מעיני החכמה כא

דקים לן דלא אגריה וע"כ עליו הראיה שאגריה נהליה כדבריו וא"כ קשה ל"ל הראיה הא אפילו אומר שיש לו ראיה ואינם כאן סגי וכמ"ש ה"ה ונ"י ולפ"ז ניחא דודאי באומר השכרתי בפני פ' ופ' צריך לומר שהתנה ג"כ שלא יחזיר אלא בעדים ושלא יוכל לטעון נאנסה אבל במביא ראיה שהשכירו סתם נמי סגי כיון שעדים לפנינו שהשכירו. ולא יפסיד בשביל שלא התנה שאר תנאים כיון דאיכא עדים דלא אודי ליה. ומ"מ צ"ע שהיה להם לבאר זאת ועיין בסמוך בתוס' ד"ה הקדישה

שם גמרא הקדישה בלא תקפה מהו. ויש לדקדק דנהי דאמרינן שתיקה כהודאה מכל מקום אינו מוכרח שהודה לו בודאי שהיא שלו די"ל שהודה שהיא שלו בשביל שלא ביקש לריב עמו ומחל לו שלו א"כ בשעה שהקדיש אכתי לא שתיק וא"כ הוה דבר שאינו ברשותו ואיך חל ההקדש. וצ"ל דמסתמא מחזקינן להודאה בפשיטות דמהיכא תיתי שימחול. שאינו אומר כי אם שלא הודה לו וזה מחזקינן לשקר דמסתמא הודה לו ועיין בסמוך

שם בתוס' ד"ה הקדישה כו' ומיירי ששתק כו' ולבסוף צווח ויש לדקדק דהא יכול לומר דמה ששתק היינו בשביל שביקש להקדיש גם חלקו לכן שתק על זה שהקדיש דמהיכא תיתי לא יהא נאמן על זה כיון שאין מי שיכחישו. ונ"מ שאם יהיה ההקדש מכחו אם כן כיון דקיי"ל יש שאלה להקדש יכול לשאול על חלקו לחכם ויצא לחולין. וצ"ל שהוא אינו אומר כן רק שרוצה שלא יחול ההקדש כלל על חלקו. אלא דקשה יהיה נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר הכי ולא יפסיד. וצ"ל דהוה מיגו במקום עדים כיון דאמרינן דהוה כהודאה וא"כ מכאן ראיה לדברי הש"ך דגם שתק ולבסוף צווח לא מהני עדים דאי אמרינן דאין מוציאין נחשב הודאה גמורה. ומה שקשה עליו מפשיטות רב נחמן. מלבד מ"ש לעיל. י"ל בפשיטות דדברי הש"ך אליבא דאמת דלא מוקי ברייתא בהכי אם כן כי מחשבינן שותק ולבסוף צווח להודאה אין סברא לחלק כלל בין שתק מתחילה ועד סוף לצווח לבסוף דאי הוה הודאה הוה הודאה גמורה. אבל בס"ד דפשיט ומוקי ברייתא בהכי ע"כ צ"ל דלאו הודאה ברורה היא כ"כ משא"כ לפי האמת צדקו דברי הש"ך דמהיכא תיתי לחלק בין ההודאות. ונכון דמסתמא ע"ז נמי הספק ועיין בסמוך

בא"ד ומסקנא דלא הוה הקדש אלמא שתיקתו אינה כהודאה עכ"ל נראה לשיטת התוס' דפשיט למסקנא דמבעיא ליה אי הקדש הוה כתקיפה אי לא דאי הקדש הוה כתקיפה י"ל שפיר דהוה הודאה אבל אם נימא דהקדש לא הוה כתקיפה ממילא אין מקום לבעיא בהקדישה כיון דהקדש לא הוה כתקיפה ממילא אין כאן הודאה וא"כ כיון דחזינן דספיקא דידהו אי הוה הקדש כתקיפה ומסיק דלא מהני דכיון שבשעה שהקדישה לא היה יכול להוציאה בדיינים לא הוה הקדש ולאו כתקיפה הוא וא"כ כיון דחזינן דפשטי ליה מממון שאין יכול להוציאו בדיינים אלמא פשיטא להו דלאו הודאה היא מה"ט גופיה דבממון שאין יכול להוציאו בדיינים אין ההקדש כלום וא"כ אין מקום לשיהיה הודאה דבשלמא אי הקדש הוה כתקיפה יש מקום לומר שהוא הודאה אבל אם נאמר דהקדש אינו כתקיפה דלא שייך ביה כל דאלים גבר ע"י ההקדש שיהיה כאילו תקפה ממילא אין כאן הודאה. והיינו כיון דחזינן דמיבעיא להו אי הקדש כתקיפה גבי מסותא ובמסותא מיירי אפילו שתק אידך אלמא בהקדש לא הוה הודאה כלל דלמה יצווח כמ"ש התוס' ולא מיבעיא ליה במסותא אלא משום דשייך ביה כל דאלים גבר אי הוה הקדש כתקיפה גבי מסותא אפילו היה צווח לא מהני אבל אי הקדש לאו כתקיפה ממילא אפילו שותק לא מהני ואם כן אפילו אי בעלמא שתיקה כהודאה ממילא אין ההקדש כלום. אלא דאכתי קשה בלשון התוס' שכתבו במסותא מיירי בשתיק אידך אפילו צווח אידך נמי הוה פשיט שפיר ממסותא דשייך כל דאלים גבר דהקדש לאו כתקיפה הוא וכיון דלאו כתקיפה הוא ממילא נשמע אין כאן הודאה. ונראה דהתוס' משמע להו מדלא מפרש בפשיטות בפירוש וכיון דחזינן דהקדש אינו כתקיפה ממילא לאו הודאה משמע דהפשיטות כפשוטו מיניה וביה דשם מיירי נמי בשתק ולכך לא הוצרך לפרש אופן הפשיטות]. אבל לפי האמת נשמע ממילא דהא בהא תליא וגם שם הפשיטות מממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ומשם פשיט לשתיקה והיינו דמוכח נמי סברא זו דאי הקדש לא הוה כתקיפה גם שתיקה לא מהני והוה הפשיטות כפשוטו כן נראה לפרש דברי התוספות ועיין באו"ת סימן קל"ט מ"ש ואין דבריו מכוונים לענ"ד בתוס' עיין בסמוך

שם בתוס' ד"ה והא הכא כו' או דילמא כיון דאפילו גבר הא' אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה כו' עכ"ל. מכאן הביא השיך ראיה דתוס' לא ס"ל כהרא"ש שסובר אם גבר הא' כבר וחזר הב' וגבר עליו לא מהני שכבר אוקמה בחזקת ראשון דמסתמא לא תיקנו שיהיו כל ימיהם במריבה ובתוס' כאן אין סוברין כאן. ובאורים ותומים ביקש לומר דזהו דוקא להך ס"ד דתקפה כהן אין מוציאין א"כ לא אלים כחו של תוקף מחזקת מרא קמא משא"כ לפי האמת דמוציאין שפיר י"ל דאלמוה לתוקף ראשון כאילו היה מרא קמא ובאמת שהסברא נכונה. אבל קשה לפרש כן בדברי התוס' דא"כ לפי האמת נימא דחל ההקדש כאן כיון דתקפה. ומ"ח דלרבה הספק אי שתיק מהני הוא דחוק לחדש פלוגתא בפשט האיבעיא וגם מאי פשיט בסוף מממון שאין יכול להוציאו בדיינים לשתיקה כהודאה וכבר כתבתי מה שנ"ל בפשט לשון התוס',. ומ"מ נראה שאין כ"כ ראיה מדברי התוס' לנגד דברי הרא"ש דודאי מעיקר הדין ראוי להיות כך שאף שתקפו וגבר ידו של ראשון לא אלים כחו שלא תועיל עוד התגברות השני אלא דאחר שפסקו חכמים הדין כל דאלים גבר לא מסתבר שיהיו כל ימיהם במריבה אלמוה לתקיפות הראשון כאילו היה שלו לגמרי כל זמן שאין השני מברר אבל מעיקר הדין אין טעם לומר שיזכה ע"י זה שגבר ידו ותפס שלא מרצון השני ובודאי בתקף השני הראי' על הראשון מאחר דחזינן אפי' תקף כהן דבר שאין לו בה שום חזקה הוה ס"ד דאין מוציאין ונהי דבהא מוציאין מ"מ בזה שכל כחו בא ע"י התקיפה לא מסתבר שלא תועיל תקיפת השני אם לא מתקנת חכמים כמ"ש הרא"ש שלא יהיו כל ימיהם במריבה וזה לא שייך רק בתקיפה ממש אבל בהקדיש' כשהיא ביד השני א"כ נהי דאמירתו לגבוה כו' מ"מ כיון דמעיקר הדין לא מהני תקיפת הראשון לגרע תקיפה שתוקף השני ממנו א"כ בהקדישה והיא ביד שני ראוי שלא יועיל ההקדש דע"ז לא שייך תק"ח שיקדישה דההקדש שהוא התקיפה לא הוציאה מיד שני דעדיין הוא בידו של שני א"כ לא שייך שיתקנו חכמים שיועיל ההקדש כאילו לא היה השני תפוס שהרי תפוס בפנינו וכל שהוא ביד זה הרי זה הוא הגובר ואף דבמסותא אין אוחזין ממש מ"מ כ"ז שלא תקפה זה בפועל הוא בחזקת שניהם כאילו אוחזין גם שניהם שהרי גם ליד השני לא בא ולכן מסתברא שלא יועיל ההקדש כתקיפה

דה ו ע"כ בא"ד וא"ת כו'. הלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר עכ"ל. אפשר לומר דמה שאמרו ונתן ולא שיטול מעצמו שיש לבעלים טובת הנאה ליתן לכהן שירצו הוא בשביל הפסד שלא יפסיד הכהן אחר אם ירצה הבעל ליתן לו משא"כ הכא שאם יבא ליד בעלים לא יצטרכו ליתן כלל מספיקא א"כ הוה זה נהנה וזה לא חסר וניחא להו לכולהו. עוד אפשר לומר דודאי אי אמר ליתן לכהן אחר באמת צריך ליתן לכהן אחר שיבחר לו מ"מ הוה תפיסתו תפיסה בשביל כהן אחר דזכות הוא לו לאיזה כהן אשר יבחר והוה כאילו תפס בעצמו דהוה כתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים. אלא דקשה הא חב לכהנים אחרים שאחר היה יכול לתפוס ולקמן אמרינן מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ור' יוחנן דס"ל קונה היינו מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וזה לא שייך כאן דלא מצי לזכויי לנפשיה שיאמר ליתן לכהן אחר. וי"ל דאם זה לא יזכה בטענה שיתן לכהן אחר שום כהן לא יוכל לתופסו וא"כ לא מקרי חב לאחרים בזה. ועפמ"ש אפשר ליישב דברי הרמב"ם שפוסק תקפו כהן אין מוציאין מידו והוא נגד מסקנת הש"ס כאן דאמר תניא דמסייע לך מהך דספיקות נכנסין לדיר להתעשר נמצא פוטר ממונו בממון כהן ולפ"ז ניחא דס"ל להרמב"ם דיש להבין מאי פריך שפוטר ממונו הא השתא שהוא ברשות ישראל מספיקא אין צריך ליתנו ושלו הוא ויכול לעשר עליו ולכן י"ל דמשמע ליה בנפיק בעשירי ליפוק ומשמע שיש לו דין מעשר ומעשר נאכל לבעלים וא"כ כשיתנו לכהן להקריבו יוכל הכהן לתופסו ולומר שלי הוא ואף שיצטרך גם הוא להקדישו כדי שלא יהא חולין בעזרה עכ"פ יעכב הכהן הפדיון לעצמו ולא יתן הבשר לישראל כדין מעשר אך לפמ"ש שלכך הכהן יכול לתופסו משום דלא הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאם לא יתפסנו לא יהיה שום זכות לכהן וא"כ התם שהוא נקרב לגבוה לא שייך שיתפסנו הכהן שיוכל לומר לא אתננו לך אלא לכהן אחר ואין לומר שאם כן יאמר אני תופס וזוכה בו בשביל אותו הכהן דאין יכול לתופסו דהוה חב לכהנים אחרים ואין לומר דא"כ שום כהן לא יהיה בו כלום דעכ"פ יאמר שיתנהו לכהן אחר להקרבה ואף דגם כהן אחר לא יוכל לתופסו דיוכל לומר שחוזר ממה שנתנו לו להקרבה ויתן לכהן אחר דעכ"פ אף אם לא יוכל הכהן לתופסו יזכה עכ"פ בחזה ושוק וא"כ הוה חב לאחרים ולא מהני תפיסתו ולא קשיא מידי. ולכן צ"ל דרב חנניה דמסייע לי' ס"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים נמי קני וכדס"ל לכמה אמוראי בגיטין דף י"א ולכן לא מפליג בהכי. אבל הרמב"ם פוסק כדקיי"ל בחב לאחרים לא קני ולכן אין כאן סייעתא. וצ"ל דמ"ש הרמב"ם תקפו כהן אין מוציאין היינו בבעל מום דוקא שאין צריך ליתנו ליד כהן או בפ"ח [ועיין במהדורא בתרא]

בתוס' ד"ה פוטר תימא דבפ' השואל כו' אבל בא בסוף חודש כולו לשוכר כו' דמוציאין מידו עכ"ל. אפשר ליישב דהא דאמרינן דתקפו כהן מוציאין מידו אף שאצלו ספק אם צריך ליתנו לכהן ולא אמרינן מספיקא יצטרך ליתנו לכהן כמו שאר ספק איסורא דלחומרא היינו משום דגם הכהן כשיתקפנו לא פלט מספק גזל ולכן היכא דקיימא תיקום אלא דמ"מ י"ל אחר שכבר תקפו מאי אולמא דהכהן מן הישראל ולכן י"ל בבכור ובכה"ג מתנות כהונה דאפי' בגוזל מתנות כהונה פטור משום דהוה ממון שאין לו תובעין וא"כ אצל בעל הבית לא הוה כ"כ ספק גזילה כמו אצל הכהן ולכן חיוב יותר על הכהן שיצא ידי ספיקו מעל הבעל הבית משא"כ בשאר ספק ממון שפיר י"ל אין מוציאין מידו דכי היכא דגבי מרא קמא הוה ספק גזילה הכי נמי גבי האי דתפיס אינו אלא ספק: