מעיני החכמה רלד

ניחא מה שפרש"י שם עובר אם נהנה ממנו והקשה מהרש"א למה לא פירש כפשוטו לענין בל יראה ולפי"ז ניחא דלענין בל יראה לא שייך שיקנה שהרי אם יעבור בבל יראה ויהיה אסור בהנאה א"כ מסתמא הישראל לא ירצה לקנותו ולא שייך לעבור בבל יראה דבשעת הלואה לוקחו שיהיה הברירה בידו לקנותו אם ירצה לתופסו אלא דאין אנו יכולין לומר שלא יעבור שא"כ יתפסנו לבסוף וא"כ לפי האמת שהוא אסור בהנאה לא עבר מידי שאין דעתו לתופסו כלל רק ההכרח לאוסרו בהנאה כדי שלא יתפסנו לגוביינא ובשעת הלואה דעתו לקנותו אם יצטרך לי אבל לא לענין שיפסיד כדפרישית

דף פב ע"א בתוספות ד"ה נימא כו' פירש בקונט' כו' וקשה דא"כ כו' לוקמה מתני' בדשוי כו' עכ"ל בשבועות כתבו התוס' די"ל דס"ד בדשוי לכ"ע הוה ש"ש מטעמא דר' יצחק דבע"ח קונה משכון אלא דשם תמהו התוס' מה חילוק בין שוי ללא שוי מדר' יצחק ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דודאי בס"ד ס"ל דרי"צ שייך נמי בשעת הלואה אע"פ שאינו מצווה בהשבת העבוט בשעת הלואה מ"מ קני ליה כיון דלקחו בתורת משכון קני ליה עכ"פ ובלא שוי אמרינן דלזכרון דברים נקטיה ולא נתכוון לקנותו כלל רק לזכרון דברים בעלמא ולא שייך קונה משכון שלא לקחו בתורת משכון ולמסקנא דליתא לדרי"צ בשעת הלואה באמת אין לחלק בין שוי ללא שוי' מיהו י"ל התוס' בשבועות תמהו לפי שיטתם דמוקי בלא שוי ובפירש שקיבלו א"כ ממילא אי שייך דרי"צ בשעת הלואה גם בלא שוי שייך דרי"צ דהא כיון דפריש לקחו לגוביינא ולא לזכרון דברים ולפרש"י דמיירי בלא פריש י"ל שפיר דלזכרון דברים נקטיה ולא שייך דרי"צ מיהו מכאן משמע דהקושיא לפירש"י ג"כ ונראה דכאן נתכוונו ג"כ למה שהקשו התוס' שם דאי פליגו בדשמואל ע"כ ר"ע ס"ל דנקט לגוביינא אף דלא שוי וא"כ שפיר הקשו התוס' כאן דילמא בשוי גם ר"א מודה דנקטיה לגוביינא כמו דס"ל לר"ע בלא שוי רק ר"א ס"ל בלא שוי לזכרון דברים נקטיה מיהו יש ליישב לפי שיטת התוס' דל"ל טעמא דר"א דבשוי נקטיה לגוביינא ובלא שוי טעמא דלזכרון דברים נקטיה דלפי שיטת התוס' דאיירי בשטר והניח משכון אח"כ א"כ ודאי שלא בשעת הלואה פשיטא דלגוביינא נקטיה וא"כ אי מודה ר"א היכא דנקטיה לגוביינא תקשי ל"ל לאשמועינן בשטר שלא בשעת הלואה הא אפילו בשעת הלואה אי נקט שטרא ע"כ לאו לזכרון דברים נקטיה וא"כ מאי קמ"ל בשטר שלא בשעת הלואה דשייך דרי"צ הו"ל לאשמועינן במלוה על המשכון בשטר דבשעת הלואה נמי נקטי' לגוביינא והו"ל ש"ש בשלמא להך ס"ד דס"ל בשוי מודה ר"א לא קשיא למה נקט שטר שלא בשעת הלואה כיון דאכתי לא ידע החילוק לר' יצחק א"כ י"ל דשלא בשעת הלואה הוה רבותא טפי דבשעת הלואה שנותן לו מדעתו בעד מעותיו שייך טפי שלקחו לגוביינא משא"כ שלא בשעת הלואה שאינו נותנו לו מדעתו י"ל שלא בשעת הלואה הוה רבותא טפי משא"כ למסקנא דרי"צ לא אמר רק שלא בשעת הלואה א"כ הא הוה רבותא טפי ואי מודה ר"א בשוי משום שנטלו לגוביינא א"כ לישמעינן רבותא טפי בלא שוי ובשטר בשעת הלואה אלא ודאי לר"א דוקא שלא בשעת הלואה הוה ש"ש אבל בשעת הלואה אע"ג דנקטיה לגוביינא דהיינו בשטר לא הוה ש"ש א"כ ממילא לר"א אפילו בשוי לא הוה ש"ש. וא"כ שפיר יש לפרש בס"ד לא ידע דרי"צ כלל וא"כ סיפא דבשטר ס"ד עיקר טעמא משום דלוקחו לגוביינא א"כ ממילא בשוי נמי לוקחו לגוביינא דלענין הסברא דלוקחו לגוביינא שייך טפי בשוי שנותנו לו מדעתו משלא בשעת הלואה ולא שוי שנוטלו בע"כ ובשוי איכא סברא טפי שנותנו לו מדעתו בדמי הלואתו והוה טפי ברשותו לכן ס"ד דשוי עדיף משלא בשעת הלואה ופריך שפיר מ"ט דר"א אבל למאי דתירץ לו וחידש לו דרי"צ דהתורה הקנתה לו המשכון מקרא דולך תהיה צדקה א"כ ודאי כיון דרי"צ שלא בשעת הלואה ומגזירת הכתוב ממילא שלא בשעת הלואה איכא סברא טפי שהתורה אוקמתה ברשותו וא"כ ל"ל דפליגו בדשמואל בשוי דא"כ כיון דמודה ר"א בתופסו לגוביינא א"כ ודאי בשטר בלא שוי הוה כאילו שוי וא"כ טפי הו"ל לאשמועינן שטר בשעת הלואה כיון דמסיק קרא דרי"צ שלא בשעת הלואה ואי משום דתופסו לגוביינא הוה ש"ש א"כ כש"כ בשטר בשעת הלואה דלא שייך דרי"צ רק בס"ד דלא אסיק אדעתיה דרי"צ וס"ל שלא בשעת הלואה הוה ש"ש משום דתופסו לגוביינא ס"ל ששוי ג"כ תופסו מסתמא לגוביינא משא"כ למאי דמסיק דשלא בשעת הלואה שייך דרי"צ ע"כ לר"א לא אהני כלל תופסו לגוביינא וא"ש הכל

בא"ד לוקמה בדשוי ותיתי ככ"ע עכ"ל והקשה מהרש"א דאי מוקמינן בשוי כי היכא דמקשי מ"ט דר"א כן יש להקשות מ"ט דר"י דבהלוהו מעות ש"ח ולא הבנתי דבריו דנהי דבס"ד פריך מ"ט דר"א דמשמע ליה בשוי גם לר"א הוא ש"ש מ"מ הא לפי המסקנא ס"ל לר"א גם בשוי שיעור זוזי אינו רק ש"ח ע"כ הדר ביה הש"ס מהך סברא וא"כ אין קושיא כלל דנימא דר' יהודה ס"ל בשוי ג"כ אינו רק ש"ח אלא דכיון דלשיטת התוס' קי"ל כשמואל א"כ מצי לאוקמה פלוגתייהו בלא שוי שיעור זוזי ובשוי נשארה סברא זו של המקשן דיכול להיות דמודה ר"א בשוי ומצי מתני' אתיא כר"א ועיין בסמוך

בא"ד י"ל דלא מצי לאוקמ' מתני' בדשוי וככ"ע דאין סברא שיחלוק והקשה מהרש"א דילמא רבי יהודה ס"ל דפליגי נמי בדשוי כמו שצ"ל להך תירוצא דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו לפי שיטת רש"י איך חולק ר' יהודה וצ"ל דר"י ס"ל דגם שלא בשעת הלואה פליגי וא"כ י"ל דר"י ס"ל דגם בדשוי פליגי ולא תירץ כלום ובאמת קשה לדבריו צ"ל שהתוס' כ"כ לשיטת רש"י דוקא דהא לשיטת התוס' סיפא דבשטר איירי שלא בשעת הלואה וא"כ כי מוקמינן מתני' שלא בשעת הלואה ע"כ פליג ר"י אר"א ור"ע מיהו בתר עיון נראה דלק"מ דהא בלא"ה צ"ל הא דקאמר בשוי מ"ט דר"א והמתרץ ס"ל דגם בדשוי פליג ר"א ונראה דהתוס' מפרשין דהא דקאמר אי בשוי, מ"ט דר"א היינו לפרושי איך מיתוקם שמואל כר"ע עכ"פ ולשמואל ע"כ בשוי סברא פשוטה היא שחייב באבידה דאם ת"ל דבשוי אינו סברא פשוטה שחייב באחריות א"כ שמואל לא אתי כמאן דהא כר"א ודאי לא אתי ור"ע נמי אינו חולק עליו רק בשוי ובלא שוי ליכא שום תנא שיסבור כשמואל אע"כ שמואל ס"ל לסברא פשוטה דבשוי לא יחלוק ר"א וע"כ פליגי בלא שוי וס"ל לשמואל כר"ע וכיון דשמואל ס"ל דבע"כ ר"א ור"ע פליגי בלא שוי ובשוי פשיטא ליה דר"א היה מודה א"כ ממילא אין סברא שיחלוק ר"י על סברא זו ומה שלא כתבו בפשיטות דבשוי, מ"ט דר"י לשמואל דס"ל ע"כ שוי סברא פשוטה הוא דלא פסיקא להו להתוס' דילמא דוקא לר"א ס"ל הכי מאיזה טעם והוכחה שהיה לשמואל לר"א לכן נקטו התוס' הלשון כיון דע"כ פשיטא ליה לשמואל דר"א לא מפליג בדשוי ממילא לא משמע לן שהיה לשמואל סברא דר"א לא פליג בשוי ור"י מצי לחלוק אף בשוי דבאמת לא מסתבר כלל כיון דלשמואל סברא פשוטה הוא שאין ר"א חולק בשוי וממילא לא משמע שר"י יש לו סברא לחלוק טפי מר"א ואתיא דברי התוס' אפילו לשיטתייהו דלעיל מיהו לפי"ז לא הוה מקשו התוס' מידי די"ל דדוקא לשמואל קאמר לכן נראה כונת התוס' דמשמע דבשוי ס"ד לכ"ע אין טעם שיחלוק ר"א והיינו משום דס"ד לכ"ע פרוטה דר"י בשוי לכן הקשו על זה וא"כ כונת התוס' למסקנא דלכך לא מוקי מתני' בדשוי דא"כ לכ"ע הוה ש"ש ואין סברא שיחלוק ר"י היינו משום דבעי לאסוקי דרב יוסף ככ"ע וכמש"כ התוס' לקמן ובימי חורפי כתבתי ליישב קושית מהרש"א דודאי אין סברא לומר דר"י פליג לומר דפליגי ר"א ור"ע במילתא אחריתא שיהיה מחלוקת תנאי בגופא דמילתא במאי דפליגי ר"א ור"ע ולעיל דמוקי מתני' שלא בשעת הלואתו לשיטת התוס' י"ל דר"י לא פליג אר"א ור"ע לפי שיטת התוס' דסיפא דבשטר איירי שלא בשעת הלואתו י"ל לפמ"ש התוס' בקדושין דב"ח קונה משכון ילפינן מולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ופירשו התוס' בקדושין דף ח' דה"ל רבית דברים מה שמברכו העני והנה לר"י לשיטתיה דס"ל צד אחד ברבית שרי א"כ לא מיבעיא למאן דאמר למפרע גובה י"ל כיון דאם לא יפרענו יוחלט המשכון למלוה וקני ליה למפרע י"ל דלאו רבית הוא כלל שהרי בדין מברכו שנתן לו שלו וכיון דקיימ"ל דמוכרו לאחר שלשים יום א"כ אם נשאר למלוה הוה למפרע שלו ואפילו לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה י"ל דבמשכון שלא בשעת הלואתו גלי רחמנא דהוה למפרע שלו אם לא יפרענו בסוף אבל לא קני ליה בהחלט רק כשיבא לידי גוביינא א"כ י"ל דבאבידה פטור דכיון שלא בא לידי גוביינא לא קני ליה כלל ומ"מ לא הוה רבית דברים כיון דאם יוחלט בידו קני ליה למפרע ולא הוה רק צד אחד ברבית וא"כ א"ש למאי דמוקי מתני' שלא בשעת הלואתו י"ל דהיינו בלא שוי שיעור זוזי דר"א ע"כ ס"ל צד אחד ברבית אסור דאל"כ לא מוכח דב"ח קונה משכון וא"כ י"ל דר"י ס"ל דפליגי בשוי שיעור זוזי ובהא ס"ל לר"ע דהוה ש"ש ושלא בשעת הלואה מודה ר"א דהוה ש"ש דקונה משכון ור"י דס"ל צד א' ברבית שרי ע"כ ס"ל דדוקא בשוי ס"ל לר"ע דהוה ש"ש משום דשוי שיעור זוזי מאיזה טעם שיהיה אבל בלא שוי לא מיירי ר"א ור"ע כלל ובהא ס"ל לר"י דהוה ש"ח כיון דלא איירי ר"א ור"ע בלא שוי כלל אבל הא לאו סברא הוא לומר דפליגי ת"ק ור"י במהות הפלוגתא וא"ש קושית מהרש"א

בא"ד אין נראה דאי בדשוי אבדו מעותיו כו' דהא כ"ש שעשה מצוה שהלוהו על המשכון מועט כו' עכ"ל ודאי לכאורה תמוה לחלק בפרוטה דר"י בין שוה ללא שוה ובימי חורפי כתבתי ליישב דשפיר יש לחלק דהנה יש לעיין בענין מה שפסקו הפוסקים דהמלוה על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י דעביד מצוה שהלוהו כמו שנראה מתשובת הרשב"א שבב"י סי' ע"ב א"כ למאי דקיי"ל דאסור להלות בלא עדים דעבר על לפני עור כדאיתא לעיל ס"פ איזהו נשך וא"כ בכה"ג לאו מצוה עביד ולא שייך לפוטרו מפרוטה דר"י ועפ"ז יש לבאר הסוגיא מה שתמהו התוס' על הגירסא אי בדשוי מ"ט דר"א ומהרש"א תמה ג"כ דאיך נחלקו המדחה והמקשה דהמקשה פשיטא ליה שלא יחלוק ר"א והמדחה ס"ל דגם בשוה פליגי וטעמא דר"ע משום דרי"צ או דרב יוסף לכן נראה דבס"ד לא ידע דרי"צ כלל דב"ח קונה משכון וא"כ לשיטת התוס' דסיפא מודה ר"א משום דאיירי שלא בשעת הלואה וכיון דלא ידע דרי"צ א"כ תקשי סיפא למה מודה בשטר לכן ס"ך דטעמא דלא שייך פרוטה דרב יוסף בלא שוה די"ל דלוה בלא עדים וליכא מצוה כיון דאסור להלות בלא עדים שמא יכפור מיהו בשוה שיעור זוזי ודאי מותר להלות אף בלא עדים דלא שייך שיכפור כיון