מעיני החכמה רטו

ואמר לו אם אי אתה נותן לי כו' שלא כתבו דמיירי בשטר או בקנין ולא הבנתי דודאי בשעת הלואה לא צריך קנין אחר דהא נותן לו מעות וקרקע ניקנית בכסף רק לאחר מתן מעות הוא שנדחוק לומר דאיירי בשטר ובאמת דין זה לא הוזכר בפוסקים דלא הוזכרו אלא דין דהלוהו על שדהו והלוהו על שדהו בשעת הלואה משמע כדאיתא לקמן דהמלוה על המשכון בשעת הלואה משמע וצ"ע

בפרש"י ד"ה אי קפיד בדמי כו' שלא לפחות משווין ובארעא. פירש שקפיד שלא למכור אפילו בשויו עיין מהר"ם שי"ף שדחק לכאורה אמרתי דבמטלטלין ליכא ראיה שאינו מוכר אפי' בשויין דאולי אין רצונו למכור מטלטלין כלל דהא אמרינן לעיל בלוקח מבעל בית אין אונאה דכלי תשמישתיה אי לאו דיהבי ליה דמי יתירא לא הוה מזבין להו לכן פירש שרוצה למכור בשוויין אבל בפחות משויין אין רוצה למכור ולקמן לא מצי רש"י לפרושי קפיד בארעא בפחות. משויה דממה שאין רוצה למכור פחות משויה אינו ראיה שרוצה לשקעה ביד המלוה דלמה ימכור בפחות משויה קרקע לפדות זו שלא תוחלט בפחות משויה דמאי נ"מ בזו הקרקע או בזו ואף די"ל דזו שוה מאתים במנה לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לכן פירש שאינו רוצה אפי' בשויה אבל במטלטלין שפיר י"ל דקפיד שלא למכור רק בשויין כדי לפדות הקרקע ואם אין דעתו לשוקעה טפי ה"ל למכור בפחות משויין לפדות הקרקע דאין עשויה למכור קרקע כ"כ כמו שמוכרח לדברי התוס' ג"כ ועיין בסמוך

בתוספות ד"ה אי כו' קשה דא"כ הו"ל למימר דלא ליתזלו מטלטלין עכ"ל נ"ל ליישב פרש"י דודאי אי אמרינן שאילו היה רוצה לפדות השדה היה מוכר גם בפחות משויה בפעם זה רק שיש לו מורא פן יצטרך למכור עוד ויתזלו נכסיה מאחר שידעו שדחוק למעות כי זהו פירוש לא ליתזל ארעיה א"כ י"ל במטלטלין אינו ירא דליתזלי דיכול למכור ע"י שליח והשליח לא ימכור רק בשויין ואין לו מורא מכח מכירת מטלטלין אבל דלא ליתזל ארעיה שייך דל"ל שימכור ע"י שליח דהא קרקע בחזקת בעליה וצריך שטר שקנה מזה א"כ כ"ש דליתזלי ארעיה כשיתן שטר שכבר מכרן דהא אפי' אפושי שטרא איכא קפידא בקרקע כדאיתא בכתובות דף צ"ט לכן פרש"י דקפיד הכא במטלטלין בפחות משויין ואין לומר ימכור ע"י שליח בפחות משויין די"ל שגם השליח לא ירצה שהרי יתזלו נכסיה ובהכי ניחא דלא מצי רש"י לפרש קפיד בדמי שאינו רוצה למכור אפי' בשויין דא"כ נצטרך לומר דגם בשוויין אם מוכר מיתזלו ארעא א"כ תקשי נימא דלא לתזלי מטלטלין ואין לומר שימכור ע"י שליח דא"כ גם עכשיו ימכור ע"י שליח וע"כ שגם השליח חייש למתזלי נכסיה א"כ גם בשויין לא ירצה השליח למכור בחזקת שלו דלא לתזלו נכסי דשליח ועיין בסמוך בא"ד

בא"ד ועוד דהא כו' דילמא משום דידע דאסמכתא לא קניא עכ"ל. נראה ליישב קושיא זו ג"כ דודאי אם ידע דאסמכתא לא קניא א"כ שלא כדין עביד במה שעושה לו שדהו מכר שהרי המלוה סבור שיקנה השדה בסוף כשלא יתן לו והוא מבטיחו על שקר וע"כ צ"ל שנוהג בו מנהג רמאות ואם נחזיק אותו לרמאי א"כ יכול למכור מטלטלין בפחות משויין ויטעה ללוקח ואח"כ יטעון טענת אונאה כדלעיל פרק הזהב דף נ"א ויצטרך להחזיר אונאה או ביטול מקח ויצטרך להוסיף לקיים המקח בכדי שויא אלא דבסתמא לא מחזקינן לרמאי אלא דאם ניחוש שנוהג מנהג רמאות שפיר הרי היה יכול למכור מטלטלין בסתם ואח"כ יטעון, טענת אונאה לכן אי קפיד ע"כ לא נתכוין לרמאות גם באסמכתא י"ל שמסתמא סבור שיקנה אם לא יתן לו כמו שהתנה עמו ובהכי ניחא דלא מצי רש"י לפרושי דקפיד למכור מטלטלין אפילו בשויין דא"כ י"ל דידע דאסמכתא לא קניא ואין לומר אם נוהג מנהג רמאות ימכור ואח"כ יתבע אונאה שהרי אין רוצה למכור מטלטלין כלל ולהוציאם מרשותו אלא ודאי למכור מטלטלין בשויין אין קפידא רק בפחות משויין יש לחוש שיתזל ארעיה ואם איתא שהוא רמאי הרי יכול אח"כ לתבוע שנתאנה וא"כ לא יתזלו קרקעותיו כלל שהרי יתפרסם שמחמת טעות עשה וגם בקפיד בארעא לא מצי רש"י לפרושי שמקפיד למכור בפחות משויו אבל בשויו אינו מקפיד כמו שפירש"י קפיד בדמי דשם י"ל דקשה קושית התוס' דילמא משום דידע דאסמכתא לא קניא ואין לומר ימכור בפחות, משויו ואח"כ יטעון אונאה דהא אין אונאה לקרקעות אלא ע"כ הפירוש קפיד למכור אפילו בשויו ובשויו ודאי י"ל דהיה מוכר לפדות השדה וע"כ לא חש כלל וא"ש דברי רש"י

בא"ד ונראה לפרש אי קפיד בדמי כו' אלא אי קפיד בארעא שאינו רוצה לעשות כו' אלא בזו כו' עכ"ל וקשה לי על סברת התוס' דאנן דאמרינן אסמכתא לא קניא אין הטעם מפני שהלוה יודע שאינו קונה ונתכוין להטעותו דלאו ברמאי עסקינן ופשיטא שאפילו היה סבור הלוה דאסמכתא קניא מ"מ אנן אמרינן שלא קנה שלא נתכוין להקנות דמי איכא דפליגי בה תנאי ונימא בשביל שהלוה יודע הדין נתכוין להטעותו ע"כ אפילו סבר אסמכתא קניא מ"מ לא קני דלא נתכוין להקנות בלב שלם וא"כ מאי ראיה מהא דקפיד בארעא דילמא משום שסבור דאסמכתא קניא לכך אי מקפיד שאם תוחלט תוחלט זו ויחזיק הרב במיעוטו אבל באמת לא גמר ומקני כלל וצ"ל דס"ל להתוספות הא דאסמכתא לא קניא עיקר הטעם הוא משום שבשעת הלואה מוחלט בדעתו שבודאי יוכל לפדות הקרקע למשך הזמן שקבע משא"כ אם היה מעלה על דעתו שלא יהיה לו במה לפדותה לא היה ממשכנה כלל וא"כ בקפיד בארעא ע"כ אסיק אדעתיה שיש לו לחוש שלא יהיה בידו לפדותה ואפ"ה השכינה א"כ לאו אסמכתא הוא וקנאה לגמרי ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרי"ף שהשמיט דר"פ ותמה הרא"ש למה ולפ"ז ניחא דע"כ ר"פ ס"ל כל היכא דמעלה על דעתו שמא תוחלט הקרקע לא מקרי אסמכתא דאל"כ למה יקנה בקפיד בארעא דהא למיחש מבעי ליה שמא לא יוכל לפדות הקרקע וע"כ ס"ל דכל דמסיק אדעתיה שמא לא יוכל לפדות הקרקע לא מקרי אסמכתא רק כשסומך שבודאי לא יוחלט א"כ כפי סוגיית הש"ס לקמן דאת ונוולא אחי נמי סמכא דעתי' אף דשם לא שייך שמעלה בדעתו בודאי שיתרצה להחזיר הקרקע אלמא מספיקא נמי לא גמר ואקני א"כ ממילא גם בקפיד בארעא י"ל דמספיקא חושש פן לא יוכל לפדותה ומ"מ לא גמר ואקני דמ"מ מקרי דאסמכתא וע"כ לא קי"ל כר"פ. ועפ"י דברי התוס' יש ליישב הקושיא לעיל דלא פריך מעשה שדהו מכר דר' יהודה איירי בה ולפ"ז י"ל שם איירי בקפיד בארעא משא"כ לישנא דמתני' אם אי אתה נותן לי לא משמע הכי

בתוספות ד"ה ואי אמר קני כו' וא"ת כו' והכא מאן אסמכתא איכא כו' עכ"ל עיין בספר פני יהושע שהאריך דכאן מקרי לאו בידו שמא לא יהיה לו מעות ומ"ש שיכול להצניע מעות הלואה ודברים של הבל הם ובאמת לק"מ כי עיקר הטעם שאין בידו אמרינן דלא גמר ואקני אע"ג דלא גזים דמסברא אית לן לומר שלא קיבל עליו לפרוע אפרוותא דזולשפט כיון דאינו בידו אבל כאן כיון דלא אסקו התוס' הסברא שאין עשויה למכור קרקעותיו א"כ קשיא להו שפיר למה נימא שלא השתעבד ברצון שיקנה עכ"פ כדי חובו שהרי בלא"ה אם אין לו מעות מחוייב לפרעו במה שיש לו ועדיף טפי מאם אוביר אף די"ל ג"כ שאין לו מעות לשכור פועלים לעבודה וכדומה אלא פשוט דדבר שאינו בידו הוה כמו גזים במלתא יתירתא וזה פשוט אמנם למאי דפרישית לעיל לא הבנתי כלל דהא כיון דמעכשיו מסלק אסמכתא ע"כ איירי הכא בלא מעכשיו וכיון דאיירי בלא מעכשיו בלא"ה כבר כתבתי לעיל דקשה אם לא גמר ומקני רק שהיה סובר שיהיה לו מעות א"כ אמאי אינו חוזר קודם הזמן דבלא מעכשיו הוה כמקנה לקרקע לאחר שלשים יום שיכול לחזור קודם הזמן וע"כ לומר כיון דבתחילה לא גמר ואקני מה שאינו חוזר בסוף מחמת כיסופא הוא כדאיתא הכא בסוגיא א"כ ממילא אין לדמות לאם אוביר ולא אעביד שבלא גזים חייב היינו משום דכבר נתחייב ואין יכול לחזור ואז אמרינן שנתחייב בלב שלם משא"כ הכא עיקר הקנין מפני שלא חזר אח"כ וכיון די"ל בתחילה היה סבור שיהיה לו מעות ועכשיו ברצון היה חוזר רק מחמת כיסופא אינו חוזר א"כ קשיא להו שפיר בש"ס שלא יקנה אפילו אמר קני לגוביינא שאינו מקנה בלב שלם שאין ראיה ממה שאין חוזר שהרי כל הסוגיא ס"ל מחמת כסופא אפילו א"ל קני בפירוש לא מהני ועפ"ז אפשר לפרש מ"ש אפותיקי היכא דמי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו שאין לו ביאור ונדחקו הקדמונים ולפמש"כ י"ל דהך לישנא משמע שמשעבד שעבוד גמור לפירעון וא"כ כיון דשעבוד גמור הוא ולא מצי הדר ביה וכיון דלא גזים שפיר קני זהו לפענ"ד הנכון וצ"ע על הקדמונים שלא פירשו כן עמש"כ בסמוך. ולפי"ז י"ל דקמ"ל הכא דעדיף מאפותיקי מפורש בעלמא שיכול לסלקו במעות וכאן שהלוהו על השדה בתורת משכון וא"ל לא יהיה לך פרעון אין יכול לסלקו במעות כלל אם בא זמנו כיון דשעבוד גמור הוא נשתעבד מעכשיו משא"כ באמר קני לגוביינא משמע שאז יקנה

בגמרא אלא אפותיקי דאמר ר"פ כו' לא יהא לך פרעון אלא מזו פרש"י אם אין אני נותן לך מגופה כו' וכתב הרא"ש דיכול לסלקו במעות דאל"כ היא מכורה ע"ש וקשה דא"כ ל"ל לרש"י לפרושי אם אין אני נותן לך מגופה אפילו תוך שלש ולמה לא פירש"י בפשיטות שאם איני נותן לך בסוף שלש תגבה מזו וצ"ל דא"כ אין שייך אסמכתא שיכול לשעבד קרקע שלו אם לא יתן לו מעות יגבה מקרקע זו כמו כל אפותיקי לכן פירש שהתנה עמו אם יתבענו המלוה תוך שלש לא יסלקנו במעות מחוייב ליתן לו קרקע כשיעור מעותיו ואם יתבענו בסוף שלש ולא יתן לו מעות תוחלט לו הקרקע דאמרינן דנהי דתנאי דהוחלטה בטל מ"מ תנאי אפותיקי נשאר עכ"פ ויגבה עכ"פ ממנו כדי שיעור חובו בקרקע זו. ואפשר ליישב בזה דברי הרי"ף שהשמיט מימרא דר"פ ולפ"ז י"ל דקשה פשיטא דנהי דתנאי זה בטל מ"מ למה יתבטל תנאי אפותיקי וצ"ל דר"פ ס"ל קני את וחמור לא קני כלום וס"ד דהוה כמו קני את וחמור וא"כ לדידן דקי"ל כרב נחמן בקני את וחמור דקנה מחצה א"כ כ"ש בכה"ג דאין תנאי אפותיקי בטל. אלא דתמיה לי למה לי אפותיקי מפורש אפילו אפותיקי סתם נמי אין יכול לסלקו בשאר נכסים כשהשדה בידו כדאיתא בהדיא פרק השולח דף מ"א דדוקא בשטפה נהר גובה משאר נכסים אבל כשהיא בעין אין יכול לסלקו בשאר נכסים רק בזוזי וכן הוא בכל הפוסקים בח"מ סי' קי"ז ואף דנ"מ שאין יכול למוכרה אם אינו מסלקו בזוזי וכפי שיטת הפוסקים בח"מ סי' קי"ד מ"מ הך רבותא