מעיני החכמה רב

התנאי בהתירא קמתני שיעמיד לו החטין ואם לאו הוא במי שפרע ואינו נותן דמים רק להנצל ממי שפרע ולא דמי לסאה בסאה דממילא הוה רבית בשעת פרעון אבל פרעון זה אינו רק בשביל שלא קיים דיבורו להעמיד לו החטין ואין כאן רבית

בפרש"י בייתוס בן זונין ע"כ. ולא חידש כלום ואפשר דרש"י נתכוין לומר שהגירסא בייתוס בשני יודין דביתוס היה מן הביתוסין ולא מסקינן בשמיה כי שם רשעים ירקב ואף שמצינו שם צדוק אע"פ שהצדוקים נקראים על שם המין הראשון שהיה שמו צדוק י"ל דכמה צדיקים היו באותו דור ששמן צדוק כמו שמצינו בר' צדוק בימי החורבן אבל שם ביתוס לא נמצא כי אם לאותו מין וע"ש נקראין ביתוסין ומסתמא לא מסקינן בשמייהו להכי גרס רש"י בייתוס בשני יודין ועיין תוס' ריש פ' שני דייני גזירות ומ"ש שם

בגמרא א"ל רבי יהודה כו' א"ל משם ראיה מוכר אוכל פירות היה לכאורה תמוה איך נחלקו מהיפך להיפך בגופא דעובדא היכי הוה ואפשר לומר להמליץ שלא יהיו דברי חכמים סותרין לגמרי וי"ל דלעיל פ' המפקיד מבואר בענין שומא הדרא באגבייה איהו בחובו לא הדרא משום דזביני מעליא הוה וחד אמר הדרא והנה היכא דקיי"ל שומא הדרא קיי"ל דארעא הדרא ולא פירי דהא זביני מעליא הוא ולא הדרא רק משום ועשית הישר והטוב והוא לגמרי של ב"ח דקני' גמורה היא כמבואר לעיל פ"ק דף ט"ז ע"ב והא דהדרא היינו משום שיש לו להחזיר ולמוכרה ללוקח משום ישר וטוב וא"כ י"ל דבהא פליגי דרבי יהודה ס"ל שעשה שדהו מכר ע"פ ר"א בן עזריה כפשוטו כפרש"י וא"כ זה שאכל הפירות הוה לוקח וחכמים ס"ל דעשה שדהו מכר היינו שהיה חייב מנה לאחד וביקש לטרוף השדה ממנו ואם היה מגביהו בחובו לבדו לא הוה שומא הדרא ולכן עשה ע"פ ר"א בן עזריה היינו שר"א בן עזריה שהיה מומחה שבב"ד ע"פ הגביהו לב"ח וא"כ שפיר הדרא כשיתן לו מעותיו דקיי"ל שומא הדרא וא"כ אף שאח"כ פדה ביתוס השדה מ"מ זה נקרא מוכר אוכל פירות דה"ל מכירה גמורה כי פדה ליה כמבואר לעיל דף ט"ז ע"ב ולא נחלקו בגוף האדם רק אם יקרא בשם מוכר או לוקח

בתוספות ד"ה רבית ע"מ להחזיר כו' וא"ת מאי טעמא דרבנן דאסרי דאיזה רבית הוא זה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב קושיית התוס' דהכא אינו מתנה מיד שיהיה בו תנאי גמור כי עשה שדהו מכר בסתם א"כ זכה בשדה לאכול הפירות כפי תנאו אלא מפני האיסור אומר שאוכל ע"מ להחזיר והמלוה הוא מתנה ע"מ להחזיר א"כ אין חיוב על המלוה להחזיר הפירות כי אם בשביל איסור הרבית ואם לבסוף לא ירצה להחזיר הפירות לא יוציאו ממנו בדיינים וכיון שאינו מתחייב בחזרה ע"פ הדין שפיר אכל בתורת רבית משא"כ במתנה מתחילה בשעה שעשהו מכר אין כאן איסור כלל שהרי נתחייב מדינא ע"פ תנאו ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו התוס' מעירכין וכתבו וא"ת כו' לרבא כו' ולפ"ז אפשר לומר איפכא דרבא ס"ל לרבנן צד א' ברבית שרי מן התורה וא"כ לא מהני מה שאוכל ע"מ להחזיר שכבר זכה בשדה לפירות מן התורה ואם לא ירצה להחזיר לא יוציאו ממנו בדיינין ורבי יהודה ס"ל דצד א' ברבית מן התורה אסור ויוצאה בדיינים א"כ כי אכיל ע"מ להחזיר חייב להחזיר בדיינים ממה נפשך אם אין התנאי כלום הוה רבית קצוצה ואי אתנאי סמיך צריך להחזיר כפי תנאו וא"כ א"ש הך דעירכין לרבא איפכא דלר"י הוה רבית גמורה ולרבנן כעין רבית הוה ואיסורא מיהו הוה לכ"ע ולהכי קאמר רבא צד א"ב אסור ודו"ק

בא"ד וא"ת דתנן בעירכין כו' לכאורה אפשר ליישב דבלא"ה צריך להבין סברת ר' יהודה שמתיר צד א' ברבית כיון דאי לא יהיב ליה לזמן שקצב עמו הוה הלואה גמורה ואיגלאי מילתא דרבית גמורה הוה ונהי דמעיקרא אפשר שיאכלם בהיתר מ"מ ספיקא דאורייתא הוה דמ"ש ספק איסור רבית או שאר ספק איסור וא"כ איך יאכל הפירות שהם ספק רבית מיהו לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אפשר דלענין ממון לא החמירו ויוכל לאכלם על צד הספק שלא יהיה רבית ואח"כ כשנודע שהיה רבית שפדה שדהו י"ל דלא איכפת לן כיון דבשעת אכילה שהוא בשעת לקיחת הרבית אין כאן איסור דאכיל על צד היתר אך עדיין צריך להבין אמאי הוא מותר אם לוקח אוכל פירות כיון דעדיין לא קנה ויש ספק אם יקנה ה"ל למימר מספיקא מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא וא"כ מספיקא י"ל דמוקמינן מילתי' אחזקתיה ואמרינן שישאר למוכר ויש כאן רבית וא"כ איכא חזקה להחמיר לאסור עליו מטעם רבית וה"ל לאסור דאמרינן נוקי ארעא בחזקת מרא קמא וצ"ל כיון דמחוסר מעשה וכל זמן שלא יפדה אותו ישאר ביד המלוה מוקמינן ללוה בחזקת שהוא חייב אלא די"ל הכא בודאי איתרע הך חזקה דהרי דרך העושה שדהו מכר שהשדה שוה הרבה יותר א"כ י"ל מסתמא יפדנו כי למה יפסיד בחנם דמי שויו של השדה ששוה יותר וכיון דאמרינן מסתמא יפדנו א"כ יש לו לאסור דלא מקרי צד א' ברבית כיון דמסתמא תישאר הקרקע בחזקת הלוה כמו שהיא עתה שבודאי יפדנה ולכן צ"ל לרבא דצד זה ודאי אסור ברבית דאיכא לאוקמה לארעא אחזקתה דקיימא השתא ולהכי מוקי טעמא דרבי יהודה משום רבית ע"מ להחזיר ובהא ס"ל דשרי והיינו משום דאין כאן איסור רק בשביל חשש איסור שמא לא יהיה ללוי לסלק המעות אם לא ינכה לו פירות שאכל וזהו שפיר אינו יותר מי א' ברבית דאפשר שיהיה לו ושפיר קאכיל ואי מתרמי שלא יהיה לו שפיר קאכיל בהיתר ועיקר קפידא דרבית כתיב אל תקח שהלקיחה באיסור וכאן האכילה על צד היתר וא"כ י"ל דשרי דזהו הוה שפיר צד שהוא שקול האיסור וההיתר בשווי אבל צד זה שאמרו שקול לאיסור טפי מלהיתר די"ל מסתמא יפדנה א"כ י"ל דזהו דוקא בשדה שעשאו מכר דמסתמא מוזיל גביה כדי שיכוף לפרעו א"כ י"ל מסתמא יפדנו משא"כ גב בתי ערי חומה שמוכרו בשויו שפיר י"ל מספיקא שרי מן התורה דאיכא למימר מסתמא לא יפדנו שהרי מכרו בשויו ומספיקא לאו רבית הוא מ התורה ולפ"ז נראה דלא גרסינן במגילה ובערכין רבא אמר דכ"ע צד א' ברבית אסור וכן נראה מדברי התוס' לפמ"ש כאן דגם לרבא פליג מן התורה אי צד א' ברבית שרי וכן משמע מדברי התוס' במגילה ובזה מיושב מה שהקשה בנ"י על דברי הרשב"א לקמן דף ס"ה ע"ב דאמת ר"ה בריה דר"י דלא כר' יהודה דס"ל צד א"ב שרי והקשה נ"י לפ' דפליגי בצד א"ב א"כ רבית ע"מ להחזיר לכ"ע שרי א"כ תקשי אמאי נרי שניהם אסורין הא יוכלו לאכול ע"מ להחזיר ולפ"ז ניחא דס"ל דרבית ע"מ להחזיר דשרי היינו נמי מטעם צד א' ברבית אלא דמוכר אוכל פירות גרע מצד א' ברבית מטעמא דפרישית וגם ההיא דבית הכנסת מיושב על דרך זה ודו"ק

דף סג ע"ב בגמרא מ"ל דמיהן ומ"ל הן נמי אמרינן ופוסקי' על שער שבשוק כו' עיין פרש"י ותוס' שהקשו דהא מתני' היא ואפשר לי לומר דקמ"ל דפוסקין על שער שבשוק היינו אע"פ שאין לו והיינו אפי' אם השוק אינו באותו העיר שפוסק עם א' מבני העיר וה"א דוקא ביצא השער באותו עיר שפוסק מעות ונמצא שם פירות אלו לקנות הוא דשרי משא"כ אם אינו פוסק רק עי שער שבשוק היינו על מה שנמצאים לקנות בשוק כדאמרינן לקמן חט בהיני ובשילי ובאותו עיר אינו בנמצא לקנות אפ"ה שרי כיון שזה יכול הוא לקנות בהיני ובשילי ששיירות מצויות שם דלהפוסק אין נ"מ אם יקנה בהיני ובשילי או אצל זה שקונה ממנו ואמרינן מ"ל דמיהן היינו המעות או החטין שהרי יכול זה לקנות בדמים בשוק להכי שרי לפסוק אפילו בעיר אחרת ובנ"י בשם רשב"א פירש דקמ"ל דפוסקין בפירות כגון שנותן לו פירות פוסקין כמו במעות משום דמ"ל דמיהן מ"ל הן וקשה לי לפ"ז מאי פריך מברייתא דר' אושעיא דאין לו אסור דאסור לפסוק בעד החטין שיש לו אצלו בעד יין ומנ"ל דילמא התם שאני שאינו נותן לו חטין ממש רק מה שים לו אצלו באשראי ומחוסר גוביינא מה שא"כ בנותן לו פירות בעין

שם איתיביה ר"פ כו' כולם אם יש לו מותר ויש לדקדק לפירש"י ותוס' דלא קמ"ל רבא רק דאפי' בתרעא דלא משיך כולי האי פוסקין ובאמת עיקר דינא דרבא מתני' דיצא השער פוסקין וא"כ תקשי להו בלא"ה ממתני' דיצא השער פוסקין והכא קתני אין לו אסור ונראה דבלא טעמא דרבא י"ל במתני' הטעם דביצא השער דחטין מצויין איכא עליה מי שפרע וכיון דקני לענין מי שפרע תו ליכא רבית ולעיל נמי ביש לו שפיר קני לענין מי שפרע אפי' במלוה משא"כ באין לו ליכא מי שפרע כיון דלא נתן לו מעות וגם אין לו אבל השתא דתלי רבא הטעם משום דמ"ל דמיהן מ"ל הן א"כ היכא קתני אין לו אסור ולא אמרינן כיון דיכול לקבל ממנו הדמים יתחייב גם בחטין ובפרט אם נימא דאין לו משמע אפי' יש לו מעות ולא אמרינן כיון שמחוייב לסלקו במעות ויכול לקנות בעד המעות חטין מ"ל הן מ"ל דמיהן

בגמרא חטי דקדחי באכלבאי אע"ג דמרויח החסרונות שיוציא לו לסאה כדלעיל פ' המפקיד קים לן דסאה בסאה אסור אפי' במידי דלא שייך ביה חסרון ועיין בהא"ש דבאמת ס"ל דצריך לנכות החסרונות

בתוספות ד"ה וא"ל יהיבנא כו'. וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזי מ"ש מטרשא כו' עכ"ל עיין ט"ז י"ד סימן קע"ג ס"ז שהקשה אמאי לא הקשו אהא דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ובלא יצא השער אין פוסקין מ"ש מטרשא והאריך לתרץ דרב נחמן מיירי באין איסור מצד הפסיקה כגון שהוזל אח"כ ועמדו ה' בזוזי וא"כ אין איסור מצד הפסיקה שהרי אין כאן רבית לפי האמת רק שהאיסור הוא דמתחילה התנאי היה באיסור לפי שמכר בזול וע"ז תירצו דיש חילוק ברבית היכא דמוכח דוקא בפירות אם יצא השער לפי שהוא דבר מפורסם וכן אפי' לא יצא השער ויש פרסום מצד ששומתו ידועה כו' ע"ש באורך. ולענ"ד דברים מגומגמים חדא מ"ש דרב נחמן מיירי באין איסור מצד הפסיקה כגון שהוזל אח"כ אינו מובן דמ"מ איך פוסק מתחילה וכי נביא הוא לדעת עתידות דבודאי אם קונה קונה להרויח ולא מקדים פורענות לנפשיה וא"כ בלא"ה בתחילה אסור מצד הפסיקה לפי דברי הט"ז ואם מתרמי שהוזלו אח"כ אין לאסור לו לקבל ממנו ה' שהרי אף אם יחזיר לו מעותיו יקח ה' בזוזא ומאי איסור שייך בזה ואם בא לומר דהפסיקה בטלה ואין צריך לקבל מי שפרע א"כ מצד שהפסיקה באיסור לחוד נמי אין כאן מי שפרע כמבואר בח"מ ודברי התוספות נראה לפרש