מעיני החכמה רכג

המקח מתבטל משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ לא הוצרך רש"י כאן לפרש שממהר לגבות שלא יחזור בו לוקח די"ל אף שאין הלוקח יכול לחזור בלא עייל מ"מ אנן סהדי שאינו רוצה שיבוטל המקח אף אם לא יתן לו אז המעות וניחא ליה שיהיה המעות זקופים במלוה עליו אף שדוחק שיפרע לו המעות שצריכים לו אין דעתו שיתבטל המקח בשביל זה וניחא בזה דקשה למה עייל ונפיק אזוזי שלא יחזור דבלא עייל כ"ש שלא יוכל לחזור וצריך לדחוק בזה אבל לפמ"ש א"צ לזה דודאי אף דעייל ונפיק אזוזי בשביל שצריך למעות מ"מ אין דעתו לבטל המקח כלל דניחא ליה שינגוש אותו שישלם לו חובו משיתבטל המקח כיון דאנן סהדי דמוכרו ברצון אף בלא אונסא דזוזי אף דהשתא דחוק למעות לא יתבטל המקח בשביל זה ודברי רש"י צל"ע

בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאה כו' וקשה איך אפשר לברר זאת אם עייל ונפיק אזוזי ורוצה לחזור יכול לומר שצריכין לו מאתים וצ"ל שביקש למכור במאה ואמר הלוקח שאינו רוצה רק במאתים לכן באשכח לזבוני בדוחק מבעיא ליה ויש לדקדק מאי מקשי לעיל הברייתות אהדדי דילמא הך ברייתא דתני אבל מכר לו שדה באלף ונתן מהם ת"ק קנה ומחזיר השאר מיירי אי משכח לזבוני בת"ק ולא חפץ רק למכור בת"ק רק הלוקח ביקש באלף והוה משכח נמי למכור בת"ק אפילו בלא טירחא דבכה"ג אפי' עייל ונפיק אזוזי קני וצ"ל דבס"ד דלא ידע חילוק בין עייל ונפיק אזוזי ודאי שפיר מקשה והמתרץ ודאי ניחא ליה לשנויי דמיירי בלא עייל ונפיק אזוזי כלל ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרא"ש שכתב והך דזוזא זוזא הוה פירעון שמעינן מהך דנתן לו ת"ק זוז וקשה לפ"ז מאי קמ"ל רבא וגם למה הכניסו שם אחר עייל ונפיק אזוזי ולפ"ז ניחא דמן הברייתא לא מוכח די"ל ודאי ברייתא דונתן לו חמש מאות זוזי מיירי שלא היה צריך רק חמש מאות וזבין באלף א"כ בכה"ג ודאי אין לומר דלא הוה פירעון בשביל שיכול לומר אני רוצה כל המעות דהא באמת אמר שאין צריך לו רק חמש מאות וא"כ בהלואה י"ל שפיר שיכול לומר אחזיר לך מה שנתת ותן לי הכל כאחד ולא מוכח כלל דפירעון זוזא זוזא הוה פירעון מיהו לפי האמת דמוקי הך ברייתא בלא עייל ונפיק אזוזי ואם איתא דמיירי שאמר שאין צריך רק חמש מאות רק הלוקח נא ביקש לקנות רק באלף וזה היה מוצא למכור בת"ק א"כ אפי' עייל ונפיק אזוזי נמי הוה קני לפום מאי דמיבעיא לן אבל השתא דמוקמינן בלא עייל ונפיק דוקא משום דמשמע לן לאוקמה בצריך דמי כל השדה ולא גילה דעתו שאין צריך רק ת"ק א"כ ממילא מוכח דבכל גווני מה שפרע הוה פירעון ולכך נסמכו הני תרי מימרי דרבא להדדי דחדא בחבריה שייכא דכיון דמפליג בין עייל ונפיק אזוזי ללא עייל ונפיק שפיר איכא לאוקמה הברייתא בלא עייל ונפיק וא"צ לאוקמה בא"צ לת"ק דזוזא זוזא נמי הוה פירעון

בפרש"י ד"ה עד כדי שכרן כו' אם עשו אצלו קצת המלאכה כו' עכ"ל ודעת הרא"ש שיכול להוסיף לאחרים כפי מה שפסק לאלו מוציאין מהם כדי מה שפסק להם וקשה לפרש"י מאי איריא כדי שכרן דנקט כיון דבבאה חבילה לידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים זוז וא"כ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דכשיש לו בידו משל פועלים אפילו ארבעים וחמשים זוז מוסיף עליהם בשלמא לדברי הרא"ש קמ"ל מתני' דכדי שכרן מוציאין מהם אבל לפרש"י שאין מוציאין מהם קשה ונראה מזה סיוע למה שהבין במרדכי בפרש"י דדוקא בחבילתו שוכר עליהם א"כ א"ש דנקט כדי שכרן אף על פי שאין זה חבילתו אבל עד ארבעים וחמשים זוז אין יכול לשכור רק אם הגיע לידו כפי אומנתו דוקא ודלא כמ"ש בש"ך של"ג ס"ק ל"ד דאי ס"ל לרש"י כל שיש בידו משל פועלים שוכר עליהם א"כ הו"ל למימר בפשיטות דשוכר עליהם כפי מה שיש לו בידו משלהם אלא ודאי ס"ל לרש"י דדוקא כלי אומנות שדרך שבעה"ב סומך על זה לכן קמ"ל דכדי שכרן ודאי סומך לשכור עליהם אלא דקשה על דברי רש"י לפי מש"כ הרא"ש בשם הראב"ד בדף ע"ו ע"ב שדקדק הראב"ד דבדבר אבד אפילו לא התחילו שוכר עליהם ומטען מדמוקמינן מתני' בלא הלכו ועלה קתני בדבר האבד שוכר עליהם ולא מטען וקשה לפרש"י בלא התחילו במלאכה איך שייך שוכר עליהם וצ"ל דלהך אוקימתא דמיירי בלא התחילו מיתוקמא הך דשוכר עליהן בבאה חבילה לידו בזה מודה רש"י דאף בלא התחילו שוכר עליהם כיון שבאה החבילה לידו ועמש"כ בסמוך

בגמרא כגון שבאה חבילה לידו דעת הרמב"ם וש"ע וח"מ סימן של"ג דחבילה לאו דוקא רק אם יש בידו משלהם ואם אין בידו אין שוכר עליהם רק עד כדי שכרן וצריך עיון ממנ"פ אם הדין שיתחייבו אפילו לא באה חבילה לידו ישכור עליהם ביותר מכדי שכרן ואם אין מחוייבין מה תועיל חזקת החבילה ודוחק לומר דמספיקא מהני תפיסה וצ"ל שאין זה רק תקנת חכמים כשיש לו משלהן ישכור עליהם ואם אין לו אינו שוכר רק כדי שכרן ואפשר לומר הטעם דיותר מן הכפל אין דרך כ"כ ליתן לכן לא יוכל להוציא מידם דשמא אי הוה טרח הוה משכח בכדי שכרן משא"כ אם שלהם בידו הוא מוחזק יכול לשכור אם אינו מוצא רק עד ארבעים וחמשים אבל אם בא להוציא מידן אין נאמנות לבעל בית שהיה צריך להרבות שכר כ"כ ושמא בכיון רצה להפסידן אבל על הכפל יש לו נאמנות מיהו צ"ע אם מברר שלא מצא בפחות אם צריכין להחזיר לו ומסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני אינו שוכר יותר מכדי שכרן וכן צ"ע אם תפס אח"כ משלהם אי מהני ועיין מש"כ בסמוך

בתוספות ד"ה כגון כו' וא"ת א"כ פשיטא כו' עכ"ל צ"ע דבקדושין דף ח' ט"ב הקשו אמאי מהני באה חבילה דמנה אין כאן משכון אין כאן וכאן מקשו פשיטא ונראה שסמכו על מ"ש שם ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור פועלים לכן קשיא להו פשיטא דס"ל דמיירי שהתנה בהדיא לשכור פועלים מן החבילה אם יחזור וכדעה שהביא בסמ"ג הובא בש"ך ח"מ של"ג ס"ק ל"ג ואף לתירוץ ראשון של התוס' שגרמו לו הפסד מ"מ אפשר דמ"מ טעמא שהחבילה באה לידו בתורת משכון וכאן נראה דס"ל כסברת ה' יודא שבסמ"ג שבפירוש הקנו לו חבילה לשכור ממנו וא"כ א"צ לעשות מחלוקת בתוספות וי"ל שתפסו תירוץ השני עיקר ודלא כמש"כ בש"ך שם ובפסקי תוספת שתפסו לעיקר תירוץ ראשון גם לתירוץ ראשון אינו מוכרח דמ"מ י"ל דבעינן שיבא לידו בתורת משכון

במשנה השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה כו' חייב צריך ביאור למה יהא חייב כיון דהחמור מסתמא עומד להשכיר בין בהר בין בבקעה ובפרט דבקעה יש לה מעלה לענין הוחלקה והר יש לו מעלה לענין הוחמה א"כ למה יוחשב זה לפשיעה הא י"ל מסתמא אילו ידע שצריך לו להר היה משכירו ג"כ ובודאי מתני סתמא תני אפי' אינו טוען המשכיר שלא היה משכירו להר או לבקעה בפרט שהוא דבר שאין דרך להקפיד עליו וצ"ל דמ"מ כיון שבא ע"י זה האונס מקרי פשיעה ועיין מש"כ בסמוך

בתוספות ד"ה הוחמה וא"ת כו' למ"ד תחילתו בפשיעה כו' לפענ"ד נראה ליישב דודאי כאן ליכא פשיעה רק בשביל שבהר עלולה להחליק ובבקעה שכיח יותר הוחמה מבהר מ"מ אם היה רוצה לקבל עליו אחריות החליקה בהר ודאי היה ניחא לבעלים דהא מרויח דבהר לא שכיח כ"כ הוחמה וא"כ הוה ניחא לבעלים נמצא כשאנו אומרין דחייב בהוחלקה בהר ניחא ליה טפי שילך בהר בשביל מה שירויח בחשש הוחמה ואם יתרמי הוחלקה הוא חייב ובבקעה היה פטור לכן כיון שחייב בריעותא שנולדה מכח השינוי אדרבה ניחא ליה טפי וליכא פשיעה משא"כ בהך דפשע בה ודאי לא ניחא ליה שיפשע בה שתגנב והוא פשיעה בעצם

בפרש"י ד"ה שמתה מחמת אויר לא הוחלקה כו' ומתה מעצמה כו' עכ"ל נראה מפרש"י דאף שלא היה כאן אויר משונה בידוע מ"מ ס"ל דחייב ודלא כנראה מדברי התוס' ד"ה כגון ולכאורה קשה הא קיי"ל כרבא דאמר בפשע ויצאה לאגם ומתה דפטור דאמרינן מלאה"מ מ"ל הכא מ"ל התם ואפשר לזה הוכרחו התוס' לומר שהיה היום אויר משונה מיהו לפרש"י י"ל דשם היה יכול להוליכה לאגם ואם הוליכה שם בעצמו היה פטור כמש"כ התוס' לעיל דף ל"ז ד"ה אין אבל כאן שפשע במקום הילוך שלא היה לו להוליכה שם ס"ל דחייב מיהו בהוליכה בבקעה אחרת אין תולין בשינוי אויר רק בשביל ההפרש שיש באויר בין הר לבקעה בעצם

בתוספות ד"ה ר' יוסי כו' והשתא כל אלה אמוראים שבאים לתרץ כו' עכ"ל כבר כתבו התוס' גופייהו שזה דחוק אלא נראה לי דכאן עצם השינוי אינה פשיעה כ"כ שהרי דרך להשכיר בין בהר ובין בבקעה ולא חשבינן השינוי לפשיעה רק כשאירע המאורע שמתה שאנו רואין שע"י השינוי קרוב המאורע יותר לבא כמו החליקה בהר שמאורע ההחלקה מעותד לבא יותר ע"י הר מבקעה וכן בהוחמה אמרינן שאילו לא שינה לא קרה אונס זה שהרי ידוע לנו עכ"פ שהשינוי דרכו לגרום האונס שיקרה בה משא"כ במתה כדרכה אין כאן אפילו פשיעה מתחילתה ואילו היה ברור לן שלא תחלוק לא היתה פשיעה מעיקרא כלל רק כיון שהוחלקה אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שהשינוי פשיעה כיון שהשינוי דרכו לגרום המקרה אבל אם אין דרך שיגרום השינוי המקרה אמרינן דאין קפידא כלל בין הר לבקעה וכ"ש דא"ש למ"ש בתוס' במשנה דלא הוה פשיעה אם מקבל עליו אונס המעותד לבא ע"י המקרה וא"כ אם יקבל עליו האונס שראוי לבא ע"י המקרה אין כאן פשיעה כלל משא"כ בפשע בה ויצאה לאגם דאפילו לא היה נקרה מאורע זה בכל אופן הוה פשיעה בהחלט וכן לכולה אוקימתא דהכא הסיבה של השינוי הוא גרם במקרה משא"כ במתה כדרכה אין השינוי סיבה לזה וי"ל דגם שם היה מתה ואין כאן פשיעה כלל דהפשיעה מתגלה כאן למפרע מכח המקרה שאירע ואמרינן שמסתמא אילו ידע שיארע לה סיבה דהחליקה היה מקפיד שלא להוליכה בהר וכדומה עמש"כ בסמוך

בא"ד אע"ג דחימום הוי בהר כו' בבקעה לא מיפטר בהכי עכ"ל נראה כונת התוס' דס"ד שיפטר בבקעה שהרי גם בהר משכחת הוחמה מחמת המעלה קמ"ל דמ"מ לא מיפטר ולפמש"כ לעיל בסמוך אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' דהו"ל למיתני לרבה בבקעה זו והוליכה באחרת ולפמש"כ י"ל ודאי אם יש נחשים מצויים כאן פשיטא דחייב וקמ"ל אע"ג דלפי האמת בשינה בבקעה והוליכה בהר הרי מרויח