מעיני החכמה רז

טיבותא דהא סתמא קתני ולא מפליג וע"כ לומר דלהכי לא מפלגא ותני' משום דמיירי בסתמא דמלתא זה שדר צריך לו ועביד למיגר וגם יון דאיכא דמוגיר מסתמא לאו בשופטני עסקינן ודאי קיימא נמי לאגרא: א"כ ודאי לא משמע לן לאוקמה מתני' אלא אי בסתמא כ"כ מה שהוא סתמא מלתא או דבא לאשמעינן איסור שהוא כולל שבכל אופן אסור לידור בחצירו מלתא דפסיקא הוא וא"ל אי נימא דמתני' לא איירי כפי סתמא מלתא ע"כ מתני' כללה האיסור בכל גווני או מיירי בדבר פרטיי ולכן רב נחמן כיון דלא מיירי בסתם ע"כ מיירי בכולל אבל לומר דמיירי וקא בדבר פרטיי לא אמרינן דודאי ה"ל לפרושי ולכן ודאי מצינן למימר מתני' לא איירי אלא בדרך העולם דמסתמא הדר בחצירו צריך לו. ם מסתמא זה דרך להשכיר אבל לפרושי דמיירי דוקא בדרך פרטיי לא שמע לן ולכן גם דרב נחמן מפרשינן בכל גווני כיון דע"כ לא מיירי באופן הפשוט ולק"מ

תוספות ד"ה אבל חצר כו' כהאי לישנא כו' קיי"ל כדמוכח רבא מיניה בסמוך כו' עכ"ל לכאורה י"ל דלקמן לא אסר לא בעביד למיגר אבל באיכא תרתי לטיבותא לא אסר. אלא דלקמן ט הך לישנא דהלוהו והכא מוקמינן ליה אפי' בלא קיימא לאגרא ולא ל"מ ועוד דאפי' אי עביד למיגר קשיא להו למה יאסר לעשות לו טובה

א"ד והשתא קשה כו' לפי דברי מהרש"א דהאיסור הוא מפני הרואין א"כ י"ל דוקא בחצר. אסור דסתמא קיימא גרא ועביד למיגר משא"כ בשאר דברים דדרכן להשאיל בחנם ליכא למיחש. אלא דמשמע להו לקמן דאמרינן גבי עבדא נמי מיחזי כרבית ז"ג דניחא ליה דלא לסתרי עבדיה א"כ מסתמא דרך להשאיל עבד בחנם ואפ"ה אסור

א"ד וי"ל דוקא במילי דפרהסיא כו' ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות עכ"ל ויש לדקדק לפ"ז היכא בעי למימר קני' בדקיימא לאגרא ועביד למיגר תקשי בכה"ג ה"ל למנקט ולא שיר כליו ובהמתו בפחות כיון דעביד למיגר וקיימא נמי לאגרא ולפי ת הרמב"ם אפי' רבית קצוצה הוה אם שכר ממנו בפחות וקצב הדבר ועיין מ"ש לקמן בס"ד

פרש"י ד"ה קמ"ל דמיחזיא כרבית ויש ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית כו' הא דלא פרש"י מיד במתני' ונטר עד א אפשר לומר דבמתני' י"ל דמשכנתא שרי טפי מטעם שכתבו התוס' לא"ה לא יכול להשכירו כיון שהמלוה מוחזק בו במשכון אבל השתא מסיק אפי' בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא אסור כ נהי דהלוה אין יכול להשכירו מ"מ לא עדיף מלא קיימא לאגרא "מ זה מרויח והיה לו להיות אסור וא"כ מה ששוכר ממנו בפחות ג"כ א איסור ולכאורה היה נ"ל לולי דברי הקדמונים טעם אחר להתיר שכנתא בנכייתא דאע"פ ששוכר בפחות י"ל כיון דנכייתא מנכה מחובו ך משל אם חובו מאה זהו' ובעד פירות השדה מנכה לו בכל שנה שבעה זהו' אף ששוין יותר י"ל דמוזיל גבי' דאע"ג דשוין טפי להשכירם ור מכל מקום כיון דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוא נותן לו י"ל דמוזיל גביה דהוה כמרבה על המכר והיינו בבית שאין למכור לפירות כי אם להשכירו ובמתני' לא ישכור ממנו בפחות דשוכר ממנו גם הוא לא יתן לו אלא לבסוף ולכן אין היתר אלא שדה אפשר דלא שייך האי טעמא דשדה דרך למכור הפירות ואם למכור הפירות לאיש אשר לא לוה לו יתן לו יותר וא"כ שוכר ממנו זות מיהו גם על טעמו של רש"י קשה דמאי מהני טעמא דתיוהא סוף שוכר ממנו בפחות שהרי אם ירצה להשכיר השדה לאיש אחר לו יותר ועביד בשביל ההלואה שהרי גם אחר יכנס לספק זה פן יהא תיוהא ואעפ"כ יתן לו יותר וצ"ל דלא איכפת מה ששוכר ממנו בפחות שאחר יתן לו יותר רק משום שמבורר הריוח אצל המלוה שבודאי

יח מהלואתו משא"כ כשיש לומר שיהיה בו תיוהא אין הריוח ברור אין איסור אף שהלוה מפסיד כל שאין לומר שהמלוה מרויח בבירור איסור אך מ"מ נלענ"ד ללמוד היתר על משכנתא דבית ואמינא זא דשויא לתרווייהו דאף בלא נכייתא לא מקרי רבית קצוצה דרבית ה לא מקרי רק כשהלוה מפסיד בבירור ממון שלו משא"כ בבית ה באמת אין הלוה מפסיד כלום רק שאם היה שלו היה יכול כירו ונמצא על ידי זה מפסיד שכירות שלו או שהיה עובד ודר בבית מו וע"כ זה הפסיד זאת וזהו לא נחשב להפסד לקרותו נשך אצל כיון דחזינן דהלוה דחיק למעות אם לא ימשכננו בזה ימכרנו לאיש לחלוטין ויפסיד ג"כ הפירות שהרי יהיו ללוקח נמצא שמההלואה הפסד ללוה יותר מאילו מוכרו וא"כ אדרבה בהלואה שמלוה לו לו טובה שאין צריך למוכרו רק למשכנו ולכן אף בלא נכייתא לא בין להפסד אצל הלוה כיון דאם באמת אם רצה הלוה למוכרו לו אומר אעשה לך טובה שאלויך עליו לא מסתבר לקרותו רבית קצוצה ביל שעושה לו טובה מדעתו לא מסתבר לקרותו נשך שאינו מחסר בזה וא"כ לא מקרי רבית משום הכי דמאי חזית דנחשוב נשך לגבי שמפסיד אדרבה נימא שמרויח שאין צריך למכור הקרקע לחלוטין ויפסיד ג"כ הפירות וזהו דוקא במשכנתא שמלוהו על השדה ואין לנו הכרע אם זהו טובת הלוה או הפסד הלוה שלולי זאת היה מוכרו והיה ג"כ מפסיד הפירות משא"כ היכא שהלוהו בלאו הכי שלא עלי חצירו ושוכר ממנו בפחות בודאי חשיב זה רבית מה שמוזיל גביה שהרי זהו הפסד הלוה בבירור שהרי היה יכול להשכירו לאחר ביתרון ודאי הוה רבית ובזה מיושב מה שנדחקו התוס' ליישב דבבתי ערי חומה אמרינן דרבית גמורה הוא והתורה התירתו ומזה הוכיחו דמשכנתא רבית גמורה מקרי. ולפמ"ש א"ש דודאי שפיר י"ל דמקרי רבית מה שהיה יכול להשכירו וליקח ממנו ממון אלא דבמשכנתא לא חשבינן לזה רבית קצוצה די"ל שהיה מוכרח למוכרו אילו לא הלוהו עליו וא"כ אינו מפסיד כלום משא"כ בבתי ערי חומה שהדין שוה לכל שניתן לפדיון שפיר מקרי רבית קצוצה שמפסיד מה שהיה יכול להשכירו ול"ל לא יהיה דמוכרו לו וליכא איסורא לאכול פירות וא"כ נהי דטבי ליה עביד מה שניתן לו רשות לפדותן כשימצא מעות בשביל זה לא יקרא רבית וכיוצא בזה כתב הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה עמ"ש בדף הסמוך משא"כ בערי חומה ל"ל להוי כמכרו לו דגם במכירה יכול לפדותו והכל נכון וברור כפי פשטי הסוגיות והא דאמרינן לקמן התם ולא קץ ליה היינו שאינו מתחייב לו בשום דבר שנאמר שיהיה נשך שהרי לא קץ ליה מידי משלו ולכן לא מקרי רבית קצוצה

בתוספות ד"ה ולא ישכור וקשה אטו לפי שזה מוחזק במשכון כו' עכ"ל לכאורה יש ליישב סברת ר"ת דודאי אילו הלוהו ע"מ שיסגור הבית או יוביר השדה לא הוה שייך לקרותו רבית שהרי אינו מפסיד כלום רק מונע ממנו מה שיכול להרויח וא"כ לא הוה שייך לקרותו רבית אפי' תימא באומר אלוה לך ע"מ שתזרוק דינר לים הוה רבית קצוצה היינו שמחסרו ממון ממש משא"כ זה שאינו מחסרו ממון רק מה שהיה יכול להרויח בו וא"כ כיון שיכול ללות לו ע"מ שלא יניח שום אדם לירד בשדה או בבית ונהי שעכשיו זה אוכל אינו מפסיד לזה וא"כ לא מקרי רבית

בא"ד ומיהו בערכין דקאמר רבית גמורה כו'. לכאורה היה אפשר לומר דלא אהני טעמא דתיוהא רק היכא דהוה ביה תיוהא מפסיד דמי הנכייתא משא"כ בלא נכייתא י"ל דהוה רבית קצוצה דנהי דבתר הכי אתי תיוהא מ"מ כל מה שנהנה הוא באיסור ורבית קצוצה הוא אלא נראה דסמכו על מה שמבואר לקמן דמשכנתא לא מקרי רבית קצוצה משום דלא קץ ליה ולפרש"י י"ל משום שלא קצץ לו רבית ולא נתחייב לו אף שיש לו הפירות הפירות לחוד לאו ודאי הם די"ל ביה תיוהא ולפי' ר"ת דגם בבית שייך תיוהא אם כן גם בבית אינו רק אבק רבית

בא"ד רבית גמורה היא כו' לכאורה אפשר לומר ליישב דודאי הכא בבית איכא למימר תיוהא שאם יהיה בו תיוהא לא יטול פירות כלום מ"מ איכא איסורא בזה דכיון דיכול לפדותה בתוך שנה א"כ ודאי מוזיל גביה שהרי אין נותנין דמי שויה לגמרי שהרי עדיין אינו חלוט לו ושמא יפדנו ומסתמא מוזיל גביה וכיון דבאותה שנה מחשב הלואה ואחר שנה חלוט לו א"כ הוה כמלוה לו דמי הבית דהיינו אם נותן בעד הבית אלף זוז ע"מ שאם לא יתן לו באותה שנה יהיה חלוט לו ובתוך השנה יאכל הפירות איכא איסורא כדתנן לקמן כשתרצה למוכרן לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור דודאי בכל גווני שרי אפילו מוזיל גביה טובא ולקמן בודאי אסור אפי' אכל הפירות בנכייתא בהיתר וכ"ש כאן דאכיל הפירות ג"כ שלא בנכייתא מיהו למ"ד צד א' ברבית מותר ליכא איסורא דאולי לא יתן לו אחר יותר ומקרי צד א' ברבית מש"ה דאע"ג דבמתני' שרי להלוות אם אי אתה נותן מכאן ועד שלש שנים כבר כתבו התוס' הטעם משום שיכול למכור מן השדה והכא לא שייך שהרי אין יכול למכור לאחר ואע"ג דמדברי התוס' משמע דהיכא דא"ל מעכשיו לא צריך לטעמא דיכול למוכרה מ"מ נראה דכאן לא שייך לומר דאם אינו פודהו תוך י"ב חודש חלוט לו מעכשיו די"ל דלא מצי כלל לאתנויי במעכשיו דבשלמא בעלמא מצי לאתנויי מעכשיו משום דבידו למוכרו מעכשיו משא"כ זה שאין בידו למוכרה מעכשיו אין יכול כלל להתנות על מעכשיו מיהו אין זה מוכרח

בפירש"י ד"ה אבל הלוהו לא ומתני' בדקצץ ליה או בשעת מתן מעות או לאח"כ עכ"ל. לכאורה לא הוה צריך רש"י לזה למאי דמוקמינן מתני' בדקיימא לאגרא ועביד למיגר ורב נחמן איירי בלא קיימא לאגרא ובפשיטות י"ל דמשמע ליה לרש"י כיון דרב נחמן ס"ל בהלוני אסור אפי' לא קיימא לאגרא א"כ קשה אמאי נקט מתני' בקיימא לאגרא לישמעינן רבותא טפי אפי' לא קיימא לאגרא והיינו בהלוני דע"כ זה רבותא טפי מדצריך רב נחמן לאשמועינן בהלוני אע"ג דכבר נשמע ממתני' אלא ודאי דהא דמוקמינן מתני' בדקיימא לאגרא דוקא ולא נקט רבותא אפילו לא קיימא לאגרא והיינו בהלוני היינו דהו"א הכי אבל לפי האמת קמ"ל רב נחמן דמתני' איירי אפי' בלא קיימא לאגרא אבל ליכא למימר דרב נחמן קמ"ל בענין דלא מיירי מתני' דא"כ קשה אמאי לא אשמועינן במתני' הך גוונא דאיכא רבותא טפי ולכן ס"ל דגם השתא מיתוקמא מתני' בקצץ וא"כ אי לאו דרב נחמן ה"א דמיירי בדק"ל כדלעיל