מעיני החכמה רד

ביה ולפ"ז הוה מצינן למימר דכיון דהוא טעין ברי שטעה ואידך טוען שמא ברי דידיה עדיף וצריך להחזיר אלא דרב נחמן ס"ל לאו ברי עדיף וא"כ באוזיף הוה ס"ד דאם טעין ברי צריך להחזיר דהא הלוה ע"כ חייב לשלם לו ההלואה וא"כ דרך משל אם ההלואה היתה חמשים זוז וטעה בששה זוז ותובעו הלואתו עם הטעות חמשים ושש ומודה לו בחמשים וטוען חמשין ידענא ועל המותר איני יודע וה"ל למימר מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם קמ"ל דלא אמרינן הכי אי משום דודאי מתנה הוה או דלא הוה ליה למידע וא"כ איכא רבותא זו דוקא בהלואה משא"כ בפירעון שהחזיר לו ותובע ממנו היתרון א"כ אין כאן הודאת מקצת וברי ושמא ודאי לאו ברי עדיף ובהכי ניחא דברי הרמב"ם פ"ד ממלוה שכתב גם בפירעון האי דינא דס"ל דלא נקט בגמרא בהלואה משום הך רבותא ועיין במ"מ שם ובהכי ניחא מ"ש רש"י לקמן דאם הוא יותר מכדי שהדעת טועה כולם מתנה וכן הוא בש"ע שם ופי' בסמ"ע דלא אמרינן אם טעה בששה דחמשה הוה בכדי שהדעת טועה וא' היתר הוה מתנה אלא אמרינן כמו שהיתר הוא מתנה כך החמשה הן מתנה ולכאורה מנ"ל הא ולפמ"ש מוכח שפיר מדלא נקטי' בפירעון. וע"כ דקמ"ל דלא הוה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואם נימא דמה שיש לתלות בטעות תולין בטעות א"כ גם בפרעון הוה הודאה במקצת שהרי מה שיש לתלות בטעות צריך להחזיר ואין לו טענה רק היתרון שנאמר שהוא מתנה א"כ נמי דמי לחמשין ידענא וא"כ טפי ה"ל למיתני בפרעון אלא ודאי כולם מתנה. ובהכי ניחא דנקט פשיטי ולא נקט סתם דאוזיף זוזי ולפ"ז י"ל דקמ"ל בפשיטי דוקא למאי דקיי"ל כפירת טענה שתי כסף א"כ בפרוטות אף שטעה ד' וה' אין כאן כפירת טענה שיתחייב עליה שבועה דנימא באיני יודע הוה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ולהכי נקט פשיטי דבטעה בתרתי הוה כפירת שתי כסף ואפ"ה לא הוה מ"ש ואין יכול לישבע ומשלם מטעמא דפרישית ודו"ק ועיין חדושי לי"ד סימן ק"ס מ"ש שם ועיין בסמוך

דף סד ע"א בגמרא ואי איניש תקיפא כו' וכתב הרא"ש דאי אתי ואמר טעיתי צריך להחזיר לו ויש לדקדק אם צריך להחזיר לו באומר טעיתי אלמא דלאו דבר ברור הוא שלא טעה אף שהוא בכדי שאין הדעת טועה א"כ אף בסתם למה לא יודיע לו שהיה יתרון פן יאמר שטעה ואיך יחזיק בממון חבירו מספק אלא די"ל דכיון דאיכא למימר דגזליה לא צריך להודיע דמכסיף ליה פן הבליע לו בחשבון ובסתמא כל שאינו טוען ברי נגד הסברא מחזקינן במתנה אלא דמ"מ קשה דלמאי דקאמר מעיקרא מתנה יהיב ליה ולא ידע מהך סברא דגזליה א"כ אמאי לא יתחייב להודיע לו לברורי מלתא להוציא גזילה מתחת ידו ויחזיק בשל חבירו בלי טענה וא"כ ע"כ מעיקרא הוה סבר דאי תלינן במתנה אפי' אתי וטעין דטעה לא מהימנינן ליה א"כ מסתמא גם למסקנא נמי דינא הכי דלא מהני טענתו ואפשר לומר דהרא"ש לא כ"כ רק באיניש תקיפא דאמרינן דילמא מיגזל גזליה משמע דלאו ודאי הוא ובמתנה אמרינן לעיל מתנה הוא דיהיב ליה ולא קאמר דילמא משמע דבאינש תקיפא אינו ודאי ולפ"ז אפשר דהרא"ש והגמרא ל"פ דהגמ' לא מיירי באיניש תקיפא ובזה אפשר ליישב מה שלא הביא בטור דברי הרא"ש הללו דאפשר דהטור ס"ל דבזמן הזה אין לשער דעות בני אדם אף שנראה כאיניש תקיפא אולי טוב לב הוא ותלינן במתנה ומתנה הוה כמו ודאי ולכן כתב דאיכא למימר מתנה או גזלו ומתבייש להודיע לו. וגם השמיט הך רבותא באיניש דלא שקיל וטרי בהדי' דנימא איניש אחרינא גזלי' כדאמרי' הכא אלא הטור ס"ל דבזמן הזה לא בקיאין מאן איקרי איניש תקיפא וכיון דאיכא למימר נמי מתנה בכל אנשים א"צ תו לטעמא דאיניש אחרינא גזליה כנ"ל ומ"מ דחוק לחלק בנושאים בזה וצ"ע

בגמרא אמר רב כהנא כו' מאן דיהיב זוזי כו' יהבינא לך בני גרמידא כו' ליתנהו אסור כו' ויש לדקדק למה יהיה אסור בליתנייהו בני גרמידא כיון דעכ"פ יש לו קטנים וקרקע נקנית בכסף ומחובר לקרקע קיי"ל דהרי הוא כקרקע א"כ איכא קנין גמור שקנה במעותיו כפי מה שנותן לו מאי שייך רבית בזה שהרי מיד נכנסו לרשות הקונה לגמרי ואף שמניחן בגינה עד יגדלו בני אמה מאי איסור יש בזה שהרי כבר גדלו ברשות לוקח ולאו דידיה קיהיב ליה ועוד קשה היכא מדמינן ליה להולך לחלוב את עיזיו דמטלטלין אין מעות קונות רק לענין מי שפרע וכיון דליכא קנין גמור יש לאסור טפי משא"כ בקרי דאיכא קנין גמור אין כאן הלואה כלל רק מכירה גמורה. ואפשר לומר מכאן סייעתא לדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות זכי' דין ה' דבמקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אינו קונה וכאן נמי דקאמר יהיבנא לך בני גרמידא היינו אותן שיגדלו אמה וא"כ אינו מסויים הדבר שמכר שאין ידוע איזה קרי מכר וא"כ ליכא קנין גמור ולהכי מדמי ליה שפיר לעיזים שהם מטלטלין ואע"ג דבחצי שדה מודה הרמב"ם דמהני כיון שסיים השדה כבר פירש הראב"ד שם דכיון דלוקח נוטל כחושה הוה כמו סיים משא"כ שמחייב עצמו ליתן לו בני גרמידא הוה שפיר דבר שאין מסויים ולא נתפס קנין דאורייתא ולדעת שאר פוסקים צ"ל אע"ג דקני עכ"פ עשרה קרי בגינה בקנין גמור מ"מ מאי דמוזיל גבי' בשבר הקדמת המעות אסור דהא טרשא לא שרינן ביצא השער אע"ג דקני להסחורה בקנין כיון דלא יהיב ליה זוזי מיד א"כ הכי נמי כיון דלא יהיב ליה הקרי מיד אע"ג דקנין גמור הוא מ"מ אסור ולפ"ז אפשר דדוקא קאמר באזלי בני זרתא בשוקא דהוה כקץ ליה משא"כ בדבר שאין שומתו ידועה ואיכא קנין גמור כמו הכא באמת שרי ולפ"ז מ"ש סימן קע"ג דהמקדים מעות עשר דלועין אלו כו' ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' מקדים לו סתם על עשר דלועין דהוה דבר שאינו מסויים מ"מ כיון דממילא קרבו שרי. ועם מ"ש אפשר ליישב קושית התוס' מפרדיסא דאסר רב ולפ"ז ניחא דבשלמא בקרקע איכא קנין גמור שכבר הם בעולם משא"כ בפרדיסא ששוכרו כשעדיין הפירות אינם בעולם ואין אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דהכא לרב קיימינן ורב ס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ קודם שבא לעולם אין כאן קנין ויכול לחזור כדלקמן משא"כ הכא דקני מיד וגס מיניה קרבו שפיר דמי ואע"ג דאפשר להקנות דקל לפירותיו מ"מ כיון דלע"ע אין שום דבר בעין אסרו טפי וגם אפשר לומר דדקל לפירותיו לא שייך רק בקנין גמור שמקנה לו דקל לפירות משא"כ בפרדיסא אינו אלא שכירות לשנה ושכירות לא קני' מן התורה עיין תוס' לעיל דף נ"ו ובש"ך ח"מ סימן שי"ב דלא שייך קנין בדקל לפירותיו ולהכי אסור שאינו קונה שום דבר לע"ע וכן נראה מלשון התוס' ג"כ במ"ש לחלק בין משכנתא דסורא לפרדיסא ולפ"ז פרדיסא איורי קודם שחנטו הפירות דמקרי דשלב"ל עיין פרש"י לקמן דף ס"ו ע"ב והא דקשיא דילמא להכי בעזים אסור משום דמעות אינם קונות אפשר לפי דעת נ"י שסובר בשכירות מעות קונות דלא שייך נשרפו חטיך בעלי' א"כ בקונה החלב שעדיין לא נחלב לא שייך זה דודאי טרח ומציל העיזים א"כ שרי כשקונה ממנו ויחלוב בעצמו ולא שייך תו לומר נשרפו חטיך ואפ"ה אסור מיהו דברי הנ"י צ"ע. וצ"ל דפשיטא ליה דקנין מעות מהני שפיר לענין רבית דרבנן ועיין בסמוך

בפירש"י ד"ה מותר שהרי קיבל עליו הפסד ושכר כו' עכ"ל. לכאורה לא הוה צריך רש"י לזה דהא טרשא שרי באמת אע"ג דודאי מייקר גבי' ונותן לו יותר בשביל המתנת מעות והיינו משום דלא קץ ליה וא"כ בהכי א"ש דאם א"ל מה שעזי חולבות אע"ג שחולבות יותר מ"מ לא פירש בהדיא שיהיה יותר על השער משא"כ באמר בכך וכך ומוזיל גביה אסור דהוה כקץ ליה ומזה יראה דרש"י סובר דהיתר טרשא אינו אלא בדבר שקונה לגמרי והיא מכירה גמורה משא"כ הכא לאו מכירה גמורה היא דמעות אינן קונות מיהו י"ל בלא"ה אף. אם יסבור רש"י דמהני קנין מעות לענין רבית דרבנן מ"מ י"ל כיון דמקני ליה מה שעיזיו חולבות ומקצת חלב שעדיין אינו בעולם א"כ לא קני להך חלב שאינו בעולם והיה להיות אסור ולכן הוכרח רש"י לפרש דהוה קרוב להפסד ג"כ מיהו לדעת הפוסקים בהקנה דשלב"ל עם דשב"ל אמרינן מיגו דחל אהא חל אהא י"ל דקני נמי החלב שלא היה בעולם וא"כ דמי לטרשא ולהכי שרי כיון דלא פירש

בתוספות ד"ה מה כו' הך ברייתא לא קשיא לרב דאסר פרדיסא כו' עכ"ל לכאורה נראה דבשלמא בפרדיסא עדיין אין שום דבר בעולם ממה שקנה וא"כ לא מקרי מכירה לע"ע כיון שאין קונה לע"ע שום דבר משא"כ הכא החלב כבר הוא בעולם ומה שיש לו מיד יכול לאזולי גבי' ואין חשש רק מפני הנוסף אח"כ וכיון שקונה אצלו בסתם אפי' לא יתוסף אין איסור דאפש' שאינו מוזיל רק אותו שישנו בעין והשאר מוכר בשויו ונראה דהתוס' ס"ל דמה שעזי חולבות יכול למכור לו אפי' אין שום חלב עדיין בעולם כגון שמוכר לו לאחר חליבה מיד ואפ"ה שרי מיהו לשון ההולך לחלוב את עיזיו משמע כדפרישית ולפ"ז אפשר דלא שרי רק בהולך לחלוב שרוב החלב כבר הוא בעולם אבל להקדים לו בטרם בא החלב לעולם אסור אפי' לשמואל די"ל דוקא בפרדיסא דמיניה קרבו שרי משא"כ הכא

בא"ד ואע"ג דהתם נמי זימנין כו' רב לא חייש להכי דלא שכיח כו' עכ"ל לכאורה הוה סגי בהך חילוקא לחודא דכאן מוכר לו הן רב הן מעט ושייך תיוהא שמא לא יהיה רק מעט והתם לא שכיח תיוהא ונראה דהכא שרי אע"ג דבודאי יהיה שם הרבה כיון שלא פירש שרי שאינו מחוייב להעמיד לו כ"כ דוקא

בא"ד מ"ש משכנתא דסורא כו' עכ"ל למאי דפרישית לעיל י"ל דמשכנתא דסורא זוכה בגוף הקרקע והוה מכירה מיד. משא"כ בפרדיסא הוה כמוכר פירות דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו אפי' לרב ואין כאן מכירה ולכן אסור טפי מיהו לשון הרמב"ם פ"ח דין ה' וכן בש"ע סימן קע"ג ס"י אסור לקנות הפרדס קודם שיגמר משמע דבכל גווני אסור אף שכבר בא לעולם וגם בקרי פ"ט בסופו כתב דמי עשר קישואין אלו משמע דדוקא באמר אלו משא"כ במוכר לו עשר קישואין סתם אסור כיון שלא יחד לו אלו אסור וכן הוא בש"ע ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה כפי מ"ש לעיל דס"ל דדוקא אלו דהוה קנין משא"כ במוכר לו סתם הוה דבר שאינו מסויים וס"ל בישוב הגמרא כדפרישית לעיל ולפ"ז הפוסקים דס"ל דלא בעינן דבר מסויים אפי' פסק עמו בעשרה סתם ולא סיים לו נמי כיון דקני עכ"פ עשרה מהם ומיניה קרבו שפיר דמי וא"כ בש"ע שכתב דמי דילועין אלו לפענ"ד לדעת רוב הפוסקים אפי' א"ל סתם נמי שרי שהרי גם בסתם קנה