מעיני החכמה ריב

במעות כיון שעכ"פ לא היה דעתו לתובעו עוד בעודו בחייו א"כ לא מיבעיא למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים שפיר דאין יכול להוציא מן היורשים ואפילו למ"ד גובה מן היורשים י"ל בכה"ג לא שייך שעבודא דאורייתא שהרי בחייו אין שעבוד נכסים דעכ"פ גמר ואקני ליה בחייו משא"כ בדבר המסויים י"ל הך מילתא עצמה ברשותא דמריה קיימא דאדעתא דהכי לא יהיב וא"כ י"ל דס"ד אפי' עשה תשובה הוא עצמו אין חייב להחזיר דלו ניתן במתנה גמורה אבל בניו חייבין אבל לפום סוגיין דמשמע דלכ"ע בבריה אינו חייב להחזיר דמתנה גמורה הוא ואפי"ה חייבין משום כבוד אביהם פריך שפיר

בפרש"י ד"ה לאו בני אהדורי נינהו וחי אחיך לכדרבי עקיבא עכ"ל לכאורה כשפת יתר ונראה דרש"י ס"ל דלצאת ידי שמים חייב א"כ קשה איך אמר לאו בני אהדורי נינהו ולזה פרש"י דנהי דחייב לצאת ידי שמי' מ"מ כיון דאינו עשה דוחי אחיך לכדר"ע לא מיפטר ממלקות

דף סה ע"א מ"ש בחדושים דהך דתוקף בעבדו לא מיירי אדעתא דגזלנותא דהא קשה איך פסק הרמב"ם בעבדים דמשלם כשעת הגזילה הא כמה פעמים שיש ביטול מלאכה אחר זמן רב ראיתי בש"ך סימן שס"ג שהשיג על הסמ"ע שכתב שאף הרי"ף דס"ל עבדי כמטלטלי דמי הכא שלא תקפו רק לעשות מלאכתו מודה דצריך לשלם דמי בטילתו ובש"ך השיג עליו דבש"ס לא משמע כן וכוונתו מהא דפריך פ' הגוזל שם דף צ"ג לרב דס"ל עבדא כמקרקעי דמי למה פטור בתוקף בעבדו ועשה בו מלאכה משמע אי כמטלטלי דמי פטור אפי' בלא טעמא דלא נסתרי עבדי' וראיתי בספר קצות החושן ביקש לומר טעמו של הרי"ף בשעת מלאכה הוא משום שבת ולא נהירא דודאי הב"ח הקשה דליחייב משום שבת בעבד אפי' סגרו בחדר דשייך שבת בעבדו לפי האמת לדעת הפוסקים דעבדא כמקרקעי דמי וכן שייך שבת בהדקי' באנדרונא ולא קנאו ולא הגביהו בזו שפיר י"ל שבת בעבד לכן נ"ל בחובל בעבד שייך שבת שהרי לא קנאו בחבלה אף אם רוצה לגזלו אבל אם תקפו במקום שנקרא קנין כמו בספינה כיון דטעמא משום דמטלטלין נגזלים א"כ גם בעבד לא עדיף ממה שפטור במה שעשה מלאכה בבהמת חבירו דמתחייב על המלאכה כמו בדין שבת מן התורה ואפ"ה פטור בתוקף בהמתו של חבירו ועשה בה מלאכה כיון שמטלטלין נגזלין קנאן דנהי דאין שבת בבהמה מ"מ בעשה מלאכה חייב אי לאו משום דקנאה הגזלן וא"כ בתוקף בעבדו אי עבדא כמטלטלין דמי לא שייך שבת כיון דקנאו וזה פשוט וגם בש"ס דמשני הב"ע שלא בשעת מלאכה משמע אפי' בשעת מלאכה פטור אם עבדא כמטלטלי והיינו כדפרישית דנגזלין ונעשין ברשותו לכן נראה דבלא"ה צריך להבין בספינה דאמרינן בנחית אדעתא דאגרא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ומוקמינן בנחית לה אדעתא דאגרא אבל נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל שכרה דגזלן מקרי כפרש"י וקשה א"כ גם בנחית אדעתא דאגרא כיון דאמרינן רצה פחתה נוטל ע"כ גזלן חשיב ליה כיון שעשה שלא מדעת בעלים וכמו שפרש"י בהדיא שם ד"ה נחית דהא ע"כ שקלה וגזל הוא וכיון דנקרא גזלן למה יתן שכרה וצ"ל דכיון דטעמא דמטלטלין דנגזלין אינו נותן שכרן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואינו משלם השבת זו משום תקנת השבים לא תיקנו רק בגזלן גמור משא"כ בנחית אדעתא דאגרא לא שייך תקנת השבים רק בנחית אדעתא דגזל גמור בחנם משא"כ בנחית אדעתא דאגרא אף דהוא גזלן כיון דלא דמי לשאר גזלן לא תיקנו בו תקנת השבים וא"כ כ"ש בעבדים כיון דהמלאכה מצד עצמו ניחא ליה דלא ליסתרי עבדי' א"כ מצד המלאכה שעשה לא נקרא גזלן כלל רק שצריך לשלם מה שביטלו ממלאכת רבו דבשעת מלאכה לא ניחא ליה וצריך לשלם כיון דלא נחית לגזול רק לעשות מלאכה לא מקרי גזלן כיון דאין קפידא בעבד בעושה מלאכה שלא מדעתו ונראה שהדברים מוכרחים דלפי האמת תקשי להך מ"ד במתני' בגזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך וקשה למה נא ישלם שכר מלאכה שהיה זמן רב אצלו וביטלו ממלאכת רבו אלא נראה דאפי' להך מ"ד דס"ל עבדא כמקרקע דמי כבר כתבו דבמילי דרבנן חשבינן ליה כמטלטלין וכמו כן לפי מה שחילק בש"ך דלענין שעבוד וסמיכה ליכא שעבודא דאורייתא בעבדים שאין דעתו סומכת עליהם א"כ נראה דבנחית אדעתא דגזל גמור שייך ביה תקנת השבים ואינו משלם שכר פעולה רק בתקף למלאכה לא שייך תקנת השבים כדברי הסמ"ע ומטעמא דפרישית כיון דשייך לא נסתרי עבדיה לא מקרי גזלן גמור בתפס למלאכה אף דלפעמים מתרמי בשעת מלאכה כיון דניחא לבעלים שהרי אין התוקף יודע שעת מלאכה לכן לא שייך לתקן בזה בתקף למלאכה כיון דבסתם תקיפה למלאכה ניחא ליה לאו גזלן גמור הוא ובס"ד דפריך לרב דס"ל עבדא כמקרקעי דמי באמת הוה מצי לאקשויי מר"מ דאמר במתני' דאומר לו הש"ל תקשי ישלם שכר פעולה אלא דבמתני' ע"כ לומר בס"ד דחיק לומר בלא ביטלו ממלאכה כיון דלא ידע טעמא דלא נסתרי עבדיה ולפי האמת ודאי ע"כ כדפרישית אדרב דודאי דחוק לאוקמה מתני' שלא בשעת מלאכה לכן גם הרמב"ם והפוסקים שסתמו דעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ולא משלם שכר פעולה דברי הסמ"ע מוכרחים לחלק בין תוקף לגזלן ותימא על הש"ך איך לא נרגש מזה והדברים ברורים כמש"כ

דף סה ע"ב במשנה מכר לו את השדה למ"ד דאיירי במעכשיו א"ש לשון מכר לו את השדה שכבר הוא מכורה אבל למ"ד לכי מייתית קני א"כ אין כאן מכירה עדיין והיכא נקט כר לו את השדה ונראה דקמ"ל אע"פ שנתן לו מקצת דמים בתורת מכירה והוה מכר דהא קיי"ל במקדש את האשה לאחר שלשים יום דאפי' נתאכלו המעות מקודשת כדאיתא בר"פ האומר א"כ ס"ד כיון דזוזי לא דמי למלוה ס"ד שלא יהיה איסור ללוקח לאכול פירות קמ"ל דמ"מ אסור כיון דיכול המוכר לחזור לא מקרי מכירה אפילו לענין רבית ועיין בסמוך

בגמרא מי אוכל פירות רב הונא אמר מוכר אוכל פירות כבר כתבתי בחדושים דיש לדקדק דטפי ה"ל לפרושי מתני' במעכשיו וקאי אסור אתרוייהו ואפשר דרב הונא ניחא ליה לאוקמה מתני' אפילו כרבי יהודה דס"ל צד אחד ברבית מותר להכי מוקי בלכי מייתית קני דאפי' לר' יהודה אסור כמו שפרש"י לקמן. עוד אפשר לומר דמשמע ליה אי מיירי במעכשיו ע"כ תחילת התנאי היה כשמכר לו שהמוכר יאכל פירות דהא במתני' התנה ע"מ אימתי שתרצה הבא מעות א"כ ע"כ היה התנאי שהמוכר יאכל פירות דלאו בשופטני עסקינן שהרי הלוקח יאכל פירות ולא יביא מעות כלל וא"כ אם איתא דמתני' מיירי בגווני דשניהם אסורין ה"ל למיתני בקביעות זמן שביום פלוני יביא מעות שאז היה אפשר שהיה התנאי בתחילה שיאכל הלוקח פירות ואם לא יביא לו לזמן פלוני דאז היה שייך התנאי גם על הלוקח שיאכל הפירות ורב ענן דס"ל משלשין את הפירות י"ל דס"ל דעיקר רבותא הוא שהמוכר אסור לאכול הפירות אף דהוה מצינן למימר דשייר ליה הפירות כמש"כ בחדושי לי"ד סימן קע"ד אפ"ה אסור עוד אפשר דמ"מ פליגי בסברא דודאי אי א"ל בהדיא קני מעכשיו שניהם אסורין אלא דיש לפרש שלא אמר לו רק בלישנא דמתני' אימתי שתרצה הבא מעות והנה בלשון זה אפשר לפרש הכונה במעכשיו וגם יש לפרש לכי מייתית קני והנה יד הלוקח על תחתונה וא"כ השדה ברשות מוכר אם רוצה לחזור י"ל שאין נכלל בלשון הלזה מעכשיו דאוקי ארעא בחזקת מרא ומ"מ אסור בזה למוכר לאכול פירות שאם יתן לבסוף המעות ויבא השדה לרשות לוקח אז נדון שקנאו למפרע דאין לאוקמה בחזקתו של מוכר כיון דהשתא ודאי ברשות לוקח הוא כשהביא מותר הדמים יש לדמותו לקידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר דהרי בוגרת לפנינו לרב א"כ קמ"ל דמשום הכי איכא איסורא אף דהלשון סתום ויש לפרש בלא מעכשיו מ"מ כשיקנה אותו הלוקח בסתם נדון אותו כשעת מציאתו שכאן נמצא וכאן היה ורב הונא ס"ל דלעולם לא משמע הך לישנא רק לכי מייתית קני ובזה י"ל מה שהקשה הרשב"א למה משלשין את הפירות יאכלם המוכר ע"מ להחזיר אם יביא לו מעות ודייק מכאן דרבית ע"מ להחזיר אסור וכבר כתבתי דעלי הלוקח ליכא לאקשויי שיאכל הפירות שהרי אם יאכלם הלוקח לא יבוא מעות לעולם רק הקושיא על המוכר שיאכלם ע"מ להחזיר אם יבא לו מעות ולפ"ז ניחא דודאי נהי דלענין הקרקע י"ל כיון דמכורה לפנינו והיה ברשות לוקח למפרע כאילו אמר מעכשיו מיהו לענין הפירות לא נוציא מיד מוכר די"ל דלישנא לא משמע מעכשיו וכשישלם לו המעות לא יוכל לכוף למוכר לנכות הפירות ויפרע לו סתם ואז נאמר שקנה למפרע והוה רבית

בתוספות ד"ה רב הונא כו' ולא רצו לפרש לוקח אוכל פירות עכ"ל לכאורה י"ל בפשיטות דאי מיירי שזוזי הלואה למאי נקט נתן לו מקצת דמים הא במכר באמנה ולא נתן לו שום דמים נמי שייך הך דהוה הלואה ורבית אע"כ איירי באמר לכי מייתית קני וא"כ בלא נתן לו מקצת דמים אין כאן רבית אם לוקח אוכל פירות ודוקא משום דנתן לו מקצת דמים הוה רבית

בתוספות ד"ה לא תמכרם כו' מה שפירש בקונטרס כו' עמש"כ בה' רבית ובאמת דברי רש"י מוכרחים שאפילו פוסק להוסיף לו דמים מ"מ כיון דלא משכח התירא רק בשויהן מוכח דלא שרי אפי' מוסיף לו דמים

בא"ד יהא זקוק לפדותה כבר הקשיתי בחדושי י"ד דלמה זקיק לפדותה הא יוכל להגבות לו בשומא ועיין בסמוך

בא"ד וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן כו' עכ"ל ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה הרמב"ן דאיך יועיל התנאי כשנותנין לו יותר דהא אמרינן זוזי אנסוהו וכתבתי בחדושי לי"ד ונראה דקמ"ל דאסור משום רבית דאילו היה מותר משום רבית דהיינו לר' יהודה דס"ל צד אחד ברבית שרי א"כ באמת שוה לו המעות שנותן לו בהלואה נגד הוספה שאחר מוסיף לו נמצא לר' יהודה לא הוה שייך לומר זוזי אנסוהו דמהשבין הנאת הלואה ששוה לו כ"כ דהרחבת זמן ממון הוא כדאיתא במס' מכות שהעדים צריכין לשלם שווי הזמן רק דגזירת הכתוב הוא לאסור לקבל שכר על זה וא"כ אי לאו דאסור משום רבית לא שייך כלל זוזי אנסוהו דשכר מעותיו עומד ונוטל וא"כ ממילא א"צ לדחוק דבמתני' שפיר י"ל דשרי שהרי מכירה על תנאי הוא משא"כ הכא כיון שמתנה שימכרם לו תלינן שהוא בשכר מעותיו לכן אף שאחר יתן לו יותר ע"כ צריך להתנות שאף בפחות ממה שיתן לו יתחייב למוכרה לו והיינו ממש שכר מעותיו משא"כ במתני' אינו מתנה על שכר מעות כלל דמה שמחליט לו אינו