מעיני החכמה רכח

פקדון ערבאין זה לזה וא"כ הכא שניהם קיבלו השמירה דנקט מנא ודנקט פרשא השמירה מוטלת על שניהם שהרי שניהם קבלו לעסוק בחרישה וא"כ קשה היכא אמר דנקט מנא משלם דהך פשע או הך דנקט פרשא וקשה כיון שהאחד חייב ממילא השני חייב מטעם ערבות. מיהו לזה י"ל דנהי דאחראין וערבאין זה לזה מ"מ אינם קבלנים וא"כ אם יש לשלם לזה שפשע אין האחר חייב בעד ערבות שלו כיון שלפושע יש לשלם וזה דוקא היכא שיכול הפושע לשלם משא"כ היכא דיש ספק מי פשע י"ל דתליא בהך דינא דאיתא בש"ך ס"ס מ"ט שכתב לפי הדין בש"ע שם בערב יב"ש ליוסף בן שמעון כתב הש"ך כשם שאין יכול לתבוע ליוסף ב"ש הלוה כך אין יכול לתבוע לערב ובתומים השיג עליו דכיון דאם הלוה כופר חייב הערב לשלם א"כ חייב ממנ"פ כיון שהשני אינו מודה דאם הוא הלוה צריך לשלם ואם יב"ש אחר הלוה א"כ כיון שזה כופר הרי חייב בשביל הערבות ולפ"ז נראה דהכא נמי שיש ספק מי פשע א"כ כיון דאחראין וערבאין זה, לזה א"כ יכול לטעון לכל אחד ממנ"פ אם אתה הפושע הרי אתה צריך לשלם וא"ת שהאחר פשע הרי הוא ערב בעדו ואם נאמר שידחהו הרי גם השני ידחה אותו ולא יוכל להשתלם מן השני הוה כאין לו להשני ומחוייב כל אחד לשלם ממנ"פ לכן תרווייהו משלמו ובהכי ניחא דנקט מי משלם ולא נקט מי חייב דבאמת שניהם חייבין ודברי רש"י נכונים דלא נקט רק מי משלם אבל מצד הערבות אם אין לאחד השני חייב מטעם ערבות ומזה ראיה דלא כתשובת רמ"א מיהו נראה דבתשובת רמ"א מייתי ראיה מהא דב"ק דף י' ע"א דפריך הא איכא נמי מסר שורו לחמשה בני אדם ופריך אי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד ומכאן דייק הרמ"א דלא אמרינן אחראין וערבאין ונראה דשם עיקר טעמא דבפקדון שלא ניתן להוצאה א"כ נהי דמקבלין אחריות אם יפשע עיקר אחריות שרוצה המפקיד היינו שכל אחד ישלם אם יפשע כדי שכל אחד יזהר בשמירת הפקדון וכיון שיש לו להמפקיד את שלו אינו מקפיד שיהיו אחראין וערבאין שמסתמא אינו נותן השמירה למי שאינו בטוח לו לכן אין דרך שיהיו ערבין זה לזה כיון דעכ"פ מאחד ישתלם מיהו לענין זה עכ"פ שנים שקיבלו פקדון עכ"פ המפקיד נותן לענין שעכ"פ לא יהיה הפסד למפקיד וא"כ הכא ודאי כיון שעכ"פ צריך זה להשתלם וכיון דא"ל שכל אחד ידחה לחבירו הרי לא ישתלם כלל פקדונו שקיבלו עכ"פ אחריות בין שניהם לכן שפיר נעשו אחראין וערבאין זה לזה ומשלמין בין שניהם וא"כ לפ"ז יש ליישב קושית התוס' דלהכי בעי היכא דלא שני היינו משום דהבעיא בכל אופן הן לענין שישלם דנקט פרשא או נקט מנא או שישלמו בין שניהם היינו כשיהיה ספק מי הוא הפושע טפי וכשיש ספק א"כ כל אחד יכול לדחות א"כ ע"כ מה שמשלמין בין שניהם הוא משום שע"כ אחראין זה לזה שיהיה להשוכר שמסר להם תשלום עכ"פ שמגיע לו וא"כ היכא דשני שיש לבעלים עכ"פ תשלומין מן השוכר א"כ כיון דלפי דברינו לא נעשו אחראין זה לזה רק לענין שיהיה לו תשלום וא"כ כיון דמיירי שהמשכיר מסר להם א"כ כיון שהמשכיר יש לו תשלומין שלו מן השוכר לגבי השוכר לא נעשו אחראין וערבאין זה לזה כלל שהרי לא קיבלו השמירה השוכר והכל נכון ולפ"ז יצא לנו שאם שינה והמשכיר מסר להם כלי המחרישה ודאי בנודע מי שפשע צריך לשלם אבל במחזקה בגונדרי לגבי השוכר שניהם יכולין לדחות זה לזה ועיין בסמוך

בתוספות ד"ה ואי פי' בקונטרס דהוה ספק כו' ואין נראה כו' והממע"ה עכ"ל ליישב פירש"י עמש"כ בסמוך י"ל בפשיטות עפמש"כ בש"ך סימן ש"ג ס"ג בהג"ה. בנפלה דליקה ונשרפו החפיצים ואין יודע שמא נגנבו וביקש הסמ"ע לומר דמן הסתם יכול להציל ע"י רועים ומקלות ודחה הש"ך דבריו וכתב הטעם דכל שומר צריך לישבע בבירור ואם אין יודע הו"ל מתוך שאיל"מ א"כ כאן נמי כל שאפשר שהפשיעה מצידו א"כ אין יכול לישבע ומשלם כיון שאין יכול לישבע בבירור ואף דכאן הספק גם אצלינו נראה דבשומר לא מהני כה"ג וכן משמע בסי' ש"מ ס"ג בהג"ה דכיון דהפשיעה מסופקת אינו פטור כיון שאין יכול לישבע בבירור

בגמרא אמר רבי יוחנן המוכר פרה כו' נגחנית היא כו' ויש לדקדק דהא קיי"ל כשמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך וא"כ בלא"ה לא הוה מקח טעות שהרי לשחיטה אין מומין אלו מזיקין כלל ואפשר דמיירי בגברא דזבין לרדיא כדאיתא בר"פ שור שנגח הפרה או אפשר דדוקא נקט המוכר שור לחבירו דשור אינו נקנה רק או לטביחה או לרדיא משא"כ פרה דנקנית לרדיא וגם אף אי לא זבין לרדיא י"ל דקונה לגדל ולחלבה י"ל דאין יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך וצ"ע שלא חילקו הפוסקים בכך גם לפמש"כ התוס' דמיירי דבדק באחד מהם א"כ י"ל שבדק בפני המוכר וא"כ ידע דלא לשחיטה קבעי לה גם י"ל דנ"מ אם הפרה היתה מיוחדת ליגח ונגחה א"כ מחוייב בעל הפרה לשלם נזק שלם והשתא בנמצאת נגחנית אם הוא מקח טעות הוא פטור מלשלם א"כ לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר רוב דהרי לוקח הפרה טוען שמקח טעות הוא שלא קנה לשחיטה א"כ הוא מוחזק בפרה ותופסה על דמי הפרה שנתן למוכר ואף שהמוכר טוען לשחיטה מכרתיו הרי הניזק מפסיד משא"כ היכא דלא הוה מקח טעות ההפסד ע בעל הפרה וצריך לשלם מן העליה

בתוספות ד"ה שפחה כו' וקשה לר"ת דהא הכא אמרינן דהוה מקח טעות כו' עכ"ל אפשר דהני נמי ניכרין מיד בזמן מועט וליכא למיחש: בא"ד ובהנהו דהכא נמי קלא אית להו עכ"ל וקשה למה הוה מקח בטעות בסונפו בין המומין מיגרע מלא התנה כלל

בפרש"י ד"ה היה בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על האחד עכ"ל עיין מהרש"א שכתב שהוקשה לרש"י הא דאי נימא דבכל המומין הוה מקח טעות א"כ היכא נקט מום אחד וסונפו בין המומין הא היו בה כל המומין וע"כ היו בו קאי שעל אחד היה מקפיד וזה דחוק דודאי ברייתא מיירי כפשטא במום אחד אלא דמבעיא ליה אם נימא דמום אחד דנקט לרבותא נקט דאפילו מום אחד מקרי מקח טעות אף שהרבה במומין וכן צ"ל לפירוש התוס' מיהו אחרי העיון דברי רש"י ברורים דודאי פירוש התוס' שכתבו הטעם כיון שבדק אחר אחד ולא היה מסתמא גם השאר אינם דחוק שהרי לא נזכר כלל שבדק אכן נראה דרש"י פירש לעיל הטעם לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינם וקסבור בכולן הוא משקר וא"כ בהיו בה כל המומין לא שייך זה ועוד צריך ביאור איך הכיר ששאר מומין אינם אך נראה כי לפי מה שהרבה לספר במומין שבבהמה או בשפחה ולהיות שראה הלוקח השפחה ולהיות שבהיות מומין רבים לא ימלט שלא יראה תנועה משונה עכ"פ שיורה על אחד מן המומין שלפי ריבוי המומין ניכר בזמן מועט וכיון שלא ראה שום שינוי מורה בודאי שעכ"פ אין כולם בה אבל אפשר שיש אחד מהם ולשעה קלה לא הרגיש בה אבל אם כולם בה לא ימנע שלשעה קלה לא יתראה איזו שינוי בה שיורה על אחד מן המומין וא"כ כיון שהרגיש הלוקח שעכ"פ אין כולם בה לכן חשב שאין שום אחד בה וא"כ בהיו בה כל המומין בודאי עכ"פ ראה תנועה משונה שיורה עכ"פ שאחד מן המומין יש בה שמזה הוכחה ללוקח שעכ"פ אי אפשר שכל המומין יהיה דא"כ היה נרגש שינוי מחמת אחד מן המומין שבה וא"כ הוכרח רש"י לפרש באינו מקפיד רק על האחד ולזה יוכל לומר אף שאי אפשר שלא יתראה שינוי מצד אחד מהם מ"מ יוכל לומר שהשינוי שראה הוא במום שלא הקפיד עליו לכן הוכרח רש"י לפרש שאינו מקפיד רק על אחד ואף שראה עכ"פ שיש בהם מום והדברים ברורים בכונת רש"י

במשנה השוכר את החמור כו' תבואה והביא עליה תבן חייב וקשה לרבא דס"ל נפח קשה למשאוי ותיקלא כי תיקלא ונפחא הוה תוספת א"כ ע"כ מיירי שהביא עליה תבן במשקל התבואה וא"כ קשה פשיטא השתא בחיטין והביא עליה שעורין שאין הנפח מרובה כל כך חייב בשביל הנפח שנקרא תוספת כ"ש תבן דניפחא מרובה דחייב: ואפשר דקמ"ל דסתם תבואה כל תבואות בכלל חטין ושעורין ואפילו הביא תבואה כבידה אין לו טענה עליו וקמ"ל אפילו הביא תבן כמשקל התבואה הקלה מ"מ הוא חייב אף שהיה יכול לטעון שאינו במשקל תבואה כבידה דנפח תבן נגד תבואה כיון דטוב' הוה קשה יותר הנפת עם משקל תבואה קלה ממשקל תבואה כבידה ונהי דבידו להביא אפי' חטין שמשקלן כבד מ"מ תבן במשקל שעורין או אפי' תבואה שהיא קלה יותר כל מה שנכלל בכלל תבואה נמי הוה שינוי

בגמרא אביי אמר נפח קשה כמשאוי לכאורה תמוה וכי יעלה על הדעת אם התנה להביא ברזל והביא נוצה גדול בכמות שיתחייב ונ"ל דאביי לא קאמר רק בענין שאין ההפרש בענין המשאוי רק כמו בין חטין לשעורין ע"ז אמרינן דנפח קשה לה יותר ממה שיש הפרש בין המשאוי שבין חטין לשעורין אבל בקל הרבה לא אמר

דף פ ע"ב בגמרא לתך חטין והביא שש עשרה שעורין חייב כו' וקשה דלרבא נמי תקשי דהא בחטין נמי אינו חייב רק אם הוסיף שלשה קבין הא פחות משלשה קבי אינו חייב וא"כ כיון דלרבא בהוסיף ג' קבין שעורין אינם כמו משקל ט' חטין וא"כ שש עשרה שעורין אכתי אינה במשקל כמו ט"ו סאין חטי וג' קבין פחות מעט ואפשר לומר דשש עשרה סאין שעורין הם במשקל כמו ט"ו חטין וג' קבין פחות מעט מיהו בטור ח"מ ס"ס ש"ח איתא בהדיא אם הרבה בשעורין עד כדי משאו ט"ו של חטין ולא הצריך ט"ו ומער פחות מג' קבין שאילו לא שינה לא היה חייב על התוספת פחות מג קבין כדמוקמינן בהדיא בסמוך בלא שינה נמי אינו חייב עד שיוסיף ג' קבין ועיין בח"מ סימן ש"ח ס"ה בהוסיף פחות מאחד משלשים נותן שכר התוספת וצ"ע דהא לרבא דמוקי הך דקב לכתף לאגרא יתירא משמו דבפחות מכשיעור התוספת אינו נותן שום שכר וכך שיעורן של חכמים וא"כ בהוסיף פחות משלשה קבין י"ל שא"צ ליתן שכר התוספות כלל וראיתי ברא"ש שכתב אהך דבסמוך אקב לכתף דפריך בר דעת הו נשדייה ומשני אביי בשחבטו ורבא משני לאגרא יתירא ורב אשי אמי קסבר מחמת כחישותא וכתב הרא"ש והלכתא כוותיה לאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דלית הלכתא כאביי ע"כ וכונתו צריכא ביאור אם כונתו דא"צ ליתן לו אגרא יתירא אם לא הוזק וכן משמו פשטא דלישנא דרא"ש דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא כיון שלא ניזק לא איכפת ליה בכך ולפ"ז בכולהו נמי גם בחמור אף אם הוסיף על משל אינו חייב אגרא יתירא כיון שלא הוזק החמור מיהו בטור העתיק דברי הרא"ש