מעיני החכמה רכו

לרכוב אינו כפרש"י דירא פן תכשילנו דהא מלשון הרמב"ם שכתב השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקח לאנגריא של מלך אם נלקח בדרך הליכה אומר לו הרי שלך לפניך וע"ז כתב בד"א בששכרה לשאת עליה משאוי שאפשר להשליכה בלא הקפדה אבל שכרה לרכוב או לכלי זכוכית חייב להעמיד לו חמור משמע בהדיא דבהבריקה ונשתטית ג"כ יש חילוק בין שכרה לרכוב או למשאוי ונראה סברת הרמב"ם דבשכרה למשאוי אין נ"מ במה שמתאחר במלאכתה וכמש"כ התוס' לעיל ד"ה אנגריא וכיון שאין קפידא כ"כ באיחור אומר לו הרי שלך לפניך משא"כ בשכרו לרכוב מסתמא נחוץ הוא לדרכו ויכול לומר שאינו רוצה להתאחר לכן בנשתטית שצריך לאחר דרכו מחוייב להעמיד לו חמור וכן בכלי זכוכית אין הטעם כפרש"י שמא תפול רק הטעם לדעת הרמב"ם דכיון שהם עלולים להפסד וקלים להשבר. רוצה למהר למוכרן שלא יהיה עוד אחריותן עליו לכן גם בחלתה בשכרו לרכוב ולכלי זכוכית צריך להעמיד לו אחר כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם ודלא כהמ"מ ומעתה נראה שזה הטעם בעצמו דבודאי לא שכיח שבמקום שבא יצטרך לשכור ביוקר דאדרבה כל שמתקרב יותר מסתמא השכירות יותר בזול על דרך קרוב מדרך רחוק כש"כ לעיל רק מאחר שצריך לפי שעה צריך להעלות בדמים כיון שזה נחוץ לדרכו למהר לבא למחוז חפצו ואין יכול המשכיר לגמר לו שימתין עד שימצא חמור במקח ששכר מזה דשכרו לרכוב מסתמא נחוץ וצריך לו למהר דרכו וכן בכלי זכוכית רוצה למהר דרכו משא"כ בשכרה למשאוי שבסתמא אין קפידא באיחור הדרך א"כ אף שמבקש חמור אחר כדי שימהר דרכו בשכרו למשאוי אין זו טענה במה שמתאחר דרכו כדמוכח בשמעתין כן נ"ל לדעת הרמב"ם

בפרש"י ד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני משכונא וכליא קרנא דלוה עכ"ל הקושיא מבוארת דא"כ אפילו למ"ד מכלינן קרנא תקשי נצלחיה לציבי כדלקמן וע"כ לומר כדמשני לקמן זימנין דשלמו שני משכנתא מקמיה יובל וא"כ למה פרש"י ששלמו באמצע ולכן כתב מהרש"א ברש"י דגרס וקא כליא קרנא דמלוה וכן הוא בספרים רק מהרש"ל הגיה דלוה ופירש הטעם דכיון דהמלוה מוחזק במשכונא א"כ יש לחוש לתקנת המלוה שלא יכלה קרנא דמלוה והו"ל למימר דנצלחיה לציבי' וא"כ א"ש דרש"י נקט באמצע משכונא דוקא והקושיא דכי היכא דחיישינן לעיל לכילוי קרנא דמשכיר יש לחוש נמי לכילוי קרנא של המלוה זהו כונת מהרש"א ולפירוש מהרש"ל צ"ל דרש"י אתי להך שינויא דפריק ליה מקמי יובל וגרס וכליא קרנא דלוה דומיא דלעיל דחיישינן לכילוי קרנא דבעל החמור ובאמת נראה דברי מהרש"א תמוהים דלדבריו מאי פריך בסמוך דמוקי בזבין ליה לשיתין שנין ופריך סוף סוף כליא קרנא דלוה והוצרך לאוקמה בזמן שאין היובל נוהג ולדברי מהרש"א מאי קושיא הא בודאי המלוה יש לתקן שלא יכלה קרנו שיקח קרקע לשיתין שנין או יותר כפי ערך המשכונא ושישאר גם ללוה איזה שנים לאכול וא"כ המלוה יש לו שלו בשלימות והלוה ניחא ליה ג"כ שתהיה איזה שנים אחר שני משכונא בידו לכן נראה עיקר כגירסת רש"ל וכליא קרנא דלוה מיהו ליישב פירש"י נ"ל דאפשר דניחא ליה ללוה ליקח קרקע אפי' תושלם זמן המשכונא באמצע יובל או בסופו מ"מ י"ל דניחא ליה ללוה ליקח קרקע שיהיה לו עכ"פ הנאה זו כעין מ"ש התוס' דמלוה על המשכון שומר שכר משום דקני ליה לענין ליקח בה עבדים וקרקעות א"כ י"ל דנ"מ ללוה שיוכל לקנות בקרקע זו באגב קרקע כיון שהגוף שלו מרויח הלוה כל דהו שיוכל לקנות באגב דלא גרע מקרקע שאולה אלא דאי אמרינן בעינן ציבורין לא שייך הנאה זו שהרי הקרקע מוחזק המלוה במשכונא וא"כ י"ל בס"ד שפיר י"ל דאי מכלינן קרנא מ"מ ניחא ליה ללוה שילקח קרקע כדי שיוכל לקנות באגב דלא בעינן צבורין מיהו ותסברא ס"ל כיון דמבעיא לן בקדושין אי בעינן צבורין ואי בעינן ציבורין לא שייכא הנאה זו פריך שפיר ותסברא וא"ש מיהו נ"ל יותר דבלא"ה נסתפק במשנה למלך בה' שמיטה ויובל אם הלוקח רשאי לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות בשדה החוזרת ביובל וכתב שדעת המ"מ בפשיטות דרשאי דכל זמן שלא הגיע היובל שלו הוא עכ"פ א"כ י"ל נמי דאם קנה שדה אילנות ויבשו האילנות או נקצצו הם של לוקח לגמרי שאין האילנות שיבשו קרקע וא"כ י"ל למאי דמבואר לקמן דף ק"י שיש זמן לאילנות שיתיבשו וא"כ י"ל דרש"י דייק לישנא דקאמר לקמן זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל ואיך שייך לשון זימנין לכן י"ל דודאי גם בשלמו שני משכנתא באמצע יובל יוכל לקנות אם רואין שהיובל סמוך לוקחין קרקע עם אילן שיתייבש בטרם שנת היובל וא"כ יוכלו למוכרו אחר שמיטת היובל ויקנו בדמים קרקע ואז מסתמא יכלה זמן המשכנתא ותהיה ללוה מותר השנים לכן לא פסיקא לן דכליא קרנא דיוכלו לקנות אילן זקן שיתייבש בבא שנת היובל ואז ימכרוהו לעצמם ואחר היובל יקנו בו מיהו בודאי סוף סוף כליא קרנא דלוה שקרקע הנקחית בדמי עצים בודאי מעוטה הוא ולא יהיה כדאי באילן שנשאר לקנות בו קרקע עם אילן לכן אמר זימנין דשלמו שני משכנתא דבסוף בודאי כליא קרנא כשלא יהא כדאי לקנות בו אילן עם קרקע וא"ש דברי רש"י מיהו הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל כתב בנקצץ האילן שניהם אסורים בו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות נמצא לפ"ז לא משכחת לה שימכרו האילן ויקח בו קרקע דהקרקע שתחזור ביובל תחזור לבעלים והפירות אוכלם הקונה וא"כ כשקונין שדה ויש בו אילן ויבש בשעת היובל הרי הכל לבעלים שהרי לא היה להקונה זכות כי אם עד היובל וראיתי באס"ז הביא בשם פיר"ח שהביא תוספתא זו של נקצץ האילן במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג משמע מדבריו דמותבינן מיובל איך יקנה קרקע הא כליא קרנא דמוכר ותמהני אין אפשר דסוגיין איירי בהכי דהא מוקמינן במשכנתא וברייתא זו מיירי ביובל וא"כ אכתי תקשי מן תוספתא דמיירי בזמן שהיובל נוהג ומ"מ לפמש"כ לפרש"י אין קושיא די"ל דסוגיא לא ס"ל כתוספתא וס"ל דהאילן יבש אינו קרקע ואינו חוזר ביובל כלל ושפיר י"ל שיוכלו לקנות קרקע עם אילן יבש כנ"ל מיהו נ"ל יותר דהא בלא"ה קשיא לי טובא לפי שיטת רש"י בס"פ מי שהיה נשוי בפרדיסא, דקש פרש"י דמיירי במשכנתא דסורא ומבואר שם דכתבי ליה טירפא על הנשאר א"כ נראה שכל השנים שנחסרים למלוה שלא אכל הפירות מחמת שנתייבש האילן מחוייב הלוה לשלם לו ואם משכן אצלו לעשר שנים במשכנתא דסורא וקש לחמש שנים נמצא שמחוייב הלוה לשלם חצי חוב וא"כ מאי פריך ניצלחיה לציבי שאם המלוה יקח העצים בתורת פירות א"כ ישאר החוב על הלוה משא"כ כשלוקח בהם קרקע מנכה עד היובל בכל שנה כפי מה שהתנה עמו ונמצא בהגיע יובל נפחת ללוה ערך כל השנים עד היובל ודוחק לומר דביובל בלא"ה יפקע החוב מטעם שמיטה דהא איכא גווני דלא משמט כגון שכתב פרוזבול או שהתנה ע"מ שלא תשמטנו שביעית ואף די"ל דלרב פריך דס"ל מתנה על מש"ב תנאו בטל מ"מ אם ימכרנה המלוה הרי יתבע מותר חובו מיד לכן י"ל דבאמת קשיא לן הכי נצלחיה לציבי לגמרי ויופקע החוב לגמרי דהא בסוף נמי כי מטי יובל יפקע החוב מטעם שביעית ואם הוא בגוונא דליכא משום שביעית עכ"פ קשיא לן יקח המלוה האילן מיד לגמרי וינכה לו הנכיון שהיה מנכה לו אילו היה קונה קרקע וא"ש א"ש בס"ד שפיר פרש"י דזימנין דפגע יובל בתוך שני משכנתא וכליא קרנא דלוה ואין לומר מה מרויח הלוה דבס"ד ס"ל דמרויח הנכיון עד זמן היובל ולקמן קאמר ה"נ מסתברא דא"כ נצלחיה לציבי וינכה לו עד שנת היובל כפי ערך הנכיון הראוי או יפקע מטעם שביעית ועיין בשיטה מקובצת שהקשה הרשב"א לרמב"ן שימכרו ע"מ שלא תצא ביובל ותירץ הרשב"א שאין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על דבר שאינו שלו שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ והרמב"ן תירץ דרב לשיטתיה ס"ל מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל והרשב"א דחה שאינו פשוט כ"כ וקשה לי לפ"ז תקשי למ"ד האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ י"ל שקונה חלק ירושה משני אחין יורשין חלקו שיהיה במקומו וכאן אינו מתנה על מש"כ בתורה שהרי לא היה לאח המוכר רק קנין פירות עד היובל וקונה זה שיהיה במקומו להחזיר ביובל ואחיו יחזיר לו חלק השני וא"כ אינו מוכר לצמיתות כלל רק שמוכר הזכות שיהיה במקומו להחזיר לו וא"כ במקום אח קאי כיון שקנה חלקו וכשחולק עם אחיו חולק ע"ד שיוחזר לו אח"כ ביובל ואפשר לומר דבכה"ג לא מהני המכירה דהוה דשלבל"ע זה שמוכר לו שיוחזר לו ביובל חלק השני ואף דהכא לרב קיימינן ורב ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע י"ל בלא"ה רב לשיטתיה ס"ל יש ברירה ואחין שחלקו יורשים הם אין מחזירין זה לזה ביובל וצ"ע

בגמרא ה"נ מסתברא דאי ס"ד כו' מכלינן קרנא כו' נצלחיה לציבי וקשה אי מכלינן קרנא א"ש די"ל דזבין לשיתין שנין וכיון שישאר ללוה איזה שנים פשיטא דלא מצלחינן לציבי להפסיד של הלוה לגמרי אבל למ"ד לא מכלינן קרנא קשה סוף סוף כי מטי שיתין שנין הדרא וכלי' קרנא וצ"ל דלא קאמר ה"נ מסתברא רק לפום ס"ד דלא אסיק אדעתיה דקונה לשיתין שנין

בתוספות ד"ה אילימא כו' אבל אין לפרש כו' הו"ל לאקשויי כו' עכ"ל לכאורה הו"ל להתוס' לומר בפשיטות דאיך אפשר לומר דניחא ליה שלא יטול שכר חצי דרך דהא בסיפא תני לא יתן משמע דאפי' החצי אינו נותן ונראה דבפשיטות אין ראיה די"ל דברישא המשכיר מוחזק שכבר קיבל שכרו לכן אין לו להחזיר עכ"פ, השכר, חצי דרך שכבר הלך בו משא"כ בסיפא שלא נתן עדיין שפיר י"ל דלא יתן אפילו שכר חצי דרך שהלך כיון שהשוכר מוחזק והיין אבוד לכן כתבו התוס' דהו"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל דבשלמא אם הסברא פשוטה משום דלא דמי לחמור שאין לו ליקח אפי' שכר מחצי דרך כיון שהיין אבוד אין צריך לשאול כלל מזה דזה מושכל ראשון דלא דמי לחמור משא"כ אם נימא דתליא במוחזק ע"כ צריך לחלק בהך סברא דהא לעיל נותן שכר חצי דרך אף שהשוכר מוחזק בנבילה אלמא דצריך ע"כ לחלק בין חמור ליין א"כ ע"כ הו"ל לאקשויי מהך ולפרושי דבשלמא אם לא נתן לא יתן י"ל משום דהסחורה אבודה תליא במוחזק אלא ודאי פשיטא לן דאפי' בלא טעמא דמוחזק לא דמי לחמור ופשיטא לן דלא אהני חזקתן ועיין מש"כ בדבור הסמוך

בד"ה אלא כו' וקשה כו' והכא נמי ע"כ פריך שיתן כו' מדניחא ליה כו' אם נתן כו' עכ"ל והקשה מהרש"א אמאי לא קשיא להו בפשיטות ארישא אם נתן אמאי לא יטול עכ"פ שכר חצי דרך שלא הלך ונראה לפמש"כ לעיל בסמוך דלכאורה לא קשיא כלל די"ל התם פסידא דפועלים משום שהוא פסידא דמוציא וא"כ כאן שכבר נתן השכירות שפיר