מעיני החכמה רכז

י"ל דלשוכר הו"ל לאתנויי והוה ג"כ פסידא דמוציא כיון דהשוכר הוא המוציא ולהכי הקשו דמשמע דפריך אם לא נתן אמאי לא יתן כמו ברישא שלא יטול ומפסיד כל השכר כמו כאן יתן כל השכר ג"כ וא"כ קשיא להו שפיר למה יתן שכר על שלא הלך כיון שהוא אונס כמו בפועל לעיל מיהו אפשר לחלק בפועלים ואתא מיטרא י"ל פסידא דפועל משום דהו"ל לאתנויי משא"כ הך דנטבעה הספינה דלא שכיחא כלל לא אסקו אדעתייהו לאתנויי לכן תליא במי שיכול לקיים תנאו ועיין מש"כ בסמוך ע"ב: דף עט ע"ב בתוספות ד"ה אי אתה המוצא כו' דהמוחזק יאמר כו' וא"ת דמ"מ אם נתן כו' וכי בשביל שמוחזק ירויח כו' עכ"ל אפשר ליישב ולומר דודאי כיון שהקדים השכירות י"ל דבכה"ג שאין שום אחד יכול לקיים התנאי אמרינן דזה שנתן השכר הו"ל לאתנויי שאף אם לא יוכל לקיים תנאו לא יפסיד משא"כ אם לא נתן על המשכיר להתנות מיהו בחד יכול לקיים תנאו פשיטא לן שההפסד על זה שאין יכול לקיים ועיין במרדכי דפרקין שכתב ושליח שהיה נושא איגרות בשכר ומצא תגר וחזר בו נראה דהוה פסידא דפועל בין היה להם לשניהם לידע ובין לא היה להם לשניהם לידע הכל פסידא דפועלים עכ"ל ובהגמ"ר הקשה עליה דלעיל דף נ"ח מבואר גבי בני עיר ששלחו שקליהן ונגנבו או נאבדו נשבעין ליטול שכרן ועיין מש"כ לעול בסוגיא מיהו עכשיו לפי הסוגיא ראיתי דלא קשיא כלל דהך דאיגרת דמי לספינה זו ויין סתם כמש"כ במרדכי והיינו כי היכא דבספינה זו ויין סתם המניעה מכח בעל הספינה שבעל היין יכול לקיים תנאו שיכול ליתן לו יין והמניעה מצד שאין לו ספינה זו שנטבעה א"כ גם כאן הבע"ה יכול לשלוח למקום שחפץ רק השליח אין יכול לילך ולא הועיל לו כלום אבל התם כיון דמהא דמשנתרמה התרומה ודאי ניחא דהא הועיל לבע"ה שנפטרו מן השקלים ואין הקושיא רק היכא דבני עיר שוקלין אחרים תחתיהם וא"כ אילו היה ביד הבעלים במקום שנגנבו לשלוח היה צריך ליתן לו שכר חצי דרך שהלך שהרי הועיל לו שא"צ ליתן רק שכר חצי דרך משם והלאה וא"כ השליח מוכן לקיים תנאו שהרי בע"כ צריכין שקלים אחרים ואין המניעה רק מצד שלא היו הבעלים שם וא"כ דמי ליין זה וספינה סתם שהמניעה מצד הבעלים ובעל הספינה אומר הב לי חמרא והשליח ג"כ אומר תן לי שקלים ואם אמר בע"ה שקל זה פ"ש דדמי ליין זו וספינה סתם שהשליח יכול לקיים התנאי ולילך ובעל השקלים אין לו זה השקל מיהו שכר כלי הדרך בודאי א"צ ליתן לו ולא דמי לספינה סתם ויין זה אפילו לדעת התוס' שצריך ליתן שכר כל הדרך היינו דוקא הכא שהוא הפסיד ספינתו משא"כ התם השליח לא הפסיד בגניבת השקלים והבעלים מרויחין אילו היה שם ואם נימא דשקלים אלו דוקא כ"ש שהיו צריך ליתן שכר שהשליח דומה לספינה סתם שיכול לילך משא"כ באגרת שאין יכול לילך פשיטא דדמי לספינה זו שאין יכול לקיים התנאי

בגמרא היכא דמי אילימא דמשכח לאגורי ויש לדקדק נימא דבעל הספינה טוען דאינו מוצא שוכרים ובעל הבית טוען שמא מוצא וליכא לברורי והו"ל ברי ושמא וקיי"ל דאוקי ממונא בחזקת מריה מיהו לזה י"ל דקשיא ליה כיון דשכירות אינו משתלמת אלא בסוף וא"כ כיון דשכר חצי דרך בודאי הוא חייב והו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מתוך שאין יכול לישבע ומשלם ולק"מ מיהו בלא"ה נמי י"ל כיון דנקט אין לו עליו אלא תרעומות ואי משום ברי ושמא עכ"פ חייב לצאת ידי שמים מיהו בעיקרא דדינא צ"ע דאם יוכל השוכר לפטור עצמו בזה שיטעון שמא אתה מוצא לשכור נראה דהדבר מוטל על השוכר להשתדל מי שישכיר אותו לחצי דרך ואין לו טענה ליפטור עצמו בשמא שמוטל עליו שכר כל הדרך וכן נראה מלשון הש"ע בסי' שי"א סעיף ו' שכתב אם מצא השוכר מי שישכור משמע שהדבר מוטל על השוכר כיון שנתחייב בסתמא שכר כל הדרך ואין יכול לחזור על השוכר מוטל לברר

בתוספות ד"ה דפרקה כו' ור"ח פירש כו' וא"ת כו' לימא לעולם דשכיח לאוגורי כו' משום שינוי דעתא עכ"ל תירוץ תוס' דחוק ונ"ל ליישב דודאי שינוי דעתא לאו טענה היא שהרי הספינה עומדת להשכיר לכל אדם רך או קשה אך לפי שמסתמא המשכיר חוקר דעת טוב האדם ואם הוא אדם טוב אינו מקפיד לפרש כל הפרטים סומך עליו שלא יעשה לו עול ולאדם קשה צריך להתנות כל הפרטים לא ימצא עולה וטענה וא"כ בתחילת השכירות יכול להתנות בפירוש רצונו וליכא למיחש רק כשמוכר הסחורה שנכנס השני במקום ראשון בסתמא

בתוספות ד"ה מאוונא כו' ומעיקרא דקאמר אי דשכיח כו' ה"מ למימר שוכר נמי ליעכב עכ"ל לכאורה אין זו קושיא לא מקשי רק על מה שיש לשוכר עילוי על החמר ועל מזונות יום אחד מניח גם השוכר פשיטא שאין לו לטעון על החמר מיהו בלא"ה מש"כ תוס' אפי' לאותו יום לא יניח י"ל דודאי ביום אין דרך להתעכב לתור חרי מזונות משא"כ בלילה אין עיכוב כיון דשם מקום לינה ובדרושים פ' חיי שרה כתבנו בזה דבר נחמד

בגמרא אפילו מעוברת ואפילו מניקה ומסיק בגמרא אפילו מעוברת והיא מניקה ויש לדקדק כיון דמסקינן ביבמות דף מ"ב ובכתובות דיש סכנה לולד אי מיעכר חלבה א"כ מסתמא מעוברת אינה מניקה וא"כ איך ירכיב עליה מעוברת והיא מניקה דהא ודאי לא עלה ע"ד המשכיר שתהיה מעוברת ותניק כיון דסכנת הולד הוא ואפשר מזה ראיה לפירוש הרמב"ם בהלכות אישות שפירש הא דאמרינן ביבמות שם דמסמסא ליה בבצים וחלב הוא רפואה לעכירות החלב א"כ שפיר משכחת לה מעוברת והיא מניקה דאפשר שתניק אם תרפא חלבה בדברים המועילים שלא יתעכר אבל לפרש"י שפירש ממסמסא ליה קאי על התינוק א"כ אי אפשר למעוברת להניק כלל דסכנה הוא לתינוק א"כ איך נאמר דמסתמא סביר וקביל בכל אופן שהרי לא אסיק אדעתיה שהמעוברת תניק כיון שהוא סכנה לולד וראיתי באסיפת זקינים כתב בשם הר' פנחס דה"ק מעוברת והיא מניקה היינו בתחילת עיבור שיכולה לינק דעדיין לא מיעכר חלבה ע"ש ולא נהירא לי פירושו דהא תני אפי' מעוברת אפילו מניקה א"כ אפילו השני בא להוסיף על אפילו מעוברת שאמר מקודם וא"כ כי היכא. דמעוברת לחודיה היינו אפילו עומדת על פרקה ממילא אפילו מניקה קאי נמי אהך מיהו אפשר דס"ל דבאמת מעוברת שתהיה מניקה אם כבר הוכר העובר אינו במציאות כלל כיון שסכנה לולד אלא דמ"מ דחוק דהא אמרינן בכתובות דעד שלשה חדשים לא מיעכר חלבה וקודם שלשה חדשים ליכא הכרת העובר וא"כ לא שייך קפידא כלל שיצטרך לאשמועינן מעוברת שלא הוכר עוברה שלא נודע אם היא מעוברת כלל שבודאי לא שייך קפידא ואפשר שכל זמן שצריך התינוק בצים וחלב מקרי מניקה או י"ל כיון דעכ"פ התנה עמו אשה ובין גדולה בין קטנה משמע ממילא אין קפידא גם על משוי הולד אי מתרמי דייקא בהיותה מעוברת ודוקא בין איש לאשה איכא קפידא

בתוספות ד"ה השתא כו' ואין נראה לר"ת כו' דזו אף זו קתני עכ"ל נ"ל ליישב קושיא זו דהא ברישא נקט בין גדולה ובין קטנה א"כ הוה אינו פשוט ברישא וזו ואצ"ל זו א"כ לא שייך לומר דבסיפא נקט לא זו אף זו דא"כ הו"ל למינקט כולה בחד גוונא או לא זו אף זו או בזו ואצ"ל זו אבל השתא דמשני אפי' מעוברת והיא מניקה לא קשיא דליתני מניקה תחילה דא"כ נוכל לטעות דכולהו זו ואצ"ל זו קתני ולא נדע מעוברת והיא מניקה

בא"ד וע"כ נ"ל כגירסת הספרים כו' מניקה מבעיא אין להקשות דילמא זו ואצ"ל זו קתני כמו רישא בין גדולה ובין קטנה די"ל דלא שייך אפילו ואפי' מיהו קשה היכא ש"מ אגב כריסא תקלא דילמא לאו הכי הוא וא"כ א"ש דנקט אפילו מעוברת אפי' מניקה וע"כ הדיוק משינויא דר"פ וזו דחוק דר"פ הוה תלמידו דאביי ואביי קשיש מיניה כדמשמע ביבמות ד' ק"ו ובכמה דוכתי

דף פ ע"א במשנה אם נשבר הקנקן פטור למאי דמסיק בש"ס דבלא שני משלמי הנך אי דנקט פרשא או דנקט מנא וא"כ ע"כ פטור דקאמר הכא היינו דהשוכר פטור אבל אינהו מחייבו משום דהחורשים חייבין דלגבייהו הוא פשיעה ויש לדקדק לפמש"כ התוס' לעיל בשם ר"ת בדף מ"ג ע"ב ד"ה כל דאף דאמרינן כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד מ"מ בפשעו השומר ראשון חייב א"כ היכא נקט פטור הא השוכר שמסר כל כלי המחרישה להנך חורשים וחד מינייהו פשע וא"כ נהי דיכול למסור לחורשים ולא מקרי שומר שמסר לשומר כיון דאורחיה דבעה"ב למימסר להני כדאיתא כה"ג בב"ק דף נ"ו ע"ב דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה מ"מ אם פשע האחר ודאי לר"ת חייב על פשיעת האחר אם אין לאחר לשלם וא"כ היכא נקט פטור ועיין ח"מ סימן ע"ב סעיף למ"ד ובש"ך ס"ק קל"ד שצידד לחלק בין אשתו ובניו לאחר ומ"מ מסיק דאין חילוק וא"כ קשה היכא נקט פטור מיהו למש"כ התוס' ד"ה היכא דמיירי שהמשכיר שוכר את הפועלים א"כ א"ש דפטור לגמרי אבל לפי הנראה מדברי רוב הפוסקים דאתי כפשטא א"כ תקשי לשיטת ר"ת דס"ל ראשון חייב על פשיעת השני וצ"ל לר"ת ע"כ מיירי בפועלים של משכיר ואפשר דאדרבה בהכי ניחא וקאמר בפשיטות היכא דלא שני בה ואמאי לא קאמר בשני בה וצ"ל בפועלים של משכיר וקשה היכא פסיקא ליה דלא מיירי מתני' כפשטה דהשוכר שוכר לו פועלים וע"כ כשיטת ר"ת אתי וא"כ ל"ל דהפועלים של השוכר דא"כ חייב השוכר על פשיעת הפועלים ולא שייך למיתני פטור ועיין מש"כ בסמוך

בתוספות ד"ה היכא כו' וא"ת היכא דשני כו' וי"ל דהיכא דשני לא משלם כו' ולא קבלנו שבירת הקנקן כו' עכ"ל הדברים דחוקים דמ"מ כיון שנתרצו לחרוש למה לא יתחייבו על מה שפשעו הם ונראה ליישב ותחילה ניישב פירש"י שפירש ד"ה ואי דמחזקה בגונדרי שניהם משלמין ופרש"י דהוה דבר מוטל בספק והתוס' דחו דבריו וכתבו אינו נראה דקיי"ל כרבנן דהממע"ה ובספק שניהם לא משלמי מידי' ונראה ליישב פרש"י ע"פ מה דאיתא בח"מ ר"ס ע"ז דשנים שקיבלו הלואה אחראין וערבאין זה לזה ובש"ך הביא תשובת רמ"א דר"ל דאם קבלו פקדון לא הוו אחראין וערבאין והשיג בש"ך עליו והנה כפי מסקנת הש"ך גם בקיבלו