מעיני החכמה ריא

דאורייתא ונקט רבית דרבנן והיינו מרבה בפירות לפי פירוש התוס' לקמן דלקח בהלואתו פירות ואח"כ עמדו חטין בשלשים דינרין אין כאן רק איסור דרבנן לפי האמת דבתר מעיקרא אזלינן ומנ"ל הא וע"כ משום דלא משכחת לה נשך בלא תרבית כדמפרש הש"ס וא"כ ממילא מוכח מכח קושי' התוס' מדשינה הכתוב אתי לאורויי דבתר מעיקרא אזלינן והכל נכון

דף סא ע"א בגמרא ל"ל כו' לאו בגזל כו' תיתי מרבית ואונאה. כבר כתבתי לעיל להקשות למ"ד אין אונאה לפרוטות א"כ לא יליף מאונאה גזל פרוטה ונראה דבלא"ה כבר הקשתי איך אמר דגזל לא נפיק מאונאה משום דלא ידע דמחיל אבל בגזילה מחל א"כ קשה קרא דוהשיב את הגזילה איך תתרגמי' לכן י"ל שגם בגזילה יש מציאות לא ידע דמחיל כגון שגזל מבית שומר או שלוחו וא"כ י"ל דכמו דלא יליף מאונאה גם מגזילה לא ניליף די"ל דבגזילה איירי ג"כ בלא ידע דמחיל וא"כ א"ש דנילף גזל דידע דמחיל מרבית ואונאה וא"ת למ"ד אין אונאה לפרוטות י"ל דלא מקרי גזל עד פרוטה די"ל דאכתי מוכח מהשיב את הגזילה גזילה דלא ידע דמחיל ומוכח שפיר מגזל דלא ידע דמחיל ורבית וגזילה סתמא פרוטה ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל פרק הזהב אגמר' דבכורות דקאמר השתא גזילו מותר אונאתו מבעיא וקשה הא אונאה לא מוכח מגזילו דידע דמחיל ולפ"ז ניחא דודאי איכא גזילה דלא ידע דמחיל ומגזילה זו מוכח שפיר אונאה בק"ו

דף סא ע"ב גמרא במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה כו' לכאורה פשיטא שזה גזל גמור הוא ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין למה ימתין השני מימות החמה לימות הגשמים לכן אפשר דקמ"ל אם אין אח אחד בכאן וזה רוצה חלקו א"כ נותנין לו חלקו ובחלק השני מורידין קרוב נמצא שזה נהנה מחלק אחיו שאכל הפירות כדלעיל פרק המפקיד דף ל"ט וא"כ ס"ד שאם בא אחיו השני אינו מקפיד על דבר מועט קמ"ל דמ"מ לא יעשה כזאת ולהכי פרש"י אחין ולא שותפין גם אפשר דנ"מ דאפילו אחין למ"ד אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ אין נ"מ כ"כ שביובל יוחזר לזה חלקו אפ"ה לא יעשה עול במדה

גמרא ק"ו ומה משורה כבר כתבתי דקשה איך שייך ק"ו שלפי גודל המדה הפחת לפי ערך ואפשר לומר עוד דרביעית יש בו יותר מהקפידא שזו שיעור של מצוה כדאמרינן בפסחים דף ל"ח ע"ב רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ובפרק המוציא יין כדי מזיגת כוס של מצוה שהוא רביעית וא"כ בחסר כ"ש יש בו מהקפידא יותר לשיעור שהוא צריך ולהכי לא נקט נמי פחות מרביעית מיהו בב"ב דף פ"ט ע"ב חשיב נמי חצי תומן ועוכלא ע"ש

בגמרא ע"כ ותו לא כבר כתבתי הדיוק מה שעולה על הדעת לומר דבדרבנן לא שייך יכין וי"ל באופן הלזה לפי מה שמבוא' בפסוק שמביא לקמן בנשך נתן כו' וחי לא יחי' א"כ י"ל לפי מה שאמרו לקמן דף ע"א עושה אלה לא ימוט לעולם מלוי ברבית נכסיהן מתמוטטין שנאמר עושה אלה לא ימוט לעולם א"כ י"ל רבית דאורייתא שלמיתה ניתן ויורש א"צ להחזיר י"ל שפיר יכין רשע וצדיק ילבש אבל רבית דרבנן דאין עונשו חמור כ"כ י"ל שנידון בהתמוטטת נכסים לא שייך צדיק ילבש ואין דוחק לאוקמה התמוטטת נכסים בכה"ג דהא דרשינן כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דנכרי וא"כ שפיר י"ל דדוקא בדאורייתא שייך ילבש אלא דהש"ס ס"ל כדפרישית בחדושים שכינה התנא תרבית ברבית דרבנן לפי שנשאר לו ואינה יוצאה בדיינים כיון שהוא רבית דרבנן מתרבה ממונו וא"כ ע"כ כוונת התנא שמתרבה ממונו בדרבנן יותר א"כ קשיא ליה שפיר איך אפשר שכיון התנא ע"כ ותו לא דע"כ כיון דמכנה התנא דרבנן בלשון תרבית הכונה על ענין שמתרבה דרבנן יותר משל תורה ולזה קאמר אפילו ע"כ שייך בו לשון רבית בשל תורה שמתרבה אצל בנו ותרבית הוא מתרבה אצלו ג"כ ולמ"ד אינה יוצאה בדיינים א"ש ג"כ תרבית כפרש"י שאינו נהנה ממנו אע"פ שאינו יוצאה בדיינים עונשו בידי שמים. עוד אפשר לומר דקדוק הלשון דקרי לתנא נשך דאורייתא ותרבית רבית דרבנן אפשר לסייע לדעת רשב"א שסובר דהלוה לא עבר ברבית דרבנן א"כ י"ל דאיסור הלוה אינו מבואר בפסוק רק בלשון נשך לא תשיך לאחיך כו' משא"כ לשון רבית לא נאמר בפירוש על הלוה וא"כ דייק התנא לומר מפני שהוא נושך ואיכא איסור גם על הלוה משא"כ רבית לא נאמר בתורה איסור רבית על הלוה אף דדריש לעיל הגזירה שוה מ"מ אגב אורחא קאמר התנא לפום פשטא דקרא דלא מצינו שום רבית על הלוה

בתוספות ד"ה רבא כו' אע"ג כו'. מ"ש התוס' דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינים כבר תמהו עליהם דלקמן דף ס"ה ובתמורה משמע בהדיא דס"ל רבא ר"ק יוצאה בדיינים לכן נ"ל ליישב דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים ודרשא דקרא אתיא נמי אליבא דרבא לפי שיטתו והוא עפמ"ש בחדושים דקשה דמעיקרא פריך מ"ט דר"י משמע דמסברא הוה אמרינן דיוצאה בדיינים והדר פריך מ"ט דר"א משמע דמסברא הנ"ל דאינה יוצאה בדיינים לכן י"ל בפשיטות דודאי בפשיטות הוה לן למימר דהוה כמו גזילה ויוצאה בדיינים ולהכי בעי מ"ט דר"י דמשמע לו דחייב להחזיר שהרי אינו נותנו ברצון ומייתי טעמא דר"י והדר פריך מ"ט דר"א והוא דמשמע ג"כ לפי האמת אין מוציאין הרבית בדיינים מטעם גזילה דהא היורשין אין וחייבין להחזיר ומפרש שאינו מטעם גזילה רק מטעם מצות השבה כי היכא דניחי אבל ודאי קני ליה ועפי"ז י"ל דודאי יש הפרש בענין השבה בין רבית לגזל דגזל דכתב רחמנא והשיב את הגזילה מקרי ניתק לעשה שהעשה תיקון הלאו הוא כמו שפרש"י במכות דף ט"ו וא"כ יש הפרש בין רבית לגזילה דבגזילה אם מת ולא הספיק להשיב כיון דהיורשים מחוייבין להחזיר הרי נתקן הלאו של גזילה ע"י חזרת היורשים ומועיל לו למעט עונשו שהרי נתקן עכ"פ אף שהוא לא תיקנו כמו שאם אינו רוצה והב"ד כופין להשיב עכ"פ יש תיקון ללאו משא"כ ברבית נהי אם קיבל הרבית יכול לתקנו בהשבה אבל אם מת מקרי מעוות לא יוכל לתקן שהרי היורש אינו מחוייב להחזיר ואם החזיר מדעתו מתנה בעלמא יהיב ואין מועיל לתיקון הלאו וא"כ א"ש דרבא ודאי אליבא דנפשיה דריש נמי להאי קרא דמות יומת דמיו בו רק דדריש ליה בזה הטעם שאם מת דמיו בו אין לו שום תיקון דאחר שמת אין חיוב על הבן ונתבטלה העשה לגמרי ולא ניתן להשבון אבל ר"י דדריש לקרא דוחי אחיך לכדרבי עקיבא כדלקמן א"כ אין טעם לחלק בינו ובין בנו וכיון שלא ניתן להשבון ע"כ קני ליה ולאו בכלל גזל הוא ודריש מהך קרא מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי ברבית מוכח דקני ליה ואין לפרשו דוקא לאחר מיתה לא נתקנה העשה כיון דלא ס"ל דרשא דוחי אחיך אלא דמסברא הוה אמרינן דלא קני ליה והשתא דקני ליה ממילא דרשינן ליה כפשטיה שאף קודם שימות אין לו תקנה בחזרה לכן אמר מגופיה דקרא שמיע ליה לר"י דלא דריש וחי אחיך רק לענין הסברא דקני ליה ואינו בכלל גזל שפיר קאמר דזה מוכח מקרא גם לרבא אלא דלרבא מפרשינן נמי קרא דכתיב באורייתא לכך אבל לר"י צ"ל דהך דיחזקאל הוה גלויא מלתא שאין רבית בגדר גזל רק דקני ליה לגמרי והכל נכון ודו"ק

בגמרא רבא אמר כו' הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים וקשה למה ליה לומר לאקושי לשופכי דמים שנדחקו התוספות לימא בפשיטות דהוקשו מלוי ברבית לחייבי מיתות דמה חייבי מיתות קים להו בדרבה מיניה ופטורין מתשלומין אף מלוי ברבית כן מיהו לשיטת התוס' שסוברין דאף לצאת ידי שמים פטור א"כ לא מועיל הך הקישא דהיכא דקים ליה בדרבה מיניה חייב לצאת ידי שמים כדרבא לקמן דף צ"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אבל לפי' ריב"ן דבאמת חייב לצאת ידי שמים לימא בפשיטות דהוקשו מלוי ברבית לחייבי מיתות דקים להו בדרבה מיניה וחייב נמי לצאת ידי שמים ונראה מכאן סיוע לדברי מהרש"ל שהביא בש"ך ח"מ ר"ס כ"ח דדוקא גבי אתנן מהני תפיסה שחייב שניהם משא"כ בשאר לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה א"כ י"ל ברבית לפי' ריב"ן למורא ניתן ולא להישבון משמע דוקא במחזיר מעצמו אבל תפיסה לא מהני ולהכי מקיש ליה לשופכי דמים שאין שייך בו תפיסה

דף סב ע"א בפירש"י וחי אחיך עמך רישיה דקרא ברבית קאי אל תקח מאתו עכ"ל. לכאורה מה בעי רש"י בזה ואפשר דקשיא ליה לרש"י דבשמעתין חשיב רבית ניתק לעשה ואחר וחי אחיך כתיב את כספך לא תתן לו בנשך גו' וא"כ מקרי לאו שקדמו עשה ואיתא במכות דף ט"ו כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואף דהתוס' הקשו מגזילה כבר כתבתי דאין ראיה מגזילה דבתרי עניני אין מוקדם ומאוחר בתורה לכן פירש"י כיון דמעיקרא כתיב הלאו דאל תקח הרי קדמו לאו עכ"פ וא"ש מיהו לפרש"י שם משמע דס"ל כפי' התוס'

בגמרא עד שבא רבי עקיבא ודרש וחי אחיך עמך חייך קודמין: עיין הגמי"י פ"ג מת"ת דברי ר"ת שפירש טוב תורה עם ד"א ד"א עיקר ועיין בהגהות שם שהקשו עליו גם רבינו אלחנן חלק עליו ולכאורה משמע דכאן כיון דדרש עמך חייך קודמין א"כ עם הוא הטפל ונראה כשנזכר עם במקום שהוא סיבה לדבר כמו כאן שהוא סיבה לחיות חבירו א"כ עמך ה"ל אתה תגרום לו חיות הסיבה חשובה מן המסובב משא"כ תורה עם ד"א אין ד"א סיבת תורה דהתורה יקנה במיעוט ד"א וא"כ זה שנזכר בסתם חשוב יותר והך דיבמות יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב נראה בדבר שאנו דנין עליו שיהיה בשיתוף ומי יזכה א"כ משמע שזה זוכה בודאי ויורשי האב עיקר דאיך שייך שיחלקו אם אין להם בנכסים וכיון דנקט שחולקין עם יורשי אב משמע שהם ברורים יותר בזכות הנכסים עמש"כ בדרושים על מ"ש מהר"ם שי"ף הך דעמך במאכל

בגמרא והני משום כבוד אביהם. לכאורה אין ענין לקושיא זו דלכ"ע קשה ואפשר לומר דהוה מצינן למימר דמה שאינה יוצאה בדיינים הוא שנתנו לו במתנה וקני ליה ובב"ק דף ק"י בנתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא ודייק אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאם לא כן נימא אדעתא דהכי לא יהיב וא"כ כאן י"ל דודאי הרבית מסתמא אינו נותנו ברצון רק מפני האונס שמא יצטרך ללות עוד וא"כ במת י"ל אדעתא דהכי לא יהיב וא"כ י"ל בשלמא