מעיני החכמה רכט

ג"כ גם העתיק דברי הרמב"ם דאפילו הוסיף פחות משיעור התוספות חייב לשלם שכר התוספות וצ"ל דמפרש לית הלכתא כוותיה דאפי' בהוסיף פחות מקב נמי צריך ליתן ערך ההוספה ומ"מ מש"כ דלית הלכתא כאביי לא הבנתי כלל דרב אשי אינו חולק על אביי דכ"ש כשניזק מיד שחייב בנזקין ורב אשי לא אתא אלא לאשמועינן דאפילו לא ניזק מיד חייב. ומצאתי בריטב"א באס"ז כתב בהדיא דבפחות משיעור ההוספה אינו חייב אגרא יתירא כלל ורמ"ך הניח בצ"ע אם צריך ליתן לו אגרא יתירא בפחות משיעור הוספה ובאמת מסתברא כדברי הריטב"א דליכא מאן דפליג ארבא לענין אגרא יתירא וגם מלשון הרי"ף שהעתיק שינויי דאביי ורבא ורב אשי וכתב והלכתא כוותיה משמע דדוקא בהא פליג רב אשי דחייב בנזקין אפי' לא הרגיש מיד אבל בהא דאגרא יתירא דאינו חייב בפחות ליכא פלוגתא דאל"כ היה לו להשמיט דאביי ורבא כלל אלא ודאי ליכא פלוגתא בהא וכ"ש דליכא מאן דפליג אאביי דהא רבא קאמר אפי' תימא שלא חבטו משמע דבחבטו לא פליג על אביי וא"כ רב אשי נמי י"ל דלא פליג אאביי ורבא בענין אגרא יתירא דבפחות משיעור התוספות אין צריך ליתן אגרא יתירא כלל לכן צ"ע לדינא בהוסיף פחות מחלק שלשים אם חייב לטפויי אגרא וצ"ע. וצ"ל כוונת הרא"ש משום דלאביי משמע דלעולם לא יהיב ליה אגרא יתירא רק שחייב בנזקיו לכן כתב דלית הלכתא כרבא דאפי' בפחות מכדי השיעור הוספה מוסיף לו אגרא כ"ש דלית הלכתא כאביי דלא ס"ל שום תוספת שכר

במשנה כל האומנין פרש"י קבלנים המקבלין עליהם לעשות המלאכה בבתיהן עכ"ל אפשר דהיינו למסקנת הש"ס דאתיא כרבי מאיר משום דתפיס ליה אאגריה לכן דקדק רש"י שעושין המלאכה בבתיהן מיהו לדידן דקיי"ל כרבי יהודה ליכא נ"מ בזה ועיין מ"ש בגמ'

בגמרא לימא מתני' דלא כרבי מאיר ויש לדקדק לפמש"כ התוס' לקמן דף פ"ב ע"ב דמלוה על המשכון דקני ליה מדרבי יצחק הוה ש"ש מפני שהוא שלו לקדש בו האשה א"כ י"ל דר"מ ס"ל אומן קונה בשבח כלי וא"כ יכול לקדש בו האשה ג"כ וה"ל כב"ח שקונה משכון וחייב בגניבה ואבידה ובאמת הרמב"ן במלחמות הביא ראיה מכאן לסתור דברי רש"י דס"ל דמלוה על המשכון דקני ליה מדרבי יצחק קני אפי' לענין אונסין והביא ראיה דכל האומנין שומרי שכר הם אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ אינו חייב באונסין ובש"ך ח"מ סימן ק"ט דחק דמיירי באגרא לבוטשא וכבר כתבתי בתשובה שדברי הרמב"ן תמוהים שהרי בש"ס דחק לפרושי טעמא דיהא ש"ש ולא זכר כלל מטעם אומן קונה בשבח כלי בפרט ר' מאיר לשיטתיה דבעי למימר בב"ק דף צ"ט דס"ל הכי מיהו הכא י"ל דמשמע ליה דכל האומנין שומרי שכר אפי' עדיין לא התחיל במלאכה כלל וא"כ עדיין לא קנה כלום ומיד שהכניסו לביתו חייב בגניבה ואבידה וא"כ ע"כ אין הטעם משום דקני בשבח כלי ומ"מ ראיית הרמב"ן שפיר דמשמע ודאי אפילו התחיל במלאכה נמי לא הוה טפי מש"ש ותקשי אי קני ליה יתחייב נמי באונסין אלא דמ"מ תמוה דאיך אמרינן בגמרתיו או בטול את שלך שומר חנם דהא אכתי יש לו בו קנין בשבח כלי כל זמן שלא פרעו וא"כ תמוה מאד למה הוה ש"ח הא לשיטת הרמב"ן אהני קניניה שיהיה עכ"פ ש"ש ובאמת נראה דאדרבה מכאן ראיה לדברי רש"י דס"ל היכא דקני ליה חייב נמי באונסין וא"כ י"ל דודאי במשכון דקני ליה לכוליה משכון שפיר הוה שלו וחייב באונסין וא"כ י"ל באומן קונה בשבח כלי נהי דיש לו חלק בו לפי שכר מלאכתו לא עדיף מכלי של שותפין אף שיכול לקדש בחלקו אשה מ"מ לא הוה על חלקו של חבירו רק ש"ח וא"כ לא אהני טעמא דאומן קונה שיתחייב לשלם לבעל הבית דמי החפץ שלו וא"כ הא דמלוה על המשכון חייב באחריות היינו משום דקני ליה וא"כ שפיר חייב גם באונסין משא"כ לשיטת התוספות דס"ל דמשום הקנין אינו חייב באחריות וע"כ משום דיכול לקדש בו אשה א"כ תקשי למ"ד אומן קונה בשבח כלי שיש לו ג"כ הנאה זו מן הכלי יהיה ג"כ ש"ש מה"ט דיכול לקדש האשה ודוחק לומר דמתני' דכל האומנין מיירי דוקא באגרא לביטשא דבשלמא הך ברייתא דלקמן דף קי"ב דנותן טליתו לאומן שפיר י"ל דמיירי באגרא לביטשא אבל מתני' דכיילא כל האומנין לא מסתבר כלל לאוקמה באגרא לביטשא דוקא וכ"ש דקשה על הרמב"ן שסובר דמתני' אתיא נמי למ"ד אומן קונה בשבח כלי והוא תמוה דא"כ גם בגמרתיו למה יהיה ש"ש מה"ט גופיה וצ"ע

בפירש"י ד"ה רבי יהודה אומר כש"ש כו' דאי לא יהיב שכר הוה שואל כו' עכ"ל ויש לדקדק דלפ"ז תקשי גם לרבי יהודה אמאי יהיה אומן ש"ש הא לא דמי לשוכר דשוכר אי לא יהיב שכר הוה שואל משא"כ אומן אפילו לא יעשה מלאכה נותן לו שכר אינו אלא ש"ש וא"כ כי עביד מלאכה בשביל השכר לא יהא רק ש"ח. ויש ליישב דבשלמא ש"ש אינו נקרא כל הנאה שלו כיון שמשלם שכר בעד השמירה משא"כ אילו היה משלם לו שכר ולא היה צריך לשמירה לא גרע משואל א"כ אומן שאינו נותנו לו בשביל שמירה בשביל השכר נקרא כל הנאה שלו כמו שואל שחייב באונסין אע"פ שמרויח השמירה שעיקר נתינה לטובת השואל כדלקמן ר"פ השואל וא"כ אילו היה נותן שכר לטובת האומן לחוד היה נקרא שואל:

בתוספות ד"ה דקא כו' והוה מצי לאקשויי מי לא עסקינן כו' עכ"ל. אפשר דס"ל להש"ס דבסתמא לא פטרה התורה שומר חנם רק משום דאינו מקבל שכר משא"כ אומן שמקבל שכר כפי ההשוואה עם בעה"ב א"כ י"ל דמיד נכלל מה שמרצה עצמו בעה"ב ליתן כפי מה שפוסק עמו משווה עצמו עמו בפרוטה יותר בשביל השמירה וכולל שכר שמירה בשכר קציצה של המלאכה דמסתמא ניחא ליה לבעה"ב בכך ונבלע שכר השמירה בקציצה ופריך בשוכר נמי נימא שפוחת לו בשביל זה שכר הראוי שקיבל שמירה אלא דאכתי קשיא אי יהיב ליה אגרא יתירא א"כ גם בטול את שלך נמי למה לא יהיה ש"ש כמש"כ הש"ך במלוה על המשכון שחייב בש"ש משום פרוטה דרב יוסף אפילו חזר והפקידו אצל הלוה מ"מ הוא ש"ש שכבר קיבל שכר שמירה פרוטה דרב יוסף וא"כ כיון דיהיב ליה שכר שמירה יתחייב באחריות כל זמן שהוא אצלו כיון שנתן לו שכר שמירה וצ"ל דלא ניתן שכר שמירה רק עד הגמר לכן כיון שנגמר כלתה שמירתו אינו חייב בשמירה עוד אף שנתן לו שכר שמירה מעיקרא אמרינן שלא נתן לו רק עד הגמר משא"כ במשכון כל זמן שלא החזיר לו המשכון לגמרי לא יפטר משמירה ומ"מ לא הבנתי נהי דחייב בשמירה משום פרוטה דרב יוסף מ"מ לא יהיה עדיף מאילו נתן לו פרוטה על קבלת שמירה שהיה יכול לומר לא קבלתי לשמור בפרוטה זו רק כל זמן שיהיו בידי אבל למה יתחייב בשמירה כשמחזיר המשכון ומפקידו ללוה ואפי' מתנה עמו שיחזירנו לו רק ישמרנו לפי הזמן שקצב עמו מנ"ל שקיבל המלוה שמירה על זמן שיהיו בביתו של לוה ודאי אם התנה עמו שישמרנו זמן קצוב ובתוך אותו זמן חזר והפקידו למפקיד ומקבל שכר על זמן זה שפיר י"ל דמקרי ש"ש שהרי מקבל שכר על הזמן ההוא אבל זה שנעשה ש"ש בשביל פרוטה דרב יוסף מנ"ל שיתחייב בשמירה גם כשמחזירו לבית הלוה דע"ז לא קיבל שמירה ודי שיהיה שומר בשביל פרוטה דרב יוסף כ"ז שהוא בידו ואפי' אמר בפירוש שרוצה להחזירו ללוה ואינו רוצה בשמירה רק יחזירנו לו לאחר זמן למה לא יוכל להסתלק מן השמירה שהרי לא עשאו הלוה שומר רק שנעשה שומר ממילא בשביל פרוטה דר"י ואכתי למה יתחייב לשמור בהכרח כשמחזירו ללוה ואפי' אומר בפירוש שרוצה להחזירו ללוה לפי שעה ויחזירנו לו למה יתחייב בהכרח לשמרו הא לא נתנו לו הלוה ע"ד שמירה רק שהמלוה רוצה לביטחון מעותיו ואם מחזירו ללוה לפי שעה למה לא יוכל להתנות שיחזירנו למלוה כשיבקשנו ממנו וצ"ע ובש"ך סק"י כתב לחלק באומן דאינו ש"ש רק משום דתפיס ולדידיה ודאי קשה מהך ס"ד

בתוספות ד"ה דקא תפיס וא"ת הא דתנן הלוהו על המשכון כו' עכ"ל ואפשר ליישב דבלא"ה צריך ביאור דמשום דתפיס ליה אאגריה יהיה ש"ש דלו יהיה שמוסיף לו שכירות אפילו הרבה לו תרקבי דדינרי אינו ש"ש וצ"ל דהך דתפיס ליה אאגריה הוא דבר נוסיף על השכירות דמסתמא בלא תפיס נמי הוה מתרצה לשכירות זה ולכן נקרא ש"ש כיון שהוא דבר נוסיף וא"כ צ"ל דבשביל זה שתפוס אינו בכלל שוכר שאין עשיית המלאכה בשביל התפיסה על אגריה וא"כ י"ל עפמש"כ הש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק ל"א דבנתן לו רשות להשתמש במשכון בשעת הלואה לא מקרי שואל דלא מקרי כל הנאה שלו שהרי לעומת זה עשה לו טובה בהלואה וא"כ במלוה על המשכון שעשה לו טובה בהלואה וע"ז נתן לו המשכון א"כ הך הנאה דתפיס יש כנגדה לעומת המעות שמלוה לו והוה כאילו היה משלם ההנאה של תפיס אחוביה ולא דמי לניזק שתפס על נזקו ועוד י"ל דהכא דוקא משום דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי נקרא שומר שכר והיינו בענין אומן שמסתמא שזה שנותן כלי לאומן מסתמא צריך לכלי וא"כ ממילא אף אם ישהנו האומן בביתו ע"כ בע"ה ירדוף לסלק לאומן כדי שיחזור לו כליו וא"כ א"צ למיעל ולמיפק אזוזי משא"כ במלוה על המשכון שהלוה צריך למעות ונוח לו יותר במעות משיחזיק המשכון אצלו וא"כ ע"כ אם יצטרך המלוה למעות אינו מרויח טירחא כלל שהרי מ"מ יצטרך לתובעו ולנוגשו לכן לא מקרי ש"ש וא"ש ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' לקמן דמאי דייק מגמרתיו היה ש"ש הא י"ל דמ"מ הו"ל ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה ולפ"ז ניחא ודאי משום תפיס אאגריה אין לחייבו בשמירה כמו במלוה על המשכון שאינו מתחייב בשמירה בשביל שתפיס ועיקר החיוב כאן משום שמסתמא יחזור הבע"ה לפדות חפץ שלו מיד האומן דמסתמא צריך לחפץ וכשיגמר ימהר לפדותו מן האומן וא"כ אם אמר לבעה"ב גמרתיו ואין הבע"ה רודף לפדות החפץ א"כ נראה שאין צריך כ"כ אל החפץ א"כ י"ל דכאן לא נקרא ש"ש בשביל זה שאחר שכבר גמרו ואינו חוזר לפדותו א"כ אכתי לא פסיקא שלא יצטרך למיעל ולמיפק אזוזי שאין הבעה"ב נחוץ לכלי א"כ י"ל דודאי האומן אין דרך שיתפסנו על השכר דדרך האומן להחזיר החפץ ולתבוע השכר אח"כ ואין האומן מעיז שלא להחזיר החפץ לבעה"ב עד שיקדים לו המעות והכא לא קאמר דתפוס ליה אאגריה אלא שאם ישהה האומן החפץ אצלו הרי בע"ה עצמו זקוק לתבוע האומן הבא לי את שלי ואתן שכרך ואז אין דרך שיתבע בע"ה את החפץ כשאין לו מזומן לשלם מיד אלא שמסתמא חושב כשיודיע לבעה"ב שגמרו מסתמא נחוץ הוא לחפץ ודאי אומר לו בע"ה החזר לי החפץ ואתן שכרך וא"כ באמר גמרתיו והבע"ה משאירו בידו חזינן שאין הבע"ה נחוץ לחפץ ובזה ניחא מש"כ