מעיני החכמה רלג

לכן מפרש ליה משום דמסתמא לקחו לגוביינא וא"כ ממילא במתני' דתנן המלוה על המשכון ממילא אפי' בשטר אין הוכחה שלקחו לגוביינא מדלקח משכון דאין ראיה מזה דאדרבה אי לקחו לגוביינא למה לקח שטר ועיין בסמוך

בא"ד ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה. והקשה מהרש"א דתקשי לפי שיטת התוס' דסיפא דהלוהו אלף זוז בשטר איירי שלא בשעת הלואה א"כ קשה איך בעי לאוקמה מתני' שלא בשעת הלואה א"כ ר' יהודה דס"ל הלוהו מעות ש"ח פליג אתרווייהו ונראה דבלא"ה יש להבין איך ס"ד לאוקמה במשכנו שלא בשעת הלואה שהרי המלוה על המשכון אינו משמע כן ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד מה דקאמר בש"ס הא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ולא פריך בפשיטות לכן נראה דודאי גם מעיקרא ס"ד דנקט על המשכון משמע ודאי שהלוהו על סמך המשכון וכה"ג איתא בפסחים דף ל"ה נכרי שהלוה לישראל על חמצו ופרש"י ששיעבד לו החמץ ובס"ד לא איירי בהרהינו וא"כ גם כאן י"ל דבתחילה הלוהו על סמך שיתן לו המשכון רק עדיין לא נתנו לו אלא מיהו כיון דמעות אינן קונות ועדיין לא קני ליה למשכון לכן מקרי שלא בשעת הלואתו אם הניח לו המשכון אח"כ ובכה"ג הוא דמוקמינן דאיירי שלא בשעת הלואתו מיהו אי אמרינן מעות קונות הרי כבר נקנה לו המשכון מיד שנתן המעות ומקרי בשעת הלואתו דליכא דרי"צ וא"כ י"ל בהך ס"ד לא קשיא איך חולק ר' יהודה די"ל ר' יהודה ס"ל דמעות קונות וא"כ מקרי משכנו בשעת הלואתו וא"כ אינו חולק על ר"א דסיפא דשטר איירי משכנו שלא בשעת הלואתו ממש כדכתבו התוס' דבשטר מסתמא מניח לו המשכון אח"כ וא"ש ולהכי פריך הא אידי ואידי על המשכון קתני ואין סברא לחלק דכאן במשנה איירי שלא קיבל המשכון מיד דלא מסתבר לחלק בכך ובהכי ניחא דקשה אי מיירי שלא בשעת הלואה איך מפליג ר' יהודה בין הלוהו פירות דהוה ש"ש כיון שמרקיבין הא שלא בשעת הלואה כבר חלפה ועברה הנאה זו וכן הקשה בספר פ"י ודוחק לומר דמשום שיכול להמתין כיון שבטוח במעותיו שיש לו משכון לכן יוכל להמתין עד שיצטרך לו הפירות אבל לפמש"כ ניחא דטעמא דר"י משום דבכה"ג מקרי שעת הלואה דקני ליה למשכון מיד בשעת הלואה וא"כ שפיר שייך לחלק בין הלוהו פירות למעות

בא"ד ובה"ג דר' יהודאי גאון כו' אבל בשעת הלואה לא קני כו' עכ"ל. כונת התוס' בדעת בה"ג הוא לפי שיטתם דרי"צ לא שייך בשעת הלואה א"כ מה שחילקו בה"ג בין שטר לשלא בשטר ע"כ ל"ל משום דרב יוסף דא"כ אין בין בשטר לשלא בשטר וע"כ מטעמא דשמואל הוא דמחלק בין הלוהו בשטר דלא סמך אמשכון והקשה מהרש"א א"כ לימא בסיפא אם הלוהו על המשכון בשטר לדברי הכל לא אבדו מעותיו לפום שיטת בה"ג דפסק כשמואל וע"כ פליגי בדשמואל ואם כן בשטר לא שייך דשמואל וד"ה אבדו מעותיו ואפשר לומר דבה"ג לא קאמר בשטר סמיך אשטר אלא בלא שוה שיעור זוזי משא"כ בשוה שיעור זוזי שפיר סמיך אמשכון אפילו נקט שטרא ג"כ ואם כן לא מצי למימר דברי הכל לא אבדו מעותיו דבשוה לעולם שייך דשמואל אפילו בשטר דמ"מ טפי סמך אמשכון כיון דשוה שיעור זוזי ועוד י"ל דלשיטת בה"ג ע"כ אי פליגי ר"א ור"ע בדשמואל ע"כ איירי בלא שטר דבשטר לא שייך דשמואל לשיטת בה"ג וסיפא דנקט שטר לרבותא כמש"כ מהרש"א והנה כתבו התוס' לעיל למ"ד שעבודא דאורייתא איך משכחת לה שבועה הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירצו שאין לו קרקע או שמחל השעבוד והנה אם מיירי שיש לו שטר על הלוה א"כ כיון דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות כדקאמר בש"ס בפשיטות לעיל דף ד' ע"ב גבי סלעין דינרין דשטר הו"ל שעבוד קרקעות וכמו שפרש"י כאן ג"כ וא"כ אם מגיע למלוה שבועה על המשכון כשטוען שנאבד מקרי כפירת שעבוד קרקעות דהא המלוה תובע מן הלוה שטרו שהוא שעבוד קרקעות והלוה טוען שיש לו כנגדו המשכון א"כ הוה כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהם וא"כ בשטר אין צריך המלוה לישבע שהרי שבועת המלוה הוא שבועת שומרין וכאן אין כונת הלוה רק ליפטר מן החוב שהמלוה תובע ממנו והו"ל כפירת שע"ק ממש וזה ברור מיהו הא דאין נשבעין ממעטינן מכלל ופרט וא"כ לר"א לשיטתיה דס"ל בב"ק דקרקע נגזלת ואינו ממעט מכלל ופרט רק שטרות א"כ ודאי נשבעין על הקרקעות ג"כ ור' עקיבא ס"ל לעיל דאין נשבעין על שעבוד קרקעות וא"כ בשטר אם טוען שאבד נוטל בלא שבועה דהא אינו חייב שבועת שומרין כיון דשטר הוה שע"ק וא"כ בשטר אין שוין ר"א ור"ע דלר"א גם בשטר נשבע ויטול מעותיו ולר"ע ליכא שבועה כיון דהו"ל שע"ק וא"כ לא שייך דברי הכל ישבע ויטול מעותיו דהא לר"ע אין כאן שבועה דהו"ל שע"ק וא"כ אין שוין ולא שייך לשון דברי הכל וא"ש וגם לא שייך מחל השעבוד דמסתמא לא ימחול שלא יתחייב שבועה ובהכי ניחא דקשה מאי פריך בשבועות אשמואל ממתני' דמלוה על המשכון לפי שיטת בה"ג לפי פירוש התוס' דבשטר לא שייך דשמואל וא"כ מאי פריך ממתני' דסלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה לימא הא קבילתיה נימא דמתני' איירי בשטר ולפמ"ש ניחא דל"ל דמיירי בשטר דא"כ למה ישבע הלוה הא הו"ל כפירת ש"ק ובזה ניחא דלא פריך מרישא במה נחלקו הא יכול לומר הא קבילתיה ולפי"ז ניחא דברישא י"ל דמיירי בשטר דברישא לא נזכר חיוב שבועה לכן פריך מהך בבא דשלשה דינרין היה שוה דע"כ לא איירי בשטר דהו"ל שעבוד קרקעות

ובחדושים ישינים כתבתי ג"כ ליישב הקושיא הנ"ל משבועות דילמא מיירי בשטר וכתבתי ליישב על נכון ג"כ דקשה במתני' אמאי לא יהיה המלוה נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר נאנסו על המשכון וצ"ל דהוה מיגו להוציא וא"כ ל"ל דמיירי בשטר דא"כ יהא נאמן במיגו דבשטר אמרינן מיגו להוציא וא"ש אמנם כתבתי שם דבבה"ג עצמו עיינתי שם וכתוב בהיפך דפסק כר' יוסף ונראה דמפרש כשיטת הרמב"ן דגם בשעת הלואה שייך דר' יצחק כדמוכח הסוגיות בפסחים ובגיטין דשייך דר' יצחק גם בשעת הלואה לכן ס"ל דר' יצחק ודאי שייך נמי בשעת הלואה רק בשטר לא שייך דר' יצחק בשעת הלואה ובהכי אתיין שפיר סתירת הסוגיות דכאן אמרינן אימור דאמור ר"י שלא בשעת הלואה וס"ל דדוקא בשטר לא שייך דרי"צ בשעת הלואה דאשטר סמיך וברייתא דהכא כולה בשטר אתיא דרישא דומיא דסיפא אבל לענין דשמואל אין לחלק בין שלוה בשטר או שלא בשטר ופסק כר' יוסף ולא כשמואל כן נראה שיטת בה"ג אלא דקשה לפ"ז למה לא מוקי מתני' כר"א ומשום דרי"צ ומתני' בלא שטר דהוה ש"ש מדרי"צ לכן צ"ל דודאי ר"א ור"ע ברישא פליגי בין בשטר בין בלא שטר ור"א לית ליה דרי"צ בשעת הלואה ור"ע נמי איירי בין בשטר בין בלא שטר ובלא שטר הוה ש"ש משום דרי"צ אלא דבשטר בשעת הלואה לא הוה ש"ש מדרי"צ לכן. צריך לטעמא דר' יוסף ובסיפא נקט שטר לרבותא דשלא בשעת הלואה אף בשטר שייך דרי"צ דודאי אמשכון סמיך מיהו אכתי קשה מנ"ל דר"ע פליג בהא עם ר"א לענין אם בשעת הלואה שייך דרי"צ דילמא בדרב יוסף לחודיה פליגי ולכ"ע בשעת הלואה ליתא לדרי"צ לכן צ"ל כמש"כ תחילה ומתני' לא משמע לן דהלוהו על המשכון בלא שטר דוקא איירי מדלא מפליג ודומיא דר' יהודה דהלוהו פירות ש"ש דהוא אפי' בשטר

בפרש"י ד"ה כאן כו' ומתני' כשמישכנו שלא בשעת הלואתו כו' דההוא ודאי לגוביינא שקליה עכ"ל לפי שיטת רש"י לקמן דב"ח קונה משכון אפי' להתחייב באונסין א"כ קשה איך מוקי מתני' דהוה ש"ש שלא בשעת הלואה עיין מפרשים ונראה דבהך ס"ד לא ס"ד טעמא משום דקונה משכון דמשום דקני הוה מחוייב אפי' באונסין לשיטת רש"י אלא דלפי שיטת רש"י דבשטר הוה ש"ש משום דתפיס לגוביינא א"כ שלא בשעת הלואה לא גרע משטר דהוה ש"ש כיון דתופסו לגוביינא וא"ש גם י"ל דס"ל לרש"י שלא בשעת הלואה הוה ש"ש מטעם דתפיס ליה אזוזי. ובהכי ניחא דרש"י לא מצי לפרש כפירוש התוס' דסיפא מיירי שלא בשעת הלואה דא"כ בהך ס"ד קשה ממנ"פ אם ידע דרי"צ א"כ אפילו באונסין חייב ותקשי מתני' דהוה ש"ש ואי לא ידע אמאי יהיה ש"ש אלא ע"כ משום שתופסו לגוביינא ובזה יש ליישב קושית הת"ח שהקשה למאי דמסיק דצריך למשכון תקשי בשטר אמאי אבדו מעותיו די"ל דלא לקחו לגוביינא רק מפני שצריך למשכון ולפ"ז ניחא דלמסקנא שפיר יש לפרש סיפא איירי שלא בשעת הלואה מיהו בשבועות לא נזכרה סוגיא זו דמתני' דהלוהו על המשכון ש"ש משמע דרש"י מפרש כן אליבא דאמת ג"כ ובהכי ניחא דהתוס' כאן סמכו דבריהם על פרש"י דשבועות ולא סמכו דבריהם על פרש"י כאן דכאן הוה מצינן למימר דרש"י לשיטתיה דס"ל מלוה על המשכון חייב באונסין וא"כ להך אוקימתא דמוקמינן מתני' דהלוהו על המשכון ש"ש שלא בשעת הלואה ע"כ בשטר טעמא משום לגוביינא אבל למסקנא י"ל דמודה רש"י אף שלוקחו לגוביינא מ"מ אינו ש"ש ואין מקום להקשות משמטה לכן הביאו פרש"י דשבועות מוכח דגם למסקנא ס"ל לרש"י כן דשם לא נזכרה מתני' דהכא והקשו שפיר וישוב קושית הת"ח יתבאר לקמן בס"ד

בתוספות ד"ה והא אידי ואידי כו' ותימא דבפרק השולח כו' אפשר ליישב דבשעת הלואה הברירה בידו לתופסו לגוביינא לכן אינו משמט כיון שע"ד כן נוטלו שיהיה בידו לתופסו על חובו לכן אינו משמט ומ"מ לענין אחריות אין דעתו לתופסו רק אם יצטרך לו אבל לא שיתחייב באחריות המשכון ויהיה ברירה בידו לתופסו אם ירצה וא"כ לענין אחריות הברירה בידו שלא יקחנו לגוביינא ויגבה חובו ממקום אחר לכן בשמיטה שפיר י"ל דאינו משמט מיהו מהך דישראל שהלוה לנכרי על חמצו דתלי ג"כ בדרי"צ אי ב"ח קונה משכון י"ל דודאי בשעת הצואה אמרינן שאין דעתו לקנות בענין שיפסיד וכמש"כ התוס' בשבועות דף מ"ד ע"ב ד"ה אלא דאפי' אי לית ליה דשמואל אינו משמט כנגד המשכון רק לענין אחריות אמרינן דלא נקט ליה לענין שיפסיד וא"כ י"ל בחמץ ודאי אם נימא שאינו עובר א"כ אח"כ כשלא ימצא לגבות דעתו שיתפסנו לגוביינא והוה למפרע שלו דבשעת הלואה לוקחו ע"ד כן שאם יצטרך לגוביינא יהיה שלו לגוביינא לקנות המשכון גם בשעת הלואה רק דבשעת הלואה לוקחו שלא יפסיד וא"כ י"ל בודאי אם יהיה הדין שלא יעבור א"כ אפשר שבסוף יתרצה הישראל לתופסו וא"כ קני ליה למפרע ועבר עליה לכן אי קני משכון עובר עליו דאם יהיה מותר בהנאה יבחר לו הישראל לקנותו ולתופסו אחר הפסח ואם רוצה יוכל לתופסו לקנותו גם בשעת הלואה רק דבשעת הלואה הברירה בידו ובהכי