מעיני החכמה רכא

בא לחזור מחמת יוקר אין שומעין לו וא"כ י"ל דרב מיירי שחוזר בסתמא כגון שלא נתייקרה המלאכה משא"כ הך דרבי דוסא דמיירי שנתייקרה המלאכה ושוה ששה דינרין וא"כ מסתמא חוזר מחמת יוקר ומחמת יוקר ודאי ידו על התחתונה כיון דבכה"ג אין יכול לחזור לכן אינו נותן להם אלא שקל ואף שהפועל טוען שאינו חוזר מחמת יוקר מ"מ הא בע"ה מוחזק ויכול לומר איני מאמינך שהרי נראין הדברים שמחמת יוקרא הוא חוזר ואין לומר דבעה"ב נקרא מחוייב שבועה ואין יכול לישבע שהרי שקל בודאי הוא מחוייב ליתן להם ועל שקל השני הם טוענין ברי שאין חוזרין מחמת יוקר ומקרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומקרי מתוך שאין יכול לישבע משלם דהא הכא לרב קיימינן ורב לית ליה מתוך שאין יכול לישבע משלם וצ"ל הקושיא אי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף א"כ י"ל דרב הונא דתלמידי' דרב הוה מסתמא כרב ס"ל ור"ה ס"ל דברי עדיף א"כ קשיא ליה שפיר דמ"מ תועיל טענת הפועלים ברי שאין חוזרין מחמת יוקר או כמש"כ קצת מפרשים דמאן דס"ל דלא אמרינן משואיל"מ ע"כ ס"ל ברי ושמא ברי עדיף ממתני' דפ' השואל ופריך שפיר ועפי"ז אפשר ליישב תמיהת התוס' לקמן דבפרק הגוזל אמרינן דכל המשנה הוא מהילכתא פסיקתא והא כל החוזר אינו הלכה פסיקתא דהא פועל יכול לחזור ולפמש"כ ניחא דודאי י"ל דלהך תירוצא ס"ל כל החוזר אפילו בפועל הוא ואף דפועל יכול לחזור לדידן דקיי"ל לאו ברי עדיף א"כ יוכל לומר שמא אתה חוזר מחמת יוקר וידך על התחתונה במה שהוזל מיהו במטלטלין י"ל דמקרי מתוך שאין יכול לישבע משלם ומתני' שפיר נקט כל החוזר לאתויי פועל במקרקע דלא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם שפיר יכול לעכב שכרו שמא חוזר מחמת יוקר ודוקא לרב לשיטתיה צ"ל דפליג עליה בחדא דרב ס"ל בו"ש ברי עדיף משא"כ לדידן אין צריך לומר כלל דפליג אמתני' רק דאתי לרבויי פועל דלא שייך ביה מתוך שאיל"מ וכש"כ לשיטת הרמב"ם דכל פועל דינו כקרקע א"כ אין יכול לחזור דלא שייך מתשאיל"מ אם יתייקר דהא בו"ש לאו ברי עדיף א"כ ממילא אם נתייקר יכול בע"ה לומר שינכה לו מה שנתייקר דשמא מחמת יוקר חוזר

בגמרא הרי שמכר שדה כו' רשבג"א מלמדין אותן שלא יחזרו קשה למאי דמסיק בש"ס דמיירי רישא בעייל ונפיק אזוזי וטעמא דחוזר משום דאדעתיה דהכי לא אקני ליה שלא יתן לו המעות כשיתבענו כפי מה שנזכר בפוסקים באיזו אופן מקרי עייל ונפיק אזוזי וא"כ מאי מלמדין אותן שייך שימכור ולא יקבל המעות כשיתבענו ואפשר לומר דבאם אינו כתוב מפורש בשטר שיקנה מיד לפעמים אם ירצה אחד לחזור אף שכבר נכתב השטר או שנמכר בעדים אם המוכר ירצה לחזור יטעון דעייל ונפיק אזוזי ונתבטל המקח וכמו כן אם הלוקח ירצה לחזור יטעון דהמוכר הוה עייל ונפיק אזוזי ונתבטל המקח ויוכל גם הלוקח לחזור כדמוכח בשמעתין לכן אמר מלמדין אותן ואם המוכר ירצה המעות דוקא לזמן שרוצה יוכל לעשות בדרך תנאי וא"כ הוא לטובת שניהם

בתוספות ד"ה לא יהא כו' אבל מזיבורית כו' עכ"ל לכאורה היה אפשר לומר דלא קשיא ליה מזיבורית כיון דרישא חזרת המוכר משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ אין לקנוס המוכר אבל בסיפא דחוזר הלוקח אין לו שום טענה רק בשביל חזרת המוכר שהיה יכול לחזור לכן יש לקנסו טפי מיהו בסוגיא לפי האמת נמי איכא קנס למוכר דנוטל מעדית שבה ולר' אחא מעדית שבנכסיו אף שהמוכר אינו חייב בזה שעיקר החזרה מחמת שלא נתן לו המעות וע"כ ס"ל להש"ס דמ"מ יש לקנסו וא"כ קשיא להתוס' שפיר למה לא קשיא ליה מזבורית דסיפא ועיין בסמוך ולכאורה קשה דאין זה דיוק כלל שיקשה מסיפא כיון דפריך שפיר מרישא ואפשר דהתוס' ס"ל דע"כ אסיפא סמיך דהא קשה מאי מקשי לא יהא אלא ב"ח לוקמה כרבי שמעון דס"ל בפרק הנזקין ד"ת ב"ח דינו בכצית רק שלא יראה אדם שדה נאה כו' ויאמר אקפוץ ואלונו וא"כ בכה"ג דבתחילה נתן ע"ד מקח והלוקח רוצה לקיים המקח י"ל אוקמה אדאורייתא אע"כ משמע ליה אי אתיא כרבי שמעון אין לקנסו בסיפא אם הלוקח חוזר ליטול רק זבורית א"כ ע"כ עיקר הקושיא מכח סיפא לכן קשיא להתוס' שפיר מסיפא ועיין בסמוך

בא"ד א"נ כו' דלא תקשי הלא לב"ח כו' עכ"ל וקשה א"כ תקשי למה לא קשיא בס"ד הך דסיפא הא דינא דב"ח בזוזי כיון דלא ידע דקאי אזבורית שבה גם מהרש"א הקשה לרב אחא בריה דרב איקא דמוקי מעדית שבנכסיו תקשי למה בסיפא היה הברירה ביד המוכר אם רוצה הלוקח במעות ואפשר ליישב דהא יש להבין למה יצטרך ליתן מעות אם יש לו הא ע"כ בתחילת המלוה היה סבר וקיבל לגבות חובו מקרקע וא"כ גם ביש לו מעות הרי נמחל שעבוד מעות וצ"ל בתחילה אדעתא דהכי הלוהו שאם יהיה לו מעות יסלקנו במעות מיהו הכא דלא נחית אדעתא דמעות כלל א"כ י"ל שנמחל שעבוד מעות ולא קשיא תן לו מעות שהרי בתחילה אדעתא דקרקע נחית מיהו י"ל אילו ידע שלא יתקיים המקח היה רוצה במעות א"כ י"ל דתליא אי אמרינן מחילה בטעות הוה מחילה נסתלק שעבודו מן המעות שהרי לא נתן ע"ד השתלם במעות וא"כ י"ל דרב נחמן ס"ל מחילה בטעות לא הוה מחילה כן ס"ל שראוי ליתן לו מעות ורב אחא ס"ל כדבעי למימר לעיל דף ס"ז באילונית דמחילה בטעות הוה מחילה א"כ י"ל שנמחל שעבוד מעות וא"כ מעיקרא לא פסיקא ליה לאקשויי ממעות די"ל דנמחל שעבוד מעות מיהו יותר נראה דבלא"ה הקשה מהרש"א בשם יש מקשים דלרב אחא דאמר דטעמא מטעם ניזק א"כ קשה אפי' ניזק אם רוצה לסלק במעות אין יכול לכופו ליתן לו קרקע עדית וקושיא עצומה היא דבין ב"ח בין ניזק יכול לסלקו במעות עכ"פ לכן נראה ברור ליישב הכל דס"ל להש"ס דכל החוזר ידו על התחתונה בודאי אית ביה טעמא מטעם קנס לכל האוקימתות דהא מעדית שבה נמי מטעם קנס הוא כמש"כ התוספות אלא דס"ל להש"ס דיש לעשות דין הקנס שוה הן בחזרת המוכר או הלוקח לכן שפיר מוקי לאוקימתא מעדית שבה הקנס שוה בין אצל מוכר בין אצל לוקח כי וודאי זה שאומר לו הלוקח תן לי מעות מיירי ביש לו מעות דבאין לו מעות לא מצינו בשום מקום שנאמר לו טרח וזבין דלא כנראה מדברי הסמ"ע שמחוייב למכור והנה מה שאמר תן לי מעות הוא דין גמור רק הקנס הוא שאם אינו רוצה במעות יצריך ליתן לו מעדית שבה וא"כ גם גבי לוקח אין לעשות קנס אחר רק שאם רוצה קרקע יתן לו זבורית אבל לגרוע כחו מב"ח בקנס שיקנוס אותו שלא יצטרך ליתן לו מעות אין זו קנס ששוה במוכר שהרי במוכר לא שייך זה הקנס שאם הלוקח רוצה במעות ודאי אין זו קנס כלל דלמה לא יתן לו מעות שכבר נתן לו לכן מקרי מעדית שבה וזבורית שבה והטעם שקנה בשדה נגד מעותיו ומה שיכול לומר תן לי מעות לאו מקנסא הוא רק דין גמור שהברירה ביד לוקח אם אומר בקרקע שלימה אני חפץ א"כ הוה לגבי לוקח מקח טעות אם אין צריך לו חצי קרקע וא"כ אין הקנס רק שנוטל מהשדה ברישא בחזרת המוכר עדית שראוי לו בינונית כמש"כ בסמוך ד"ה מעדית וכן בחזרת הלוקח יגרע דינו ליטול זבורית לכן הוצרך לאוקמה מזבורית שבה כיון שעל המוכר אין קנס אחר לא מצי לאוקמה מזבורית שבנכסיו דאם תמצי לומר שלא קנה בגוף הקרקע למה נחדש עליו קנס שלא יכול הלוקח לטעון אני חפץ במעות כיון דבמוכר לא שייך קנס בכה"ג שיצטרך ליתן לו בע"כ מעות גם בלוקח לא עבדו האי קנס וא"כ לא מצי לאוקמה שיטול מזבורית דנכסיו אף דמדינא אם הוא ב"ח ראוי שיטול זבורית והמוכר יוכל לומר שלא מכר קצת מקרקע זו מ"מ אין לקנסו שלא יטול מעות אם יש למוכר מעות משא"כ לר' אחא עיקר הקנס הוא שיטול מעדית שבנכסיו דדמי למזיק שד"ת בעדית ובסיפא כשחוזר הלוקח ד"ת בזבורית וברישא שפיר י"ל שהקנס הוא שאם חפץ בקרקע שלא יכול לסלקו במעות וכן לעומת זה בחזרת הלוקח הקנס שלא יוכל להכריחו שיתן לו מעות נמצא דכל החוזר ידו על התחתונה שוה בענין אחד בין בחזרת המוכר ובין בחזרת הלוקח הקנס הוא במשקל אחד אבל שישתנה הקנס בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח לא ס"ל להש"ס כלל והכל נכון ועיין בסמוך דודאי התוס' לא ס"ל כשיטת המאור דהא כתבו שצריך ליתן מעות משמע דמיירי ביש לו מעות גם דברי המאור דחוקים בלשון רצה אומר לו טול קרקע

בגמרא רב אחא כו' הניזקין שמין להם בעדית קשה כיון דאינו נוטל אלא מדין ניזק א"כ אפי' כבר נטל עדית הא יכול לפדותו במעות דקיי"ל שומא הדרא מיהו בלא"ה הא קשה איך יכופנו לכתחילה שיתן לו קרקע אם רוצה ליתן לו מעות וכמש"כ מהרש"א ואם תתיישב קושית מהרש"א מיושב גם זה ועיין בסמוך

בתוספות ד"ה מעדית כו' והא דלא שקיל מבינונית לכאורה נראה שראוי ליטול זיבורית כמו בחצי שדה אני מוכר לך שנוטל כחוש וכ"כ בסמ"ע בסי' ק"צ והך דחצי שדה הוא תוספתא ונראה דהתוס' מחלקין דבשלמא באמר חצי שדה הרי לא מכר רק חצי שדה וכיון דיד לוקח על התחתונה ממילא אינו נוטל רק הכחוש משא"כ הכא שנתן על כל השדה רק דאח"כ נולדה חזרה משום דעייל ונפיק אזוזי א"כ הוא בשוה על חלקו עם המוכר

בתוספות ד"ה והוה ליה מזיק לאו דוקא כו' ודאי קשה להלום דפשט בדמיון המזיק אפשר דודאי הלוקח טוען שהיה לו הפסד ואם היה לו הפסד היה ראוי שיתחייב מדינא דגרמי אלא שאין זה המוכר מחוייב להאמין לו אף שטוען ברי שנפסד דקיי"ל בו"ש לאו ברי עדיף והטעם דאוקי ממונא בחזקת מריה מיהו לענין שיטול מעדית שאין הפרש בענין ממון דהא שמין הבינונית ג"כ בשוה ועדית לוקח בציר פורתא א"כ אם היינו יודעין שנפסד באמת ומסתפק שיקח בעד מעותיו עדית בציר פורתא ודאי ראוי שיסכים המוכר רק לפי שאין המוכר מאמינו שנפסד ונהי שאינו נאמן שנפסד להוציא ממון מ"מ לענין החילוק שבין שגובה במעותיו עדית או זבורית לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה לכן מהימן עכ"פ לענין שיקח עדית בשיעור מעותיו שאינו מוציא ממנו כלום ובהכי ניחא קושית מהרש"א למה יהא עדיף מניזק שלא יוכל לסלקו במעות ולפ"ז ניחא דניזק אם מסלקו במעות עכ"פ אינו נפסד שהרי משלמין לו הזיקו משא"כ הלוקח שאין מאמינין לו שהפסיד רק לענין שיקח עדית עכ"פ אמרינן שיהיה נאמן לענין זה שאם לא ישלם לו הפסידו עכ"פ יגבה כשיעור מעותיו מעדית או זבורית טפי פורתא

בגמרא ואמר רבא האי מאן דאוזפיה כו' זוזא זוזא פירעון הוה

הרי"ף והרמב"ם השמיטו דברי רבא ועיין ש"ך ח"מ סי'