מעיני החכמה ריט

בגמרא ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה כו' דאי ס"ד אדיבורא דידה כו' וקשה לי לדעת הפוסקים דשליחות להולכה צריך עדים א"כ כאן כשאמרה הבא לי גיטי והבעל אומר הילך כמו שאמרה אם נימא שכיון להולכה ע"כ צריך שני כיתי עדים א' שאמרה הבא לי גיטי ועשתה שליח להולכה וא' שהבעל מסר לו בתורת שליחות זה שאמר הילך כמו שאמרה א"כ ה"ל חצי דבר והרי"ף כתב גבי חזקה לא מקרי חצי דבר בשביל שעדות הכת א' מועיל על הפירות שצריך לשלם הפירות והקשו עליו מהך דגיטין דף ס"ד שצריכה שתי כיתי עדים א' שיאמרו בפנינו אמרה ואחת שיאמרו בפנינו קיבל וקרע וכתב הרמב"ן דלכך לא מקרי חצי דבר משום שמעידין שנעשה שלוחה של האשה וזהו לא שייך כאן דשני כיתי צריכין לענין השליחות עצמו א"כ י"ל דהו"ל חצי דבר וגם לדברי התוס' פ' מרובה שחילקו כיון שאין יכולין לראות יותר לפמש"כ בס' גט מקושר דף ס"א ע"ד ביאור סברת התוס' שמעידין על ראיות מחולפות א"כ כאן הוה ממש חצי דבר שמעידין שהיא אמרה הבא וא' אומרת שהבעל אמר הילך כמה שאמרה ובעינן שתי הכיתות לצירוף שליחות הוה חצי דבר כמו שנים אומרים אחת בגבה. מיהו למש"כ התוס' פרק המקבל כיון דאם הגט יוצאת מת"י שליח נאמן על הכל לא מקרי חצי דבר ניחא מיהו כתבתי לגמגם ע"ז בספרי גט מקושר ואין להאריך ולדעת הרמב"ם שאשה יכולה לעשות שליח הולכה י"ל דזה מקרי דבר שלם שהאשה עשתה אותו לשליח

בתוספות ד"ה דאי כו' הו"ל למימר דדעתיה דבעל אעלויא כו' עכ"ל באמת פירוש זה נכון הוא דכיון דהגט תלוי בבעל והוא חפץ לגרשה הדבר שאדם חפץ בה מקרי עלויא דידיה ודעתו על זה

בא"ד וא"כ סותר פשיטות דלעיל כו' והקשה מהרש"א דטפי הו"ל להוכיח כן מאידך בבא דאמרינן אי הוה אמר משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכח אדיבורא דידיה קסמך והיכא מוכח דילמא דוקא משום דהוה עלויא לבעל שנא תתגרש מיד לכן אמרינן דסמך אדיבורא דידיה משא"כ בפועלים דדיבור השליח הוא לגריעותא ולא תירץ כלום ונראה ליישב דמהך לא פרוקא ליה להתוס' לדחות פירוש זה לגמרי די"ל דודאי הך סברא דניחא ליה טפי בהולכה שתהיה הברירה בידו אם לקיים אם לגרש הוא דוקא לענין שאם חוזר בו י"ל דהיינו עלויא דידיה וא"כ כשהאשה אומרת התקבל והשליח אומר הבא ודאי כל זמן שהגט ביד שליח אם חוזר י"ל דהיינו עלויא דידיה שיוכל לחזור מ"מ ודאי אם אינו חוזר אגלאי מילתא דעלויא דידיה שתתגרש מיד ונ"מ לענין מזונות שפטור מיד שהגיע הגט ליד שליח וא"כ כיון דאמר משהגיע גט לידה מגורשת אז ולא קודם אף כי אם לא חזר איגלאי מילתא למפרע דעלויא דידיה שתתגרש בקבלת השליח אלא ודאי אדיבורא דידיה סמך אפילו לגרועא דידיה כשטוב לו יותר שתתגרש מיד משא"כ בהך דפשיטא שהאשה אמרה הבא והשליח אמר התקבל אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ע"כ משום דעלויא דידיה שיהיה בידו או לחזור או לגרש מוכח שפיר דאדיבורא דשליח סמך אפילו כשהוא לגרוע דהיינו קבלה שנוח לבעל יותר בהולכה לפי פירוש זה ולהכי דייקי התוס' דאי נקט משהגיע לידו מגורשת א"כ דעתו אגריעותא ולא אעלויא וא"ש עוד יש לומר דמשום התם אפשר דהש"ס מדמי גט אשה לפעמים הוא לגריעותא שתתגרש מיד ופעמים מעליותא שהכל לפי ענין שבינו לבינה ואינו דומה לשכירות פועלים שטובה כוללת לכל פועלים ליטול יותר משא"כ בגט י"ל דהש"ס דייק מדנקט אינה מגורשת משמע אפי' בענין שטיבותא דידיה בהולכה וכן לקמן הפשיטא אי נקט משהגיע גט לידה מגורשת משמע אפי' לפעמים הוא לגריעותא וטיבותא דידיה שתתגרש מיד אפ"ה אמרינן דסמך אשליח דענינים שבין איש לאשתו לא ראי זה כראי זה ואין כל הדיעות שוות להכי מייתי מדנקט לקמן משהגיע גט לידו מגורשת בכל גווני אף דפעמים עלויא שלא תתגרש מיד וא"ש ואפשר לומר עוד דבלא"ה יש להבין בסוגיא דמבעיא לן אי אמר בע"ה כארבעה והשליח אמר בתלתא קשה נימא דמסתמא בעה"ב לא עלה בדעתו לפסוק ארבעה רק בשביל שסבר שלא ימצא בג' ואילו ידע שישכרו בג' לא היה נותן ארבעה וא"כ קשה הא התוס' כתובות דף מ"ח ע"ב הקשו בלוקח פרה ונטרפה נימא דעד"כ לא קנה ותירצו דתליא נמי בדעת לוקח וא"כ כאן דהפועלים נתרצו לג' שהרי לא שמעו מפי השליח רק ג' א"כ אפילו אמר בע"ה בד' הוה חיוב בטעות ולא יתחייב יותר מג' ולא שייך לומר דתלי' בדעת פועלים שהרי הפועלים ע"כ נתרצו נמי לתלתא שכך שמעו מפי השליח וצ"ל דהא גופיה מבעיא לן אם אמרינן מה שאמרו כמו שאמר בעה"ב דקפדו מפני שלא ביקשו להשכיר עצמן רק באופן שאמר בע"ה שסמכו עצמן על בע"ה יותר ולפי שהיו סבורים שמסתמא אמר בע"ה ביותר לכך נשכרו לו וא"כ י"ל אי אמרינן מהימנת לן אין הכונה שיאמרו מהימנת לן דא"כ למה אמרו כלל כמה שאמר בע"ה אלא דאמרינן כיון דהאמינו לו מסתמא אפילו היה נודע להם בבירור שלא יתן להם בע"ה יותר היה נשכרין ג"כ וא"כ אפילו היה דעתם שאם יתן בע"ה יותר יטלו יותר מ"מ כיון שאנו אומרין שבודאי נתרצו על ג' אילו ידעו שבע"ה אמר כן א"כ מה שאמר בע"ה בד' הו"ל חיוב בטעות ולפי"ז י"ל הפשיטות מגט ע"ד זה שאם היא אמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה י"ל ג"כ אם נימא דמה שאמר הילך כמה שאמרה אמר מהימנת לן דמסתמא אמרה כן ולא עלה על דעתו לומר שאם אמרה הבא יהיה שליח הולכה דוקא ממילא אינה מגורשת ומייתי ראיה דאף שאמר כמה שאמרה מסתמא דעתו שכך אמרה כמו שאמר השליח וא"כ גם בשכירות פועלים ודאי נתרצו לג' דאם נימא דלכך אמרו כמו שאמר בע"ה בשביל שאין מתרצין בענין אחר גם בגט הל"ל שנתרצה דוקא בהולכה כמו שאמרה וא"כ תו לא קשיא דילמא בפועל דעתיה אעלויא טפי דכיון דהשליח אמר להם בג' לא תליא בדעתם כלל שהרי בע"ה לא אמר ד' רק אם לא יתרצו בג' ולא מיבעיא לן רק אם יש במשמע לשון זה שלא נתרצו כפי מה ששמעו מן השליח וכן בגט אשה אם אמר כן מפני שאינו מתרצה רק בענין שאמרה ונעשה שליח עד"כ מפי הבעל דבבעל תליא מילתא

דף עו ע"ב בפירש"י ד"ה אין כו' דאמר להן תשכירו עצמיכם לאחרים כו' ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו עכ"ל וקשה למש"כ רש"י שיכולין להשכיר עצמן לאחרים בלא"ה ליכא תביעת ממון שהרי אין להם הפסד וצ"ל דס"ל לרש"י דאי לאו דהוי דברים בעלמא לא היה יכול לומר השכירו עצמיכם לאחרים כיון שהוא נתחייב להם וא"כ בהלכו י"ל אפילו יכולין להשכיר עצמן נותן להם שכרם משלם שכבר קנו שכרם ואין צריכין לחזור להשתכר לאחרים ועיין במפרשים ופוסקים לא משמע כן רק אם יכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם כלום ועמש"כ בסמוך בדברי התוס' ואפשר דרש"י מיירי שאין מוצאין להשכיר עצמן עיין סמ"ע סי' של"ג סק"ו וש"ך שם

בתוספות ד"ה אין להם כו' קשה לר"י כו' עכ"ל. עיקר הקושיא מה חילוק בין הלכו ללא הלכו כיון דחייב מדינא דגרמי. ואפשר לומר דודאי אי אפשר לברר שאין להם למי להשכיר אלא שהפועלין צווחין ואומרים שאין להם למי להשכיר והנה אם כבר הלכו בודאי כבר הפסידו עכ"פ לפחות משכרן א"כ ודאי חייב להם עכ"פ פרוטה שכבר הפסידו והוה על הנשאר כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם כן י"ל דרך פלפול

בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל נראה דלענין חמרין לתבואה ולחפור השדה דרך לשכור שכירי יום אבל בגד לארוג וקמה לקצור אין דרך לשכור שכירי יום שאין ידוע כמה ימים ראוי להמשך זמן עד שיגמור ואם ישכרם לימים פן יתרשלו במלאכתן לכן דרך בקבלנות גם אין קפידא אם ימשך איזה ימים יותר ובזה יש ליישב מה שדייק מהרש"א דבסיפא נקט אם יש שם פועלים לשכור אף דמיירי בקבלנות ולפ"ז ניחא דאחר שכבר קצרו חציו כבר נודע לו כמה ימים יצטרך לזה ושפיר קמ"ל דאם מוצאין שכירי יום ג"כ יכולין לומר שכור מאלו

בגמרא שמין להם מה שעשו וקשה לת"ק ל"ל שומא כלל הא לעולם נותן להם החצי דהא לעולם לא יתן להם בע"ה על חצי שלו פחות ממה שקצץ עמהם ולא יותר אף אם הוקרו ואפילו אם הוזלו לא יתן להם פחות מסלע כמש"כ מהרש"א בתוס' במשנה לעיל ע"א ד"ה השוכר ואפשר לומר לסיוע לדעת הפוסקים דבקרקע יותר מפלגא יש לו עליו אונאה וא"כ י"ל דפועלים טוענין טענת אונאה ששוה יותר וא"כ צריך שומא אם אינו יותר מפלגא מיהו לדעת הפוסקים דלא תליא בפלגא אכתי קשה שומא ל"ל ועיין בסמוך

שם היה יפה ששה דינרין כו' נותן להם סלע וקשה לפי מש"כ הרמב"ם ובח"מ סי' רכ"ד סעיף ל"ו דקבלן יש לו אונאה א"כ איך נקט נותן להם סלע הא כיון שנתאנו יותר משתות יש טענת אונאה ויצטרך לחזור אונאה כיון שכבר עשו מיהו י"ל דבקיבלו קמה לקצור מקרי קרקע ואין אונאה לקרקעות כמש"כ לעיל ע"א אבל על בגד לארוג כתב הרמב"ם בהדיא דאית ביה דין אונאה וא"כ לא איירי בגוונא חדא דבבגד איירי שהוקרה מלאכה אח"כ ובקמה מיירי אפילו אם נתאנו וזהו דחוק מיהו בש"ס י"ל דדוקא לשיטת הרמב"ם דקיי"ל לחלק בין קבלן לפועל לכן אמרינן בקבלן יש לו אונאה משא"כ להנך תנאי דלא מפלגי י"ל דגם קבלן מקרי עבד ולית ביה אונאה מיהו הרמב"ם גופיה פ"ט משכירות העתק הדינים בגד לארוג וקמה לקצור ונראה דאדרבה מכאן חיילי' דהרמב"ם דהא באמת יש להבין למה נקט שני מלאכות א' בתלוש וא' במחובר לכן נראה דכל הפלוגתא לא שייכא באונאה כלל דאם נתאנה הפועל או הקבלן אף אם נימא דלא שייך אונאה כגון בקרקע מ"מ פשיטא שאין לומר בו ידו על התחתונה שהרי בדין הוא חוזר כיון שנתאנה וגם לר' דוסא נותן להם סלע דבדין יש להם לחזור

גמרא ר' דוסא אומר שמין להם מה שעתיד לעשות כו' היה יפה וי"ו דינרין כו' יו ויש לדקדק דלישמעינן רבותא טפי שאם היה יפה ח' דינרין אינו נותן להם כלום כמש"כ בטור ח"מ סימן של"ג ובש"ך סי' קכ"א ואפשר דקמ"ל רבותא אם עדיין נותן להם שקל א"כ י"ל דס"ד שיכולין הפועלים לומר בודאי אדעתא דהכי השכרנו עצמינו שאם תתייקר המלאכה נוכל לחזור ובע"ה אין יודע להכחישן א"כ כיון דחייב להם שקל הו"ל כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והוה מתוך