מעיני החכמה רכד

בזה שחייב באחריות הוחלקה אפ"ה חייב כ"ש במבקעה לבקעה אחרת וכאן יש נחשים דאין לו שום ריוח דפשיטא דחייב

בא"ד והא שמעינן לה מרישא כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דגם לרבה תקשי כיון דס"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב תקשי למה נקט החליקה בהר לינקט אפי' מתה כדרכה חייב ונראה דבלא"ה קשה מאי קשיא להתוס' למה נקט סיפא הא קמ"ל דהוחמה בהר פטור אע"ג דתחילתו בפשיעה כיון שאין האונס בא מחמת הפשיעה וצ"ל דקשיא להו לינקט ברישא ומתה כדרכה חייב ונשמע דאם שכרה להר והוליכה בבקעה והחליקה פטור כיון דאין לתלות האונס בפשיעה כלל וא"כ לרבה דרישא מיירי בהכישה נחש ובמתה כדרכה פטור באמת דס"ל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם א"כ מסיפא לחוד לא קשיא כלל דקמ"ל הוחמה בהר פטור

דף עח ע"ב בא"ד לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה כו' דיכול ליזהר עכ"ל והא דחייב בהחליקה צ"ל בשביל שלא נזהר מיהו לפ"ז קשה למה בשכרו לחרוש בהר וחרש בהר פטור כיון דיכול ליזהר וצ"ל דודאי בסתמא אמרינן דיכול ליזהר דלא תחליק אבל אי חזינן דהחליקה מקרי פשיעה כיון שלא ברור לו שיכול ליזהר לא היה לו להוליכה בהר משא"כ בשכרו להוליכה בהר שפיר יכול לטעון שהיה אונס ולא יכול ליזהר ומש"כ מהרש"א דחייב בהוחלקה דהוה כעין גניבה ואבידה צ"ע דא"כ בשכרה להר נמי יתחייב כיון שלא נזהר וע"כ מקרי אונס וא"כ אפי' שכרה לבקעה נמי יפטר

ודע שהרמב"ם השמיט הנך אוקימתי ולא העתיק רק הסיפא וכתב המ"מ דס"ל דר' יוחנן דמוקי מתני' כר' מאיר לאס"ל הנך אוקימתי כלל ואינו חייב רק בפשיעה הניכרת ונדחה דהרמב"ם ס"ל דכולהו אמוראי ס"ל דזה הוה פשיעה במה ששינה לכן חייב כל שיש לתלות שמחמת זה בא האונס כגון שמתה מחמת אויר וכדומה וס"ל להרמב"ם דכולהו אמוראי ע"כ ס"ל כאביי לעיל דס"ל דאין רצונו מקרי פשיעה כיון דאין השואל רשאי להשאיל וכמש"כ התוס' לעיל דף ל"ו דכיון דשינה חשיב כאילו פירש לו שיתחייב בכל אונסין שנוכל לתלות שבאו מכח השינוי חייב לכן חייב בהני דלעיל משא"כ לדידן דקיי"ל כרבא דשומר שמסר לשומר לא מתחייב אע"ג דלכתחילה אין השואל רשאי להשאיל לא מקרי שינוי שיתחייב על כך מה שלא היה חייב בלא מסר לאחר אע"ג דאמרינן בגיטין דף כ"ט דזו אפי' תנוקת של בית רבן יודעין א"כ כ"ש דמשום הך שינוי דהר ובקעה שדרך לשכור בין להר בין לבקעה שאין חיוב יותר עליו מכח השינוי רק כשסיבת האונס באה ע"י שינוי בודאי כמו החליקה בהר והוחמה בבקעה ועפ"ז אפשר ניישב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה לעיל דף ל"ו דמוקי מתני' דהשוכר פרה מחבירו בנתן לו רשות להשאיל ולפ"ז אפשר דלא כתב כן רק לפרש המשנה דודאי רבא דאמר לעיל לדידי דאמינא מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם ליכא לאותבה כלל וכבר כתבתי שם לדייק דמאי תירץ לו דמ"מ תקשי ליה דר' יוחנן לא ס"ל כסברתו ולפ"ז י"ל דה"ק כיון דלדידי ע"כ ר' יוחנן דמוקי בנתן רשות היינו רבי יוחנן לשיטתיה דמוקי מתני' דהכא כר' מאיר דמעביר ע"ד בעל בית נקרא גזלן לכן מוקי גם מתני' דהתם בנתן רשות להשאיל אבל לדידן לא קשיא כלל

בגמרא דילמא שאני התם דקניא בשינוי מעשה והקשה הרמב"ן דכיון דאינו נקרא גזלן לא שייך שיקנה בשינוי ונדחקו בזה ונ"ל דמשם לא שמעינן דמעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן אלא התם הטעם כיון דאין דעת בעה"ב על השבח אפי' אם נימא אי הוה ידע ניחא ליה שיקנה השבח הוה כמו יאוש שלא מדעת וכיון דאין השבח נקנה לבעה"ב ממילא הוא של אומן דקני ליה בשינוי כמו כל גזלן שקונה הגזילה אף שאין דעתו לקנות א"כ גם כאן אף שאין נקרא גזלן מ"מ כיון דבעה"ב לא קני ליה כיון דנשתנה ע"י השבח ממילא נקנה לו לאומן משא"כ במתני' דלא שייך שינוי ובהכי ניחא דקשה הא דמסיק דמוכח מהא דהנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית מפני שהוא מעביר ע"ד בעה"ב וקשה הא כתבו התוס' לעיל דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר דלכתחילה אסור ומ"מ לא מיחייב משום הכי א"כ גם בהא נימא דלכתחילה אסור אבל מנ"ל שיקרא גזלן ולפ"ז ניחא דמשמע לן ודאי אצל בעה"ב אין קפידא כ"כ רק דס"ל דלא הוה של עני רק לענין זה שנתנו לו משא"כ לענין אחר אף דאי שמע בעה"ב לא היה מקפיד כיון דאינו יודע הוה כמו יאוש של"מ כדלעיל דף כ"ב עיין תוס' שם ד"ה מר זוטרא וע"כ דלא הוה שלו רק לענין שנתן לו בעה"ב אפילו אי הוה ניחא ליה בזה כל זמן שאינו יודע אינו ברשותו רק לדבר שנתן לו וא"כ גם כאן נקרא גזלן דלענין שלא התנה לא הוה ברשותו כלל והוה כאילו הוליכה שלא ברשות לגמרי דמקרי גזלן

גמרא ש"מ משום דשני היא וכל המעביר כו' נקרא גזלן כבר כתבתי דיש לדקדק דילמא דוקא לכתחילה לא ישנה אבל מנ"ל שנקרא גזלן ואפשר דלכתחילה פשיטא ליה דלא ישנה מפני החשד וע"כ נקט להאי טעמא דמעביר דנקרא גזלן גמור

בתוספות ד"ה במילתא כו' בטלי כסף כלומר פרידות אדומות עכ"ל עיין פ' מציאת האשה דף ס"ח במה אתה סועד בטלי כסף דל"ל הכי ועיין פרש"י שם

בתוספות ד"ה אם כו' ותימא דלמה ישכיר בהמה אחרת לפענ"ד נראה ליישב פרש"י דהא בלא"ה צריך טעמא בהבריקה או נשתטה למה לא ינכה לו מן השכירות שהרי אילו היה בא לשכור חמור מוברקת או שוטית אין ספק שהיה שוכר בפחות ולמה לא ינכה לו במה ששכר ממנו בדמי שכירות חמור בריאה אלא ע"כ כיון דלא מפסיד לגמרי ואיכא דררא דשכירות עכ"פ נותן השכירות משלם כיון דשם שכירות עכ"פ עליו ואפשר לומר הטעם כמו בספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן אמרינן כאן כיון שעכ"פ דרך לשכור חמור מוברקת או שוטית ואין ספק רק בנכיון הדמים וכיון די"ל מזלא דשוכר גרם לכן מחוייב ליתן כל השכירות ולא דמי למתה שנתבטל השכירות לגמרי ונסתיים השכירות בחצי דרך וא"כ מה"ט י"ל גם לפרש"י אף שצריך לשכור עד שישיג חמור אחר עכ"פ לא מפסיד לגמרי ולא עדיף מהבריקה אף שיש הפרש בדמים בין חמור מוברקת לחמור בריאה מ"מ לא בטל שם שכירות א"כ במה שצריך לשכור עד שישיג חמור אחר אפשר ג"כ שאין הפסד יותר

בתוספות ד"ה מכלל כו' ות"ק עדיף עכ"ל ונראה דלרב לא קשיא מרשב"א די"ל דמוקי מתני' באנגריא חוזרת אליבא דכ"ע ובאנגריא שאינה חוזרת דצריך להעמיד לו חמור היינו שלא כדרך הליכתה לכ"ע ולת"ק אפילו כדרך הליכתה ולא מיירי בפלוגתא ומתני' באנגריא חוזרת אפילו שלא כדרך הליכתה לכ"ע ג"כ

דף עט ע"א בתוספות ד"ה אילו כו' תימא דהשתא מיהו כו' למה יתן לו שכר עכ"ל: לענ"ד מיירי ששכרו לרכוב עליו שצריך לילך למקום ההוא ושכרו לרכוב שלא יטרח לעלות ברגליו וא"כ שפיר אהני ליה עכ"פ על מה שרכב בחצי דרך אף שצריך לטרוח ולילך ברגל אם אינו רוצה להעלות בדמים ביוקר השכירות כאשר במקום ההוא אלא דיש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר במתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך הא אם מתה בחצי הדרך הרי עדיין צריך להשלים דרכו וגם לחזור לביתו אין כאן חצי דרך רק רביעית דרך וצ"ל שלא שכר החמור רק עד שם ומניחו שם או דחצי הדרך באמת היינו רביעית מן הליכה וחזרה וא"כ י"ל שפיר דלהכי נקט לרכוב דאז מגיע לו שכרו של חצי דרך הליכה שהוא רביעית דרכו משא"כ אם שכרו למשא ובחזרה שפנוי ממשא רוכב עליו בלא משא א"כ מגיע לו שכר יותר מלפי ערך הדרך דעל המשא צריך ליתן יותר

בא"ד וי"ל כו' לפי אותן דמים שהשכיר כו' יותר מעט כו' עכ"ל לכאורה היה נראה לומר דקמ"ל דאינו נותן לו רק שכר חצי דרך דהיא ע"פ מאי דאיתא בחגיגה צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא עשרה וחד בתרי זוזי נמצא דרך משל אם נותנין על דרך חמשה פרסאות זוז אחד נותנין על עשרה פרסאות שלשה זוזים וא"כ כי מתה בחצי הדרך מחשבינן השואה על חמשה פרסי ואינו נותן רק זוז אחד וכששוכר שם אינו יותר מחמשה פרסי א"כ אינו נותן רק זוז אחד ומרויח השוכר מיהו נ"ל דשמעתין ע"כ לא איירי בהכי דפריך. אם יש בדמיה לשכור ואם איתא הרי מפסיד ע"י זה שאם ישלים דרכו הרי יתן כל מה שפסק עמו ואם ישלם רק לפי ערך שהלך לא ישלם רק שליש וע"כ איירי בצריך להוסיף על חצי דרך יותר

בפרש"י ד"ה יקח כו' ותנן במתני' מתה חייב להעמיד לו חמור אחר עכ"ל וקשה מנ"ל דמתני' מיירי בחמור זה דילמא בחמור סתם איירי ואפשר לומר דס"ל לרש"י הא דהבריקה ג"כ לא מיירי רק בחמור זה דאילו בחמור סתם אינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הפוסקים לא חלקו בזה וגם קשה לפ"ז מאי פריך לעיל מרשב"א דהשוכר את החמור לרכוב והבריקה צריך להעמיד לו חמור אחר נימא דמיירי בחמור סתם וברא"ש הקשה על מה שפרש"י במשנה שכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא דאמר ליה חמור זה ומדכתב ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור אחר משמע דמיירי בחמור סתם עכ"ל ולפענ"ד פשוט דכונת רש"י דהברירה ביד המשכיר או להוסיף מעות ולקנות חמור אחר או ישכיר לו אחר בדמי נבילה או יחזיר לו שכרו ע"כ וס"ל לרש"י דכיון דחמור זה שיעבד לו צריך לשכור לו בדמי הנבילה אלא משום כילוי קרנא יוכל המשכיר לקנות לו חמור אחר ע"י שיוסיף דמים וכן נראה להדיא מפרש"י כאן ד"ה לא מכלינן כו' דמוסיף ולוקח חמור הרי בהדיא דאפי' למ"ד לא מכלינן קרנא מחוייב עכ"פ לקנות חמור אחר מדמי הנבילה ולהוסיף דמים דכל שיוכל לעשות שלא יהיה כילוי קרנא משועבד לו אף שצריך להוסיף ואם אינו רוצה ימכור הנבילה וישכור בדמים ולא פליגי כאן רק במתה בדרך שאין השוכר רוצה לקנות להוציא מעותיו ושמא לא ייטב בעיני המשכיר וכשהוא בביתו ואינו רוצה ליקח אחר לכ"ע שוכר בדמי הנבילה ולא משגחינן בכילוי קרנא כיון שיכול להוסיף ולקנות מדמי הנבילה לא מקרי כילוי קרנא אם אינו רוצה להוסיף דמים דאפסיד אנפשיה וזהו ברור לפענ"ד בדברי רש"י

בתוספות ד"ה ואם כו' הוה מצי לשנויי דאין בדמים לשכור עכ"ל לכאורה נראה דלמ"ד מכלינן קרנא שנשתעבד לו החמור לשכירות א"כ כיון דאילו היה החמור שוה כל דמי שכירות היה הדין שימכרנו וישכור לו להשלים דרכו שהיה מפסיד דמי כל הנבילה