מעיני החכמה רל

התוס' בשוכר דלא מקרי ש"ש בשביל דתפיס ליה דאין זה נקרא הנאה רק אם באה כפית הבע"ה מאליו שיצטרך לפרוע לו משא"כ בשוכר אם הקדים לו שכרו אדרבה צריך למיפק אבהמה ומה שמוסר לו הבהמה משלם לו ע"ז לא מקרי ש"ש משום הכי

בא"ד וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס אשכרו שנתן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א הא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ונראה ליישב דהא ר' יהודה ור"מ פליגי בשוכר דקרא שלא נתפרש דינו כמו שפרש"י והנה לקמן דף צ"ח איתא שתיקנו משיכה בשומרין ופסקו כמה פוסקים שאינו חייב בשמירה מבלי משיכה כדאיתא בח"מ סימן רצ"א ולכאורה קשה למ"ד ד"ת מעות קונות ואין משיכה מן התורה איך מתחייבין בשמירה וצ"ל כמש"כ המפרשים שהקשה איך יקנה מתנה ותירצו בליכא מעות משיכה קונה וכ"כ התוס' בע"ז דף ע"א ד"ה פרדשני וא"כ י"ל שומרין שאין שייך בהם מעות מתחייבין במשיכה מיהו שוכר דקרא אם בא לשכור בהמה כיון דאיכא מעות א"כ משיכה אינה קונה רק צריך מעות דהא בלא"ה צריך לשלם לו ומשום דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף לא שייך לדמויי למתנה דאי אפשר במעות וכאן איכא כסף א"כ ע"כ שוכר דקרא איירי בנתן מעות והקשו שפיר וא"ש מיהו שיטת התוס' לקמן דף צ"ט דבשמירה חייב אפילו בלא משיכה רק לענין חזרה תיקנו משיכה מ"מ י"ל כמש"כ דמסתמא שוכר דקרא שוכר בענין שלא יוכל לחזור באמצע העבודה גם י"ל בפשיטות דקושית התוס' היא אפילו לא נתן השכירות דהא מדמינן אומן לשוכר משום דאומן נמי משלם בעד השכר שהפעולה תשלומין על השכר שמקבל וא"כ באומן צריך לומר דמ"מ כיון שיש לו הנאת השכר ומצורף הנאת הביטחון על המעות נקרא ש"ש וא"כ בשוכר בהמה יש לו ג"כ שתי ההנאות שעובד עם הבהמה ובטוח על זה שלא יוכל ליקח ממנו ואם היה מקדים לו מעות היה בדין שיהיה ש"ש בשביל שתי ההנאות הנאת הפעולה והנאת הביטחון א"כ בשביל שלא הקדים לו השכר למה יגרע ולא יהיה ש"ש ולהכי הוכרחו לחלק כמש"כ בתירוץ וכן באומן כיון דתנן כל האומנין ש"ש משמע אפי' קיבל שכרו שהקדים לו השכר לא מסתבר דבשביל טובה שעשה לו יגרע דין שמירתו

בגמרא אמר רפרם כו' אבל לאחר ימי שאילתה פטור ויש לדקדק דגם תוך ימי שאולה יועיל מה שמסרו ליד שלוחו דכיון דזכין לאדם שלא בפניו א"כ זכות הוא לו שמחזירה לו שאם לא החזירה אם היה השואל צריך לה באמצע זמן השאילה לא יוכל להוציאה מידו וא"כ זכות הוא לו שמחזירו אפילו לשלוחו של שואל וזכה לו השליח ואף דמסתעף מזה חוב לענין אחריות אונסין הא כתב הר"ן גבי פרוזבול דמזכה ללוה קרקע כל שהוא אף דע"י זה נמשך לו חוב אזלינן בתר הך מילתא דזכות הוא לו מיהו בהלואה מצינו בגיטין דף י"ד דס"ל לשמואל בהולך מנה לפלוני שחייב באחריותו מ"מ אין יכול לחזור בו מיהו דוקא בהוחזק כפרן בפקדון כדאיתא בח"מ סימן קכ"ה ס"ב ובגיטין דף י"ד משמע משום דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ באותו שרגיל להפקיד אצלו י"ל דדינו כמו במלוה שאין יכול לחזור וחייב באחריות ואין להאריך בזה כאן

דף פא ע"א בפירש"י ד"ה הא גמרתיו ולא אמרינן כיון שידעו הבעלים כו' עכ"ל נראה מלשון רש"י שבא ליישב קושיית התוס' שהקשו דילמא משום דתפיס ליה אאגריה וס"ל לרש"י לתרץ דלא מקרי ש"ש בשביל הכי רק עד זמן שקיבל עליו השמירה וכיון שידעו הבעלים שכלתה שמירתו לא שייך לחייבו משום דתפיס ליה אאגריה דלא אהני הך טעמא דתפיס ליה אאגריה רק על זמן שהשמירה מוטלת עליו והיינו כל זמן שאין הבע"ה יכול להוציא חפץ המתפעל אז ע"כ השמירה מוטלת עליו ואהני טעמא שבטוח על שכירות שיהיה ש"ש אבל אם הודיעו שגמרו כיון שעל הבעלים לשלוח ולהוציאו ממנו כל זמן שלא גילה דעתו שתפוס לו אאגריה לא מקרי שומר שכר שכבר כלתה שמירתו די"ל שלא היה מקפיד לתופסו ג"כ שהרי דרך שהאומן מחזיר תחילה החפץ בטרם שישלם שכרו אלא דבתוך זמן שהשמירה מוטלת על האומן בהכרח אהני טעמא דתפוס שיהיה ש"ש שאם יהיה לו איזה חשש שיקשה להוציא השכר יוכל לתופסו על שכרו אף דאפשר דלא הוה תפיס ליה כלל אבל אם כבר נגמר והודיעו כל זמן שלא נתברר שתפוס אמרינן כבר כלתה שמירתו ולא הוה רק ש"ח עכ"פ כיון שנשאר בידו דומיא דשואל שכלו ימי שאילה שלו ולכן בהבא מעות וטול שלך שאין ביד הבעלים להוציא החפץ אם אין להם מעות הרי בפירוש קיבל שמירה שישאר בידו וכיון שרוצה שישאר בידו לתופסו ממילא לא נסתלק משמירתו ועמש"כ בסמוך בתוס'

בתוספות ד"ה הא וא"ת מאי פריך כו' כבר כתבתי ליישב כמה אנפי ולכאורה עלה בדעתי לומר עפמש"כ הרמב"ן שהקשה למה שואל חייב במתה כדרכה ובמתה מחמת מלאכה פטור ותירץ דמתה מחמת מלאכה מקרי פשיעה דמשאיל שכיון שבהמתו אין לה כח למלאכה זו לא היה לו לשאלה למלאכה וא"כ י"ל דבשלמא תוך זמן מלאכה לא מקרי פשיעה דבעה"ב שהרי צריך להמתין עד שידע שנגמר אבל אם כבר גמרו והודיעו א"כ הפשיעה מצד הבעלים שלא שלחו אחר החפץ לכן פטור אלא דלא א"ש לפ"ז בהבא מעות וטול את שלך נימא ג"כ דמקרי פשיעה דבעלים שהיה להם להביא מעות ויש ליישב ע"פ דרכים הנ"ל ועיין מש"כ עוד בסמוך

בגמרא איכא דאמרי כו' אף אנן נמי תנינא כו' מאי לאו הה"ד גמרתיו לכאורה תמוה איך נחלקו הלשונות מהיפוך להיפוך דמעיקרא מותיב תיובתא דמשמע דגמרתיו ש"ש ואיך התהפכה הסברא באידך לישנא לסייע דהה"ד לגמרתיו ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק מאי פריך מגמרתיו ש"ש נימא דודאי בכלו ימי שאלה אינו מוחלט לחייבו די"ל דנסתלק משמירה מיהו מידי ספיקא לא נפקא והנה י"ל דהא במשנה דמשמע גמרתיו ש"ש והיינו מדתנן בסיפא טול את שלך והבא מעות ש"ח משמע בגמרתיו הוה ש"ש וי"ל דלענין גוף החפץ לעולם אינו חייב בגניבה ואבידה מיהו מ"מ כיון די"ל שמא תפיס ליה אאגריה לכן נהי דאין לחייבו בתשלומי החפץ מ"מ אין יכול להוציא השכר מלאכה מבעל בית דשמא הוה ש"ש משא"כ בטול את שלך דהוה ש"ח אם נגנבה הוה אונס וצריך לשלם שכר ג"כ כדלעיל דף נ"ז דנשבעין ליטול שכרן ונראה ליישב לפמש"כ לעיל לפרש"י דאי אומן קונה בשבח כלי א"כ יש לאומן חלק בחפץ כדי שכרו וא"כ אפילו בטול את שלך והבא מעות עכ"פ שכרו מיהו מפסיד שהרי שלו נאבד וא"כ דייק שפיר דגמרתיו ש"ש מסיפא דמשמע ליה דוקא טול את שלך הוה ש"ח אבל גמרתיו ש"ש דל"ל משום שכרו דגם אי הוה ש"ח מפסיד שכרו שהרי יש לו חלק בכלי כדי שכרו וא"כ י"ל לאידך לישנא ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וא"כ שפיר י"ל הה"ד לגמרתיו ואף דנקט טול את שלך היינו דבטול את שלך גם שכרו לא מפסיד וא"כ א"ש דקאמר הה"ד לגמרתיו לדידן דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי שפיר י"ל הה"ד לגמרתיו דפטור מיהו שכרו מפסיד דשמא תפיס ליה אאגריה וא"כ א"ש דלא מוכח מן הדיוק כלל מיהו הפוסקים לא חילקו בזה לענין השכר

בגמרא מסתברא פטור משואל וחייב כש"ש נראה דדוקא אם היה מעיקרא שואל משא"כ אם לא היה מעיקרא רק ש"ש וכלה זמנו אז לא הוה טפי מש"ח כיון דמעיקרא לא היה טפי מש"ש וכן מוכח מגמרתיו דלעיל דלא הוה רק ש"ח אע"ג דמעיקרא ש"ש הוה

בפירש"י ד"ה ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהן כו' הרי הן לקוחין בידו עד שידע כו' עכ"ל לכאורה אינו מובן דמ"מ אין כאן רק ספק שמא לא היה לוקחין אותן בבית חמיו ואיך יתחייב באונסין מספיקא ועיין תוס' ב"ב דף פ"ו ע"ב ד"ה הלוקח דכתבו בתחילה דהוה שואל כדמשמע בנדרים ולבסוף הביאו פרש"י כאן ונראה דרש"י ס"ל דל"ל משום שואל חייב די"ל דס"ל כשיטת הרמ"ה בח"מ סימן ש"ם בשואל בהמה לילך למקום ידוע ונאנסו בדרך מקרי מתה מחמת מלאכה כיון שהדרך גרם לה וא"כ ל"ל טעמא משום שואל דא"כ אכתי בנאנסו בדרך למה יתחייב הא מקרי מחמת מלאכה שהדרך הביא האונס ולהכי ע"כ צ"ל דמטעם לוקח חייב באחריותו דשלו הן ומעתה י"ל דלא קשיא שמא לא היה מקבלין אותן דהא באמת שואל הוה דכל הנאה שלו והנה הרמב"ן הקשה למה במתה כדרכה חייב ובמתה מחמת מלאכה פטור ותירץ דמתה מחמת מלאכה פשיעה דמשאיל גרמה שלא היה לו לשאלה למלאכה שאינה יכולה לסבול והנה לשיטת רמ"ה ע"כ לומר גם בנאנסו בדרך מקרי מתה מ"מ כיון שסבור וקבול שתלך באותו דרך ובאותו דרך אירע האונס אדעתא דהכי השאילה אם יהיה מקרי האונס מכח צורך השאילה וא"כ הכא שפיר חייב מטעם דכל הנאה של לוקח היא ולא שייך אדעתא דהכי השאילה דהא הוא נחית אדעתא דמכירה וא"כ לא גרע מאונס דמתה כדרכה וא"ש ולפ"ז לעולם צריך טעמא דמקרי שואל ג"כ ונ"מ אם היה המוכר במלאכתו דמטעם שאלה פטור וא"כ אם נאנסו י"ל מאן לימא לן דהיו לוקחין אותן וצ"ע שלא חילקו הפוסקים ולפמש"כ א"ש מה שדייק הר"י ב"ב שם מהני קרי דמשמע דמטעם לוקח הוא דתרווייהו צריכי שכל הנאה שלו וגם טעמא דנתן לו ע"ד לקיחה

פיסקא שמור לי ואשמור לך כו' ואמאי שמירה בבעלים היא ויש לדקדק לדעת הרמב"ם והמחבר בח"מ סי' רנ"א סעיף כ"ו בשומר שמסר לשומר אם היה רגיל להפקיד אצל השני והראשון מיעט שמירתו כגון שהראשון ש"ש והשני ש"ח חייב ועיין בסמ"ע שם בשם מ"מ הטעם דהראשון חייב על שמירת השני א"כ י"ל דנ"מ דמתני' קאמרה דהוה ש"ש לענין שאם מסר לש"ח חייב ולא יועיל פטור שמירה בבעלים כיון שאין הדבר הנשמר תחת ידו משא"כ אילו היה ש"ח ומסר לש"ח אחר שרגיל המפקיד להפקיד אצלו פטור דהא מילתא לא נחתא רק לומר דע"י שמקבל השני לשמור ג"כ הוה ש"ש א"כ י"ל דנקט ש"ש משום הך נ"מ לפי שיטת הראב"ד ואפשר לומר דמשמע ליה דהוה ש"ש גמור ואם אחד קיבל שמירה ומסר לשומר שני בענין זה שאמר לו שמור לי ואשמור לך אם הראשון ש"ש לא מקרי מיעט בשמירתו שהרי השני ש"ש ג"כ ופריך הא לגבי השני מקרי שמירה בבעלים ופטור מחיוב ש"ש וא"כ מקרי מיעוט בשמירה שהוא חייב לשיטת הרמב"ם ואכתי יש לדקדק לפי מה שמבואר לקמן דף צ"ג ע"ב בשומר שכר שהיו לו לקדם ברועים ומקלות בשכר חייב וא"כ בלא קודם מקרי פשיעה וא"כ למ"ד פשיעה בבעלים חייב י"ל דנ"מ דמקרי ש"ש שמחוייב לקדם בשכר ואם לא קידם