מעיני החכמה קצט

דהא ליתא דמה שבא לידו של חבירו הוה כמו שבא לידו משא"כ כאן שלא בא ליד שום אדם (ולפי דעת קצת פוסקים באלויך ע"מ שתזרוק מנה לים נמי הוה ר"ק כמו שהבאתי באריכות בחדושי פוסקים סימן ק"ס ס"ק י"ח ודאי פשיטא בקיימא לאגרא הוה ר"ק) מיהו למ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים נראה דשפיר מפרש קרא הכי אל תקח מאתו נשך ויראת והיינו שלמורא ניתן ולא להישבון לפי שאין התורה יכולה לחייבו להחזיר דוקא כיון דבאמת עיקר הטעם כדי שיתקיים וחי אחיך עמך וזהו דוקא קודם שנוטל אין דין שיטול ממנו דחיות הלוה קודם בשלו ולמה יתן לזה משא"כ אחר שכבר קיבלו לא יתכן שיתחייב להחזיר דלפעמים צריך הרבית לחיותו של מלוה כמו לחיותו של לוה וא"כ המלוה קודם כשהוא צריך לחיותו מאחר שכבר קיבלו מדעתו הוה שלו לגמרי ולא יתכן שתחייב התורה את המלוה להחזיר שהלוה והמלוה במשקל א' דלפעמים שגם המלוה יחיה עצמו בנשאר דידו מרבית וגם הלוה עבר עבירה כמו המלוה וא"כ חיי המלוה קודמו וא"צ להחזיר וא"כ שפיר שייך בדרבי עקיבא ודו"ק היטב

בגמרא והני מפני כבוד אביהם מי מחייבי לכאורה קשה מאי ענין קושיא זו למ"ד אינה יוצאה בדיינים דלמ"ד יוצאה נמי קשה הך קושיא כמ"ש התוס' לכאורה נראה לפרש"י לעיל שפירש דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו בתבעו וא"כ י"ל דלמ"ד רבית קצוצה יוצאה י"ל בפשיטות בעשה תשובה ולא קשיא מאי בעי גביה די"ל שלא תבעו מחיים ובלא תבעו אין צריך להחזיר וכי תבע היורשים צריכין להחזיר משום כבוד אביהם דאביהם לא היה צריך להחזיר מאחר שלא תבעו וכי תבע מן הבנים צריכין להחזיר משא"כ למ"ד אינה יוצאה כיון דהדין שאינה יוצאה אלא דמ"מ בדבר המסויים יש לו להחזיר משום לעז ובושת כמ"ש התוס' א"כ בעשה תשובה בע"כ צריך להחזיר מעצמו שהרי לעולם לא יתבענו הלה מאחר שהדין שאינה יוצאה בדיינים וא"ש מיהו לפמ"ש לעיל רש"י מודה באינו תובעו שחייב לצאת י"ש להחזיר מעצמו א"כ ליכא לפרושי הכי

בתוספות ד"ה אי כו' ואפי' למ"ד אינה יוצאה כו' עכ"ל באמת קשה לכאורה אם נימא דאינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש למה יתחייבו הבנים להחזיר ומאי קלון אביהם איכא כיון שאינו חייב להחזיר ולכן היה נ"ל לפי מאי דס"ד עתה אפשר דס"ל לר' יוחנן אע"ג דקיי"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבידי לא מהני ועפ"ז כתבתי בחדושי לי"ד ליישב הא דפריך מעיקרא מ"ט דר' יוחנן ובתר הכי פריך מ"ט דר"א דלמ"ד אי עביד לא מהני מסברא יוצאה בדיינים וצריך קרא לומר שאינה יוצאה ולמ"ד מהני מסברא א"צ להחזיר וצריך קרא לומר שצריך ע"ש וא"כ י"ל דס"ל בהך ס"ד דטעמא דרבי יוחנן דאף על גב דראוי לומר שיתחייב להחזיר דלא קני ליה דאי עביד לא מהני מ"מ במעות קונה מדין מחילה כיון שנותן לו מדעתו ומייאש ממנו ועיין תשובת מהרי"ק אי יאוש מהני בחוב וחוב ודאי ניתן למחילה משא"כ בדבר המסויים שהיא בעין ובדבר שהוא בעין לא שייך מחילה כמ"ש בח"מ סימן רמ"א בסמ"ע שם וא"כ י"ל דזהו החילוק בדבר שאינו מסויים דאף דבשעת נתינה לא קני ליה מ"מ אח"כ מהני מחילה כמ"ש הרא"ש ואמרינן מן הסתם מוחל לו משא"כ בדבר המסויים פרה וטלית שהוא חפץ לא נפקע במחילה בעלמא וגם הוא חייב להחזיר מדינא וא"כ פריך שפיר מאי בעי גבי' ובהכי ניחא דרש"י פירש המסויים שניכר שהוא גזל ומהרש"ל הגיה רבית ולפמ"ש נראה שכוונת רש"י ליישב שצריך להחזיר אפי' למ"ד אינה יוצאה משום דלא קני ליה מיד ואח"כ לא מהני מחילה בעלמא ולכן כתב שניכר שהוא גזל כיון דלא קני ליה ואין להקשות לפ"ז לאביי דס"ל אי עביד מהני אמאי צריך להחזיר אם אינה יוצאה בדיינים די"ל למסקנא דתנאי היא בלא"ה לא צריך לדחוקי כלל ואתיא שפיר כהך תנא דס"ל דיוצאה בדיינים ודו"ק

בתוספות ד"ה תנאי היא וא"ת דבהגוזל משני דמחזירין לצי"ש כו' עיין בחדושי לי"ד כתבתי ליישב בסימן קס"א ונראה עוד דהא בלא"ה יש להבין למה ליה לאקדומי הך דגזלנין מאי גבו איכא ולא פריך בפשיטות ממלוה ברבית ולכן י"ל דודאי בלא"ה י"ל שפיר לצי"ש חייב אבל השתא משמע דיש להם דין גזלנין גמורין והנה בגזילה איכא נ"מ דאם נסתפק לו אם החזיר חייב לשלם דהוה איני יודע אם החזרתי דהחיוב הוא ודאי והפרעון ספק וא"כ משמע ליה דמחזירין אפי' נסתפק לו אם כבר החזיר מ"מ מחייב להחזיר ואף דמסקינן דמחזירין ואין מקבלין מ"מ הוא צריך להחזיר ואם ירצה הלה לקבל הרשות בידו רק שאין רוח חכמים נוחה הימנו כמבואר שם בב"ק וא"כ ע"כ מוכח דמדינא חייב דאם אינו חייב מדינא א"כ מספיקא אפי' לצי"ש פטור משא"כ אי חייבין מדינא רק מצד התקנה אין מקבלין מהם גם בספק חזרה חייב כמו בכל חיוב וע"כ מוכח דחייבין מדינא ודו"ק

בגמרא מכלל דתנא קמא סבר לאו בני אהדורי נינהו ויש לדקדק מנ"ל דלת"ק אינה יוצאה בדיינים דילמא לכ"ע יוצאה בדיינים אלא דת"ק ס"ל בממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם ור' נחמיה ור"א בן יעקב סוברין דממונא משלם מלקי לא לקי אבל בלא התרו בו לכ"ע יוצאה בדיינים דהא קמ"ל כר' יוחנן דהיכא דלא התרו בו חייב ממון והכא באתרו ביה דוקא פליגי ונראה למאי דאמרינן בערכין דף י"ג ע"ב הוא ר"מ הוא ר' נחמיה ור"מ לשיטתיה ס"ל לוקה ומשלם א"כ ע"כ טעמא דר"מ משום דהוה לאו הניתק לעשה וכיון שכן אין לנו לומר דפליגי רק בהא אי הוה ניתק לעשה ולא דנימא דטעמא דת"ק משום דלקי ולא משלם ויותר נראה דלמאי דקיי"ל כרבא דמלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא קנה כלל ולא הוה שלו א"כ אין התשלומין פוטרין אותו מן המלקות כיון דחייב להחזיר ושלו הוא מחזיר א"כ אינו פטור מן המלקות רק אם נימא דהוה ניתק לעשה. ובזה מיושב דקשה לרבא דס"ל אי עביד לא מהני ל"ל קרא דוחי אחיך הא בלא"ה חייב להחזיר דלא קני להרבית כלל ולפ"ז ניחא אי לאו קרא דוחי אחיך הו"א דלקי ארבית דלא ניתק לעשה הוא ואף דאינו לוקה ומשלם מ"מ כיון דלא קני לרבית אינו משלם משלו כלום ואינו נפטר בתשלומין אלו מן המלקות ולכן צריך קרא דוחי אחיך לנתוקי לעשה ועפ"ז מיושב היטב פרש"י ממה שהקשו התוס' עליו שפירש במסקנא לעולם אם גבה אינו מתוקן בחזרה דלאו ניתק לעשה הוא והקשו התוס' היכא משני דכ"ע כר' יוחנן ע"ש ולפ"ז ניחא דודאי למסקנא י"ל לכ"ע ס"ל יוצאה בדיינים אלא דאי נפקא לן מקרא שפיר הוה ניתק לעשה ולא לקי משא"כ אי אמרינן דלא הוה ניתק לעשה ומ"מ צריך להחזיר מכח מברא דאי עביד לא מהני ולא קני ליה א"כ יפה דקדק רש"י שאינו מתוקן בחזרה כיון דלאו ניתק לעשה הוא וגם לא שייך לומר לוקה ומשלם כיון דאי עביד לא מהני אינו מתוקן בחזרה ודו"ק היטב

דף סב ע"ב בגמרא א כל שאילו בדיניהם מוציאין כו' ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה דין ג' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר את כספך לא תתן כו' וא"כ קשה הא בקוצץ לאחר הלואה ודאי בדיניהם מוציאין דמ"ש בשעת הלואה ומ"ש לאחר הלואה ובדינינו אין מחזירין דלא הוה אלא אבק רבית ואפשר לומר בטעמו של הרמב"ם דבלא"ה טעמא בעי מ"ש בקוצץ בשעת הלואה או לאחר כך וצריך לומר הטעם דהא בלא"ה העירותי לעיל היכא משכחת לה רבית הא בלא קציצה אינו רבית של תורה והקציצה אינו מחייבתו שהרי באמת אסרה התורה וא"כ בנותן לו אח"כ ליהוי כנותן לו בלי קציצה שאינו רבית קצוצה וצ"ל דכך רצון התורה שכיון שאילו לא היה בו איסור היה מתחייב וא"כ אי אפשר לומר שמותר ליטול רבית כה"ג דא"כ באמת מחוייב ליתן לו שהרי נתחייב לו בשעת הלואה ולכן אסור והוה רבית קצוצה אח"כ וא"כ י"ל דזה לא שייך רק בקצץ בשעת הלואה שלולא האיסור היה מתחייב אף בדבור בעלמא ונמצא שהרבית נמשך מן ההלואה משא"כ אחר שכבר לוה ודאי מבלעדי איסור הרבית לא היה מחוייב ומשועבד כלל ליתן לו שהרי אפי' בנאמנות לאחר הלואה בעי קנין דבדברים לא משתעבד וא"כ אין בו דררא דרבית קצוצה שאינו מחוייב ליתן לו כלום ולא עדיף מרבית מוקדמת ומאוחרת וא"כ י"ל דהכי קאמר כל שאילו בדיניהם מוציאין לא ע"פ דיניהם כי אם בדיניהם שפסקה להם תורה והיינו אם בא לדון בדיני ישראל היה מתחייב ברבית כיון שבנכרי אין איסור רבית ולא אסרה התורה ורבית שקוצץ לאחר הלואה אינו מחוייב כלל ע"פ הדין א"כ בדינינו נמי אין מחזירין כיון שאם בא לדון בדיני ישראל אמרינן שלא היה מתחייב בדברים ולא הוה בכלל רבית קצוצה שלא חייבתו ההלואה ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שפירש בהנאת מלוה אינו כמו שפירשו המפורשים בשכר הרחבת זמן דאי מפרשין כדעת המפורשים שהוא בשביל הרחבת זמן מקודשת א"כ מתחייב ברבית ג"כ וה"ל להיות רבית קצוצה ובזו יובנו דברי ראב"ד שהקשה על הרמב"ם מקדושין דף ו' ע"ב דאמרינן בהנאת מלוה מקודשת ואסור מפני הערמת רבית ולכאורה אין ראיה משם דודאי מדרבנן אסור ולפ"ז א"ש דכיון דמקדשה בזה ע"כ מתחייב הוא בהנאת הרחבת זמן א"כ מ"ט לא יהיה רבית קצוצה וא"ש השגת הראב"ד ודו"ק

בתוספות ד"ה לקח כו' וקשה לפירושו כו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ולא נתן לו אז שום דמים כו' עכ"ל לכאורה אין כאן קושי' דשפיר ס"ד אע"ג שאינו נותן לו דמים מ"מ כיון דאם רוצה יכול ליפרע ממנו החוב במעות או בחטין שהרי כבר פסק עמו על החטין וצריך ליתן לו חטין או מעות וא"כ שפיר י"ל כיון שאם רוצה יכול ליפרע ממנו חובו וכשיפרע ממנו חובו יוכל לחזור וליתן לו המעות על יין ובכה"ג שפיר י"ל דשרי דס"ד דמה"ט דיכול לקבל ממנו המעות ולחזור וליתנם לו וא"כ אפי' לא קיבלם ממנו נמי שרי אפי' בהלואה ובפרט לפמ"ש הרא"ש דאין לו מעות וגם חטין עיין בט"ז סימן קס"ג ס"ק ד' וא"כ י"ל דבס"ד פריך וכי אין לו יין היינו דאע"ג דאין לו יין יכול לפסוק שהרי יכול לקבל ממנו מעותיו ויוכל לחזור וליתנם לו ויקח במעות וא"כ אפי' לא נתנם לו שרי ומשני בבא לחוב בדמיהם עסקינן היינו שלא נתן לו דמי החטין וגם אינו מתרצה ליתן לו דמי החטין רק שבא לעשותם עליו חוב והיינו מסתמא מפני שאין