מעיני החכמה רכה

א"כ אף אם הנבילה שוה חצי דמי שכירות להשלים הדרך יוכל השוכר למוכרה ולהשלים דרכו וצ"ל דס"ל להתוס' דבשלמא אם הנבילה שוה יותר מדמי שכירות דרך משל אם שכר החמור בעשרה זהו' ומתה בחצי הדרך והנבילה שוה עשרה זהו' ואינו מוצא חמור אחר להשלים דרכו רק בעד עשרה זהו' אז שפיר י"ל ששוכר בעד עשרה זהו' ונמצא מפסיד המשכיר חמשה זהו' משא"כ אם אין בנבילה כדי לשכור לחצי דרך והיינו שאינה שוה כדי מה שחייב לו בעד חצי דרך שאינו שוה חמשה זהו' שהיה מגיע לו על חצי דרך שישלים א"כ אם יוסיף דמים וישכור חמור אחר בעד עשרה זהו' אין יכול למכור הנבילה בג' זהו' ולהשלים עד עשרה זהו' ושלא יתן למשכיר כלום בעד השלמת הדרך דכל ששכר בדמי חמורו מחוייב ליתן לו שכרו משלם ואין המשכיר מפסיד מן השכירות כששוכר בדמי הנבילה דעל זה לא נשתעבד וא"כ אם אין בדמיה לשכור אין המשכיר מפסיד כלום מן הנבילה כל שאין הנבילה שוה יותר מדמי שכירות שמגיע לו להשלים דרכו וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ה משכירות ובח"מ סימן ש"י ס"ב בש"ע ובטור שם כתב ואם הנבילה שוה קצת משכר חצי הדרך אין יכול לומר כו' או אקח אני הנבילה שזה החמור נשתעבד לי ואשלים עליה מחצי השכר שעדיין בידי להשכיר לי חמור שלא נשתעבד אלא עד כדי דמי הנבילה ולהוסיף עליה עד כדי דמי חצי השכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבילה שוה כ"כ עכ"ל משמע מדבריו שכל שאין הנבילה שוה חמשה זהו' כערך חצי דרך אינו מפסיד כלום שלא נשתעבד להפסיד משכר שמגיע לו רק הנבילה יפסיד אם שוה יותר והיינו כדפרישית

בא"ד והא דאמר בס"פ בהשואל אי דאמר בית זה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב דלעולם היכא דהוה ליה לאתנויי אמרינן דהוה פסידא דמוציא לכן הכא בחמור שהשוכר מוחזק בחמור א"כ הו"ל למשכיר לאתנויי שאם אמות יפטר משא"כ בבית דקרקע בחזקת בעלים עומדת על השוכר להתנות לכן בנפל אזדא ועוד נ"ל דודאי בחמור שמתה שהנבילה עומדת לימכר א"כ אין לזה טענה למה מכרה וכיון שמכרה שוכר בדמיה חמור ולא שייך לומר שאין דעת המשכיר להקנותה וא"כ לא יקנה הקונה דהא בע"כ למוכרה קאי משא"כ בבית כיון שזה אינו רוצה למכור הבית דאין רצונו להקנות רק כרצונו א"כ בלא דעתו לא שייך שימכור א"כ ממילא לא נפיק מרשותיה בלא דעתיה משא"כ נבילה מסתמא למכירה קאי ועיין בסמוך

בא"ד אבל חמור כו' אלא למכרו עכ"ל בזה ניחא לי דהרמב"ם בפ"ה משכירות ובש"ע בהבריקה או נשתטתה ושכרו לרכוב כתב שצריך ליתן לו חמור אחר ולא כתב דימכרנה ויקח בדמיה אחרת די"ל בהבריקה כיון דראוי למלאכה אין יכול למוכרה דאינה עומדת לימכר וזהו דלא כסברא שכתבתי דהשוכר מוחזק ובטור כתב דגם בנסמא אם יש בדמיה לשכור ישכור וצ"ע למה ימכרנה כיון שראוי למלאכה כדמשמע מדברי התוס':

דע שנחלקו הפוסקים בהא דאיתא בסוגיין בחמור סתם חייב להעמיד לו אחר והביא הטור בשם הראב"ד דמיירי בקנו מידו דאל"כ אין כאן רק מי שפרע וקשה לפ"ז מאי פריך ארב אי בחמור סתם הא חייב להעמיד אחר דילמא מיירי בלא קנין וכן הקשה בלח"מ מיהו נ"ל דעיקר סברת הראב"ד שלא נשתעבדו הנכסים בלא קנין אכל גוף החמור שמשך מודה הראב"ד דמשתעבד ליה גוף החמור שמשכו לשכור בנבילה שנשאר לו שהרי זכה בחמור ויכול למכור הנבילה לשכור אחר אפי' כליא קרנא לרב אלא דהראב"ד קאי לדידן דקיי"ל דאף בחמור זה לא חיישינן לכליא קרנא כשמואל וא"כ לא קאי הראב"ד רק על חיוב הנוסף בחמור סתם טפי מחמור זה שישכיר מנכסיו לזה בעינן קנין אבל פשיטא דבחמור סתם שעכ"פ נשתעבדה לו הנבילה לשכור חמור אחר אפי' אין בדמים אפילו לשכור כיון שהוא תחת ידו אפילו בלא קנין וא"כ פריך שפיר כיון דחייב להעמיד לו חמור אחר א"כ עכ"פ לכ"ע אפי' אין הנבילה עולה לשכור ישכור עכ"פ בדמים של הנבילה ומה שמוסיף הוא פסידא דבעל החמור אפילו אליבא דידן דקיי"ל מכלינן קרנא מ"מ באינו עולה כדי לשכור בחמור זה יוכל ליקח הנבילה ולהוסיף עליה כדי להשלים הדרך וכן נ"ל מלשון הרמב"ם דבחמור סתם כתב או שוכר בהמה בדמים אם אין בבהמה ליקח ובחמור זה כתב אם אין בדמים ליקח ולא לשכור משמע דבחמור סתם מוכר הנבילה אפילו שוה מקצת שכירות ומשלים עליה משכר חצי דרך שאצלו ועוד נ"ל דהראב"ד כתב דיש דין מי שפרע וא"כ עכ"פ קשה אמאי אין לו עליו אלא תרעומת וא"כ אפילו בלא קנין לא מיתוקמא וכתב ב"י דלהרמב"ם וראב"ד אינו משועבד מנכסיו בלא קנין וקשיא לי דבבית כתב הרמב"ם גופיה דבבית סתם חייב לבנות לו בית אחר וכן פסק בש"ע סי' שי"ב ולא זכר קנין כלל וקשה גם בבית במה נשתעבד לבנות לו בית אחר ה בדעתי לומר דבבית שהחזיק בו הרי קנה בבית כפי שווי כירות שאע"פ שנפל עכ"פ הוא יותר משווי השכירות בסתם לשכור בית אחר לכן זכה בחזקה אבל בחמור סתם לשכור מנכסיו לא נשתעבד ע מזה למ"ש בדעת הראב"ד דעכ"פ בחמור שמשך נשתעבד לו דקשה לי ממש"כ הרמב"ם בדין א' בהבריקה או נשתטתה ולא חילק כלל בין חמור סתם לחמור זה בשכרו לרכוב ולא כתב רק אם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בה משמע אפי' בחמור סתם לא אמרינן שזכה במשיכתו שיתחייב לשכור לו חמור אחר וא"כ קשה מ"ש מבית סתם שמחוייב להעמיד אחר ולא זכר שם דמיירי בקנין ובאמת קשה לי בבית סתם וכן בחמור סתם דנהי דלא יחד לו החמור בפירוש מ"מ אילו מכר בית סתם נהי דיד לוקח על התחתונה ויכול ליתן בית שירצה מ"מ אם כבר בירר לו בית והחזיק בו הרי נסתלק שעבודו וחיובו ככל הבתים וא"כ אפי' בית סתם אחר שבירר לו הבית ליהוי כמו בית זה שהרי זו שבירר לו וכן בחמור סתם אחר שהוברר החמור ליהוי כמו חמור זה שהרי כבר נברר החמור ששכר וצ"ל דבשלמא במכר לא נסתלק המוכר מן הלוקח משא"כ בששכר בית או חמור סתם עיקר כונת השוכר להעמיד לו הדירה או החמור למקום שרוצה לכן אמרינן בנפל ומת אכתי לא פקע השעבוד מן המשכיר להעמיד לו דירתו או חמור מיהו אכתי קשה התינח ביש לו בית י"ל שפיר שנשתעבד ליתן בית אחר וכן בחמור שיתן קמור אחר אבל באין לו איך יתחייב לשכור לו בית הא הוה דבר שאינו ברשותו ואילו אמר בפירוש אני משכיר לך בית של אחר לא היה השכירות חל דדבר שלב"ל הוא ואיך שיתחייב להעמיד לו בית או חמור שאינו ברשותו:

ואפשר לומר שבאמת זה טעמו של הראב"ד דחמור סתם בלא קנין לא משתעבד דכיון דעל חמור שאינו ברשותו לא חל הקנין דהוה דשלב"ל לא חל כלל השעבוד אף על מה שיש לו דהוה ליה כהקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה דלא חל הקנין כלל דהוה כמו את וחמור ובזו מיושב קושית הלח"מ שהקשה מאי פריך הא חייב להעמיד לו חמור דילמא מיירי בלא קנין ולפמש"כ י"ל דהראב"ד לא קאמר רק אליבא דידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא חל השעבוד על חמור שאין לו לכן לא חל השעבוד כלל משא"כ לרב דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע א"כ אפי' בלא קנין משתעבד בחמור סתם וא"ת מה מועיל קנין לדשבל"ע י"ל דבקנין הוה טעמא מטעם חיוב שמחייב עצמו ויכול להתחייב בדשלב"ל כמש"כ בח"מ סי' סמ"ך מיהו דוקא בקנין כמש"כ בש"ע שם אבל בלא קנין לא מהני למה שאינו ברשותו וא"ש מיהו בבית לא מצינו למ"ד שיצטרך קנין וצ"ל להפוסקים דס"ל כיון דעשה משיכה בעיקר החמור נגמר הקנין ושאר חמורים הם מדין אחריות ושעבוד וא"צ קנין לזה ואף דבמתחייב בדשלבל"ע צריך קנין כאן דעשה משיכה בעיקר הדבר שפיר מהני ההתחייבות אף למה שאינו ברשותו ומ"מ צ"ע לפ"ז דהא בפוסק על הפירות לא מצינו שיועיל רק לענין מי שפרע נימא שמחייב עצמו בדמים שקיבל להעמיד לו הפירות ויועיל מטעם חיוב שמחייב נפשו ועוד דא"כ גם בלא יצא השער נמי יפסוק בתורת חיוב שיתחייב עצמו להעמיד לו הפירות שהתנה ובמקח הנ"ל ויהיה לו דין מכירה גמורה דלית בה איסור רבית וצ"ע וצ"ל דכשיש קנין על גוף הדבר יכול לשעבד גם מה שאינו בידו מדין אחריות משא"כ פוסק על פירות עצמן שאין לו אין יכול לקנות במעות כיון דמעות אין קונות לא מהני נמי שיתחייב יותר ממה שיש לו דלא מתחייב רק על אחריות דבר שקנה יוכל להשתעבד משא"כ שם שמתחייב יותר על מה שקנה לא שייך בו דין אחריות לכן לא מהני מיהו צ"ע כיון דמתחייב בדשלבל"ע בקנין עכ"פ א"כ יוכל לפסוק שיתחייב להעמיד כפי מה שפוסק עמו ויועיל מדין חיוב לדשלבל"ע וכיון שמתחייב מיד לא יהא שייך איסור רבית שקנה ממנו החיוב וצ"ע וכן מצאתי בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ס"ט דבכה"ג משתעבד להעמיד וצ"ע

בגמרא אם יש בדמיה לשכור ישכור הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ש"י כתבו בשכרו למשא כו' מניח לו נבילתו כו' והשיגו עליו הראב"ד והטור מה חילוק יש בין שכרו לרכוב או למשא ובסמ"ע דחק ולפי מש"כ ס"ל להרמב"ם בנסמא ג"כ יכול למוכרו ומלבד שדבריו דחוקים ויותר היה נראה לפרש דס"ל מדנקט שכרו לרכוב משמע דלרכוב דוקא והיינו טעמא דודאי אונסא דמיתה לא אסיק אדעתיה שישכור מן הדמים לכן אמרינן מסתמא לא נשתעבד לזה דלא הו"ל למשכיר לאתנויי על זה דלא שכיח לכן אין יכול למכור הנבילה ולכלות קרנא או למכור שלא מרצון המשכיר מיהו הא י"ל דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יארע סיבה שתחלה וכדומה שאין דרך שתמות פתאום לכן בשכרו לרכוב כיון דכבר נשתעבד לו משעה שחלתה היה יכול למוכרה אז אף אם מתה לא פקע השעבוד ויוכל למוכרה משא"כ בשכרה למשא אף בחלתה סתמא ראוי למלאכה כדמשמע לשון הרמב"ם ובשביל מיתה לחוד לא הו"ל למשכיר לאתנויי דלא שכיח לכן במתה לא שעבד לו מסתמא הנבילה שימכרנה ולהכי נקט שכרה לרכוב דבשכרה למשא מילתא דפשיטא הוא שאין יכול למכור הנבילה ועיקר רבותא בשכרו לרכוב דבהא פליג שמואל וס"ל מכלינן קרנא: מיהו כבר כתבתי לעיל דגם בשכרה לרכוב והבריקה אינו יכול למוכרה כמו שנראה מלשון הרמב"ם וכן משמע מדברי התוס' לכן נ"ל בטעמו של הרמב"ם כיון דהסוגיא מוכחת דבעי למימר באנגריא חוזרת אומר לו הרי שלך לפניך ופירשו התוס' לעיל דלא איכפת לן באיחור מלאכתו שמתאחר ואין המשכיר מפסיד בשביל זה וס"ל להרמב"ם בטעמא דשכרה