מעיני החכמה ריז

שלא היה בידו ואמרינן דעד"כ נתחייב כדי שלא יאמר הנותן לו השדה שהיה בידו שהרי לא יהיה אונסו מבורר וא"כ לפי האמת הוא אסמכתא אלא שאם נפטור אותו לא יהיה מבורר שהוא אסמכתא ולא היה בידו וא"כ כונת רש"י אם אוביר אשלם במיטבא הוא אסמכתא כשמשלם באמת לכן באלפא זוזי נמי אמרינן דע"כ אסמכתא הוא ולא היה בידו שהרי ידע שישלם במיטבא עכ"פ אבל אם נפטור אותו לגמרי כיון שבסתמא הדבר בידו כשאין אמתלא מבוררת לדבריו מצד מה שחייב עכ"פ במיטב א"כ לא היה בו דין אסמכתא כלל ומעתה נראה נמי הכא דדוקא בדבר שהיה דנין מעצמינו שמסתמא בידו מקרי אסמכתא שאנו אומרין שלא נתחייב רק בשביל שעלה בדעתו שהוא בידו ובאמת לא עלתה משא"כ בקוביא הרי בתחילה נתחייב ע"ד שאינו בידו לכן חייב שפיר שהרי אין לנו לומר שבתחילה ידע שיהיה בידו שהרי לא ידעה זה בשום פנים וא"כ הכא נמי קאמר הכא לאו בידו שהרי לפי האמת שהדבר אינו בידו י"ל בתחילה חשיב שיהיה בידו שמסתמא לא היה מתחייב רק לפי שבתחילה חשב שהוא בידו וימצא יין ועכשיו לא מצא א"כ שפיר יש לנו לתלות שטעה בדמיונו כיון שאנו דנין הדבר שאינו בידו ע"כ בתחילה חשב שיהיה בידו נמצא לפי מחשבתו ומאחר שלפי הראות לא מקרי בידו אי אפשר לחייבו שאם נחייבו הרי בהכרח היא שאינו בידו ואין לומר שעכשיו נחשוב שמסתמא היה בידו רק בשביל שהוא פטור עשאו זה לא אמרינן רק בדבר שמסתמא הוא בידו לא מיפטר רק כשיבורר שאינו בידו ובלא בירר שאינו בידו לא מיפטר אבל הכא אפי לפי ראות עינינו אין הדבר בידו לכן אף אם הוא פטור אמרינן שלפי דעתו היה בידו בתחילה ולא עלתה בידו ולא דמי לאם אוביר שבסתמא הדבר בידו לכן לא מיפטר ופרש"י נכון ועמוק

בא"ד ופר"ת כו' דאגב דבעי למקני גמר ומקני כו' וקשה דבהזהב כו' עכ"ל ולפענ"ד ליישב סברת ר"ת נראה דעיקר דמילתא תלי' דהא דאמרינן אסמכתא לא קני היינו משום דאמרינן דמתחילה לא היה רצונו להשתעבד ולהתחייב בדבר ההוא רק לפי מחשבתו שהיה סבור שלא יבוא לידי כך כמו באוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי היה סבור שיעבוד ולא יבא לכלל החיוב כלל ואמרינן שלא עלה במחשבתו שיבא לידי החיוב ואילו ידע שיבא החיוב לא היה מתחייב כלל משא"כ בקוביא ע"כ נשתעבד מרצון שאל"כ הרי גם הוא לא יקנה מחבירו ג"כ וע"כ מרצון נכנס לחיובו איך שיפול הדבר לשכר או להפסד ואין לדון אותו לחיוב מוטעה שהרי עד"כ נכנס מי שמרויח יהיה לו אשר ירויח שאם לא יתרצה רק ע"ד שירויח הרי לא ירויח מחבירו כלום שהרי לא יקנה מחבירו לכן אמרינן שנשתעבד מרצון משא"כ בהך עירבון דפ' הזהב אין לומר שנשתעבד מרצון די"ל וודאי לא נתקשר בקנס רק לפי מחשבתו שיחזיק במקח ולכך נתרצה על הקנס ואין לומר א"כ גם מחבירו לא יזכה כשחבירו לא ירצה לקיים המקח די"ל באמת הוא אינו חפץ גם בקנסו של חבירו אם יחזור ומה שהסכים לדעת חבירו הוא לפי שעלה בדעתו שיתקיים המקח ואם לא יתרצה לקנס לא היה מוכר כלל א"כ צד א' לא גמר ומקני שהרי אין עיקר הכוונה לקנס כי אם לקיום גוף הענין וי"ל שלא נתרצה רק לפי מחשבתו אז שלא יולד לו חזרה בגוף המקח ומה שנתרצה לחבירו הוא מפני שחפצו במקח ועלה בלבו אז לקיום המקח כנ"ל סברת ר"ת ומעתה גם מה שהקשו התוס' מהא דמייתי התם דאין אחד מהם נזיר וגם מהרש"א בסנהדרין הקשה כן ולא זכר שכבר כתבו התוס' מזה כאן כן לפמ"ש עיקר סברת ר"ת דכל אסמכתא אינו מתחייב מרצון רק בקוביא מתחייב מרצון וא"כ כ"ש בהך דנזיר שאין מכריח אותו על הנזירות א"כ כ"ש די"ל גמר ומקני דעיקר אסמכתא הוא שאינו מתחייב מרצון ודברי ר"ת ברורים ועיין בסמוך

בא"ד ור"ת עצמו חזר בו והגיה בס' הישר עכ"ל בעניותי איני רואה כאן חזרה דמה ענין זה לזה נהי דלא הוה אסמכתא מ"מ בהמרו זה לזה במה יקנו אם לא בקנין וגם בקוביא אם נדר ליתן לו קנה דבמה יקנה בלא קנין ומ"מ אסמכתא לא הוה ועכשיו שנדפס ספר הישר לר"ת ראיתי בסי' קע"ו בהדיא שחילק בין עירבון וגם כתב דהמרו מיירי בקנין דאל"כ במה יקנה רק יש קצת ט"ס אבל הכונה רצויה כמ"ש וגם לפי מש"כ בשדוכין אין דברי ר"ת מספיקין דלא כמש"כ בסנהדרין וכן נראה בהדיא מס' הישר לר"ת וכפי הנראה לא היה דברי ס' הישר נגד עיני בעלי התוס' כלל וצ"ע כי ר"ת חילק בהדיא בין עירבון לקובי' והוא קרוב למש"כ ותיתי לי שכוונתי לדעת הגדול כמוהו ולדעת האמת: פרק ששי השוכר את האומנין

דף עה ע"ב במשנה השוכר את האומנין והטעו זה את של זה. עיין בנ"י ובאס"ז שהביאו פירוש הירושלמי שמפרש בעה"ב הטעה אותן שאמר להם תבאו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו לבעה"ב על זה הדרך ע"כ ודחה הרשב"א דברי הירושלמי שאם אמר בעה"ב שיתן להם כמו שנותנין לחביריהם איך יוציאו מן הבעה"ב הא לא נתרצה ליתן רק כפי מה שרובם נשכרים וכתב הרשב"א שלכך לא מפרש כן בש"ס דילן ואפשר ליישב הירושלמי דמיירי שאמר שיתן להם כפי מה שרובם נשכרים ואמרו בעשר ובאמ' אם יצטרפו הנך פועלי' שאמרו לבעה"ב עשר יהיה רובם מעשר א"כ כיון שאמרו לבע"ה שרוצים עשר י"ל שכונתם לצרף גם הם עצמם שגם הם אין דעתם רק להשתכר בעשר א"כ נהי דאם לא נחשוב את אלו יהיה רובם בחמש מ"מ יכולין לומר שהם לא היו מתרצים רק לעשר וא"כ איכא רוב פועלים בהדי דידהו וכיון דבע"ה סמך על דבריהם צריך ליתן להם עשר שהרי פירשו שאין נשכרים רק בעשר ואפילו היו נשכרים לאחר לא היו משכירין עצמן בפחות מעשר ואף דבה"ב מוחזק מ"מ כיון שדעתו ליתן כפי הרוב א"כ אילו השכירו אלו את עצמן לאחר בעשר כבר היה רובן בעשר והיה נותן לאחרים ג"כ עשר והוא סמך על דבריהן וצ"ע. גם אפשר דהסיפא מתפרשא בליכא רובא רק איכא דמוגיר בחמש ואיכא דמוגיר בעשר ואמר בעה"ב כדרך שפועלים נשכרין וכיון דליכא רובא החמש וסמך על דבריהם צריך ליתן להם מה שפסק להם כיון דסמך על דבריהם ומסתמא פועל דעתיה אעלויא כפי מה שקצת נשכרין כיון שאין וב כנגדן ואפשר דגם הרשב"א מודה כיון שאין רובן נשכרין בחמש ולא ז"ל רק סתם כמו שפועלים נשכרין צריך ליתן כמו שפסק להם וצ"ע גם בזה

בתוספות ד"ה השוכר משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות כו' וא"ת כו' עכ"ל אפשר לומר דבמתני' קמ"ל היכא דהטעו זה את זה כגון שהטעו כמו לקמן שהשליח אמר להם בארבעה ואמר להם כרכם על בעה"ב כיון דאיכא דמוגיר בתלתא א"ב כיון שהתחילו במלאכה הם סמכו על בעה"ב אף אם נודע להם באמצע המלאכה שבעה"ב אמר תלתא אם ירצו לחזור יש להם דין קבלן שאם חוזר ידו על התחתונה ע"פ שהוטעו מעיקרא ולהך אוקימתא דאמר להו השליח בתלתא ויש הם תרעומות משום אל תמנע טוב הדין הוא ברור שאם הם קבלנים אין יכולין לחזור באמצע המלאכה משום שעבר השליח על בל תמנע מיהו היכא דאמר להו השליח בארבעה והם רוצים לחזור אחר שנודע להם לא אמר בעה"ב כי אם בתלתא ורוצים לחזור בחצי יום נראה אם מוצאים לשכור בשנים בחצי יום שפיר יכולין לומר או תן לנו שנים או נלך ונשכיר עצמינו במקום אחר אולי נקח שנים כיון דאיכא דמוגיר בשנים אבל אם הוזלו פועלים אח"כ ולא ימצאו יותר אין יכולין לחזור בקבלנות אע"פ שהוטעו מעיקרא ולהכי קמ"ל אע"פ שיש להם תרעומת לא ישתנה דינם משאר קבלנים כיון שעכשיו לא ירויחו בחזרה ולהכי קמ"ל כאן באומנין משא"כ בפועל לעולם יכול לחזור ואין נ"מ דאפילו לא הוטעו יכולין לחזור וא"כ לקמן לא אתי לאשמועינן רבותא בהך מילתא דאין חילוק ולמאי דמוקי ברפקא י"ל ג"כ שבצד א' חפרו ואומרין שמצד זה מגיע להם יותר ויש להם תרעומת ומ"מ יש להם דין קבלן על הנשאר שאינו שוה יותר שאין יכולין לחזור על הנשאר אע"פ שיש להם תרעומות ממה שכבר עשו ועיין מש"כ בגמרא בסמוך

דף עו ע"א בגמרא אי דאמר ליה בה"ב בארבעה כו' ואזל איהו אמר להו בתלתא כו' סבור וקיבל ויש לדקדק כיון דמתני' איירי בקבלנות ג"כ וקבלן יש לו אונאה כמש"כ הרמב"ם ספ"ג דמכירה ובח"מ סי' רכ"ז סעי' ל"ו וא"כ כיון דמיירי שפועלים נשכרים בארבעה א"כ יהא חייב להחזיר אונאה כיון שכבר עשו ותרעומת מאי עבידתיה ובגמ' מסיק דיש להם תרעומת משום אל תמנע וי"ל דכאן מיירי ששכרן לעבודת קרקע ודוקא בקיבל לארוג בגד דהוא מטלטלין אבל כששכרן לעבודת קרקע יש לו דין שכירות קרקע שאין בו אונאה ולא דמי לשכנת בחצירי שני חדשים דאיתא בסי' צ"ה דיש לו דין מטלטלין שאין הטענה בקרקע רק בשכרה כיון דאין דנין רק על השבועה משא"כ לענין אונאה שעיקר הטענה במה ששוה המלאכה שעשה עמו בקרקע וצריך לשום המלאכה של הקרקע כמה הוא שוה ובזו שפיר לקרקע דמיא כנ"ל ודו"ק מיהו למש"כ הרמב"ן בפירוש התורה דגם בקרקע איכא איסורא דאונאה רק שנתמעטו מהישבון א"כ קם ליה בדרבה מיניה שעבר בלא תונו רק שאין להם רק תרעומות ולא חיוב ממון

בפרש"י ד"ה ואמר להו בד' ולערב לא נתן בה"ב אלא ג' עכ"ל: לכאורה שפת יתר הוא ואפשר דקשיא ליה לרש"י דנקט אין להם אלא תרעומת משמע שיש להם דין שאר קבלן שאין יכול לחזור ובכה"ג פשיטא שאם אמר להם בעה"ב שאין רוצה ליתן רק שלשה שעכ"פ אין ידם על התחתונה כדפרישית במתני' וא"כ אית טפי מתרעומת לכן פירש"י ולערב שאז נודע להם שכבר שלמו המלאכה ובזו לא שייך טפי מתרעומות

בפרש"י ד"ה וליחזי פועלים כו' אי מתגרי בד' על כרחיה דבעה"ב כו' דהא קתני נוטל מה שההנה אותו כו' עכ"ל לכאורה הוא נגד שכל אחר שפירש בעה"ב שאינו רוצה ליתן רק תלתא אפילו