לעומתו המעות ללוה לכן לא הוה שוכר דלא מקרי הנאה דמהימן ליה שהרי אם יכפור במשכון לא יפרע לו הלוה וליכא הנאה דמהימן ליה לכן לא הוה שוכר דנאנסו ודאי לא שכיח וצריך שבועה דאורייתא לכן לא הוה שוכר וא"כ סיפא דבשטר י"ל שפיר דהוה שוכר דשייך הנאה דמהימן ליה שיוכל לכבוש המשכון ולגבות חובו בשטר או למכור השטר לאחר וא"כ שפיר הוה ש"ש מטעם שוכר והשתא לפום מסקנא זו י"ל דס"ל להש"ס דמסברא דלגוביינא לא הוה ש"ש כלל ושמואל לא קאמר רק שקיבלו כנגד כולו ואחריות גניבה הוא מדרב יוסף אבל ודאי לגוביינא נקטיה ולק"מ על פרש"י והכל נכון ומרווח ודו"ק היטב ועפ"ז אפשר לומר דלהכי לא מסיק מתני' בא"צ למשכון דלמסקנא י"ל דרי"צ שייך גם בשעת הלואה וחייב באונסין ג"כ כדברי הראב"ד בשיטה מקובצת וכיון דמתני' נקט ש"ש ליכא למימר בשעת הלואה דא"כ באונסין נמי חייב מדרי"צ אלא ודאי איירי בצריך לעשכון דלא שייך דרי"צ והוה ש"ש מדרבה. ועפי"ז מיושב מה שהקשו התוס' לוקמה מתני' בשטר וכר"א ולפ"ז לק"מ דהא בשטר הו"ל שוכר וס"ל להש"ס דאומן נמי טעמא דהוה ש"ש משום שוכר וא"כ מאי קמ"ל בשטר אלא ודאי איירי בלא שטר דלא דמי לשוכר וא"כ אתיא דלא כר"א

בתוספות ד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל כו' ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דבריהם תמוהים ע"ש וכוונתו דדילמא פליגי בשוה שיעור זוזי ולר"ע מ"מ כנגד המשכון מפסיד כמו לר' יצחק ור' יוסף דמפסיד כנגד המשכון תלוי בדשמואל וא"כ י"ל דכאן מיירי בפריש כמו דמוקי מתני' דשבועות בפריש לפרש"י ע"ש ולכאורה כונת התוס' דבלא"ה כתבו בשבועות דבפריש מ"מ קשה למה לא יפסיד לר"א עכ"פ כנגד המשכון ולכאורה כונת התוס' אחת דשם כונתם בלא שוי שיעור זוזי ופריש שלא יפסיד שפיר י"ל דתקשי למה אינו מפסיד לר"א כנגד המשכון דנהי דפריש הא לא אהני פירושו רק לענין שלא יפסיד חוב היתר על המשכון וכאן כונת התוס' דלוקמה בשוי שיעור זוזי ופריש שלא יפסיד דאז ניחא טעמא דר"א דע"כ פריש שאפילו נגד המשכון לא יפסיד כיון שאין החוב יותר על המשכון וע"כ כונתו שלא יפסיד כלל באבידת המשכון דאל"כ ל"ל פירושו כלל ולק"מ אלא דמ"מ צדקו דברי מהרש"א בלשון התוס' דהא טפי הו"ל למימר כמש"כ בשבועות דהפורש אינו מבטל רק דשמואל והיינו שלא יפסיד חוב היתר על המשכון אבל אין להעמיד בפירושו שלא יפסיד פטור מאחריות דאינו במשמע הלשון כלל גם י"ל אף דשוה מחצה שאם יופחת לאיזה סיבה לא יפסיד אבל אין סברא לומר שכונת התוס' לדרוש לישנא יתירה אלא כונת התוס' דפירש שלא יפסיד וכל שעיקר אחריות עליו מכח דשמואל אהני פירושו שאינו מקבל עליו דשמואל לא שייך שיהיה ש"ש מטעמא דשמואל מיהו מטעמא דרי"צ ורב יוסף חייב בגניבה ואבידה וקושית מהרש"א נכונה מיהו י"ל דודאי כי מוקמינן מתני' דשבועות בפריש אין סברא לומר דרישא בפריש וסיפא בלא פריש דבסיפא שהמשכון שוה יותר מן החוב לא שייך לומר פריש שאינו מקבלו אלא בשוה כיון דשוה יותר אלא ודאי פריש שלא יפסיד מיירי נמי בסיפא והיינו ע"כ דכיון דאינו רק ש"ש מטעמא דשמואל אהני פירושו שלא יהיה ש"ש וכולה מתני' מיירי בפריש ואבד בפשיעה וא"כ ע"כ לא ס"ל כרי"צ ורב יוסף דאי ס"ל דרב יוסף א"כ לא אהני פריש לפטור מדרב יוסף כקושית מהרש"א וא"כ רישא דמתני' דשבועות דאין המשכון שוה שיעור זוזי אהני פירושו שלא יפסיד היתר על המשכון ומ"מ חייב באבידת המשכון ופריש דסיפא מהני ליפטור מגניבה ואבידה ג"כ כיון דשוה שיעור זוזי לא מהני הפירוש טפי רק לענין גניבה ואבידה אלא ודאי רישא וסיפא בפריש ואהני פירושו לפטור מגניבה ואבידה ואבד בפשיעה וא"כ ע"כ לא ס"ל לר"ע כרב יוסף דאי ס"ל כר"י א"כ לא מהני פריש לפטור מאחריות ברישא דצריך פריש שלא יפסיד יותר ובסיפא ע"כ אהני פירושו לפטור מגניבה ואבידה זה לא אמרינן לשיטת רש"י אלא דכי היכא דמפרש דאינו מקבלו אלא בשוי ולא קיבל עליו דשמואל הוה ש"ח בין ברישא ובין בסיפא והוצרך הפי' שלח יפסיד באבידה אפילו חובו כיון דאינו מקבל עליו דשמואל ורישא וסיפא בענין אחד משא"כ אי ר"ע ס"ל כרב יוסף רישא באבידה וסיפא בפשיעה דוקא וא"ש מיהו בתר עיון כונת התוס' כאן ושבועות אחת דבלא"ה הקשה מהרש"א בשבועות למה לא הקשו התוס' גם לפרש"י דנוקמה מתני' דהכא כר"א ומתני' בדפריש ואי משום שכתבו התוס' דאי בלא פריש מפסיד בפריש מפסיד עכ"פ כנגד המשכון מ"מ קשה נימא בלא פריש נמי אינו מפסיד רק נגד המשכון ובפריש אינו מפסיד כלום והניח בצ"ע ובאמת הדבר ברור דלפרש"י לא מצינו פריש אחר רק המבואר בש"ס ופרש"י שם שפירש שאינו מקבלו רק בשויה ובלשון זה לא נתמעט ממנו דין השמירה אם הוא ש"ש בלא פירש לא אהני פירושו רק שלא יפסיד יותר על המשכון לכן כתבו שפיר דעל כנגד המשכון לא אהני פריש המוזכר שם וכאן כונתם לענין דלא נוכל לאוקמה פריש בענין אחר שלא יפסיד שנוכל לומר שנתמעט ממנו השמירה ג"כ שפיר כתבו שלא יחלוק ר"ע דפשיטא ליה להש"ס שאין להעמיד פלוגתא דר"א ור"ע בענין משמעות הלשון ואין לחדש פלוגתא בפריש שלא נזכר בש"ס די"ל דפשיטא להו לבעלי הש"ס שאין מחלוקת בזה בפירוש הלשון רק בעיקר דינא וזהו ברור ולק"מ

בא"ד ור"ע סבר דלא מקרי אסמכתא כו' מחל כל חובו אם יפסד המשכון עכ"ל עיין תוס' שבועות ולכאורה נראה דאסמכתא לא שייך רק כשמתנה איזה דבר כדי שיתרצה חבירו לדבר שביקש ממנו כגון אם אוביר ולא אעביד א"כ י"ל דלא נתכוין בלב שלם אבל כאן שמתנה שיפסיד כל חובו מסתמא דעתו למחול שהרי אין הלוה מכריחו על זה שהרי מסתמא הלוה היה מתרצה להלות אף אם לא יקבל המשכון רק בשויה שמסתמא הלוה צריך למעות וא"כ לא שייך בזה אסמכתא כיון דהמלוה מתנה מדעתא דנפשיה ומוחל החוב כשיאבד המשכון איך שייך אסמכתא כיון שאין מכריחו לזה ובש"ך סימן ע"ב ס"ק י"ב כתב לר"א אפילו פירש בהדיא שיפסיד כל החוב לא מהני ולפענ"ד אין לנו רק פר"ח גופיה דדייק לפרש אע"פ שאינו שוה קבלתיה משמע ודאי דבאם פירש להדיא שיפסיד החוב לא הוה אסמכתא א"כ י"ל דנהי דליתא לדשמואל שאינו חייב בלשון זה מ"מ אם פירש בהדיא שלא יפסיד י"ל דלא הוה