מעיני החכמה קצז

פשיטא לן דפשטא דקרא וודאי בגזל משתעי אלא דא"כ יצטרך לומר דקרא דגזל מיותר לגמרי רק דטרח וכתב לה קרא ולהכי מפרש דלאו דגזל כולל גם לעושק לעבור בשני לאוין וא"כ עיקר קרא ודאי בגזל גופיה ומשום מילתא דאתי' בק"ו דטרח וכתב לה קרא והה"ד במילתא דאתיא מבינייא וא"כ באמת לא תגזול אינו מיותר דשפיר מיתוקמא בגזל גופיה ומלתא דאתי' מביני' טרח וכתב לה קרא וא"כ ודאי פשטא דקרא מיירי בגזילה ממש כדאמרינן במרובה דף ע"ט דגזל היינו כעין ויגזול את החנית אלא דכיון דאיכא לשנויי דלא מיותר לגמרי שקלינן וטרינן מאי מצינן לשנויי דלא ליהוי מיותר לגמרי וא"כ שפיר קאמר דלהכי תני קרא לאזהרת גזל כדי לכלול גם עושק שכר שכיר שהוא דבר הלמד מענינו וא"כ ממילא אין מקום למה שהקשו התוס' היכא ממעט מלא תגזול גזילו דודאי עיקרו בגזל כתיב ולהכי נמי הרמב"ם אע"פ שהביא לא תגזול אאזהרת גזל מ"מ כתב בעושק דעבר על בל תגזול דלא נימא דכתב הקרא בחנם לגמרי דק נאמר דכולל בלאו זה גם עושק ואין מקום לקושית התוס' דלוקמה בגזל גופיה לעבור בשני לאוין דודאי גם לפי האמת מיירי בגזל ומ"מ לא שייך למדרש שני לאוין בגזל דכן דרך המקרא לכתוב מלתא דאתיא מבינייא אלא דלא אמרינן הכי רק היכא דליכא לשנויי והכא דאיכא לשנויי דקאי נמי אעושק וא"כ פשיטא לן בגזל דודאי ליכא שני לאוין דאף דאתיא מביניי' דרך לכתוב קרא דפשיטא לן דקרא אגזל קאי ומ"מ ליכא שני לאוין דמילתא דאתיא מביניי' וכתב נמי קרא אינו מוסיף לאו כיון דדרך המקרא כן וניחא לן לאוקמה שכולל מילתא אחריתי דהיינו עושק שכר שכיר וא"כ ודאי עיקר קרא א"ש אגזל אף דאתיא מביניי' אלא דאמרינן מסתמא לא הוה כתב רחמנא קרא יתירא לגמרי כיון שנוכל לומר שכולל גם עושק מפרשינן ליה אתרווייהו ולפענ"ד הדברים ברורים וקרובים לאמת ומקום הניחו לי להתגדר בו ובזה יובן מ"ש הרמב"ם פ"א מגניבה שכתב עיקר הלאו על גניבה וכתב אסור לגנוב כו' או לגנוב ע"מ להחזיר כו' ותמה בלח"מ דמשמע בגמרא לקמן דעיקר הלאו אתי לגונב ע"מ למיקט ולהחזיר כדלקמן ולפמ"ש א"ש דודאי עיקר הלאו אגניבה קאי אלא דלא ניחא לן לאוקמה אקרא יתירא לגמרי ולהכי כוללין עמו שאר דברים אבל פשטא דקרא ודאי אגניבה כפשוטו קאי וזהו ברור ונכון ליישב דברי הרמב"ם וגם הא דפריך ולוקמה ברבית ואונאה לעבור בשני לאוין אע"ג דליכא מלקות עלייהו לדעת הרמב"ם פריך שפיר דגם אעושק ליכא מלקות ומוקמינן בלאו יתירא וכולל בזה שהוא ג"כ כעין גזל שנוטל ממון חבירו וא"כ שפיר מצינן לאוקמה ברבית ואונאה לעבור בשני לאוין וכן נראה לשון הש"ס דקאמר לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר כו' ולדברי התוס' ה"ל למימר אם אינו ענין לגזל תניהו ענין לכובש שכר שכיר כדלעיל אלא ודאי הדבר ברור שלא נתכונו בעלי הש"ס לעקור לאו דגזל ממשמעו אלא דאין צריך רק לכובש שכר שכיר וזהו ברור

דף סא ע"ב בגמרא לא תגנובו כו' ע"מ למיקט אפשר דדריש להכי דכתיב לשון רבים משמע דמשכחת לה גניבה שני פעמים בשני אנשים והיינו גנב מן הגנב ובאמת קיי"ל גנב מן הגנב פטור וא"כ עיקר האזהרה על גנב הראשון וגנב הראשון עבר ולא השני דקים ליה ברשותיה דראשון אך זהו דוקא בגונב לעכב לעצמו שנתכוין לקנות משא"כ גונב ע"מ למיקט שלא נתכוין לקנותו גם על השני יש לאו דגניבה שהרי לא נתכוין הראשון לקנות הגניבה ובהכי ניחא דדרשינן תרי רבויי ע"מ למיקט וע"מ לשלם תשלומי כפל ולפמ"ש א"ש דע"מ למיקט נפקא לן מדכתיב לשון רבים וע"מ לשלם כפל אתי' מגופא דקרא יתירא

בפירש"י ד"ה לא תגנובו כו' לילף מרבית ואונאה כו' עכ"ל. לכאורה מאונאה לחוד נמי נפיק דהא גניבה נמי לא דע דמחיל ונראה דרש"י ס"ל כדברי הרמב"ם פ"א מהלכות גניבה דלסטים מזויין שגנב אע"פ שראו אותו הבעלים מקרי גנב וא"כ בכה"ג נקרי ידע דמחיל וגם במרובה דף ע"ט ע"ב אמרינן ראו שהטמין בחורשין הוה גנב וס"ל לרש"י דהש"ס ס"ל דגם בראו הבעלים מקרי נב ואפשר לומר דרש"י הוכיח כן מן הש"ס דרש"י ס"ל כדברי משנה מלך דדוקא במלתא דאתיא בק"ו אמרינן טרח וכתב לה קרא ולא מלתא דאתיא מבינייא ורש"י לשיטתיה אזיל דפירש לעיל דלאו דגזל אמרינן אם אינו ענין לגזל תניהו ענין לשכיר וקשיא ליה לרש"י מאי קשיא על לאו דלא תגנובו הא י"ל כיון דגניבה נפקא בק"ו מאונאה שהוא דרך מקח וממכר וכ"ש גניבה ול"ל מה לאונאה שכן לא ידע מחיל דגם גניבה לא ידע דמחיל וא"כ י"ל טרח וכתב לה קרא מדנוקמי נגד פשטא דלישנא אלא ודאי פשיטא להש"ס דגניבה שייך גם ראו הבעלים וא"כ לא נפיק גניבה מאונאה לחוד די"ל דידע דמחיל וע"כ אתיא מביניי' וא"כ לא שייך לומר טרח וכתב לה קרא ודו"ק מיהו לפמ"ש לעיל לדעת רמב"ם אין מזה הכרח ודו"ק

בגמרא לעבור עליו משעת עשייה לכאורה קשה לפ"ז מצינו לאוקמה בפשיטות שעושה עול במדה שעושה מדה קטנה לעבור עליו משעת עשייה וצ"ל דא"כ כבר נפיק מלא יהיה לך אבן אבן גדולה וקטנה וא"כ ל"ל קרא לטומן משקלותיו במלח הא הוה נמי מדה גדולה ומה לי טומנו במלח או שעושה קטנה בכמות ועוד אפשר לומר דקמ"ל אע"ג דמסתמא אינו נכבד כי אם בשהיית זמן מה וא"כ בשעת הטמנה עדיין לא היתה מוכבדת קמ"ל דמ"מ עבר משעת הטמנה. אלא דקשה לפ"ז להרמב"ם שכתב דהמשהא מדה חסירה עבר בלאו ואינו לוקה לפי שאין בו מעשה והא משכחת לה בטומן משקלותיו במלח דעביד מעשה בהטמנה ולילקי וגם הא גופיה קשיא אמאי לא לילקי מיד כשעושה מדה חסירה דעביד מעשה וצ"ל דלא יהיה לך משמע דקפיד אשהייה דוקא ואם נימא דלא תעשו אתא לאסור משעת עשייה א"כ לוקמה במדה קטנה וקמ"ל דעבר בשעת עשייה מיד. ועוד קשה לי על דברי הרמב"ם דבפ"א מהלכות חמץ כתב אינו לוקה משום בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח כדי שיעשה בו מעשה כו' וא"כ גם משקל נמי נימא אם קנה מדה חסירה יעבור על לא יהיה לך וגם אית בה מעשה וילקנה כמו בחמץ אע"ג דבל יראה לית ביה מעשה בקנה חמץ לוקה גם במדות נימא הכי דבקנה ילקה ונראה דהכא לא שייך ללקות בקנה דבשלמא בחמץ האיסור מצד עצמו משא"כ במדות ומשקלות אם עושה מדה קטנה לתשמיש בעלמא או לשרפה מיד לא שייך איסור ועיקר האיסור כשעשאה לרמות בה בני אדם. וא"כ בשעת עשייה מיד לא שייך שום איסור שהרי עדיין אינו קונה בה ועיקר האיסור במה שמשהה אותה בתוך ביתו כדי לרמות וזה אין בו מעשה והא דאמר לעבור משעת עשייה היינו מיד שטומן אותם במלח עבר אבל תשהה. אף שעדיין לא חסרו אבל לא שעובר מיד בעשייה ודו"ק

בגמרא והלא דברים ק"ו ומה משורה כו' לכאורה אין כאן ק"ו דבמדות גדולות פחת הרתיחה לפי ערך ג"כ ואפשר לומר דודאי דמשורה שהיא קטנה בכמות אינו עולה הרתיחה לש"פ וכ"ש במדות גדולות ואפשר דנקט עד רביעית שהוא שיעור שמדקדקין עליו לענין כוס של מצוה יש קפידא יותר

בתוספות ד"ה שתולה כו' וא"ת והלא אפי' יהא אמת כו' כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום עכ"ל ואפשר לומר דודאי הא דאיכא איסורא בכה"ג משום דאין שליחות לנכרי והוה כמלוה לו הישראל משלו והוא חייב לשלם לישראל כמו שחייב לשלם לנכרי משא"כ לפי דין תורה דהפקעת הלואתו מותר וביד ישר אל תקיפה נמצא שלגבי המלוה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ אם ירצה הלוה לא ישלם לו כלום וגם הוא א"צ לשלם לכותי דהפקעת הלואתו שריא וא"כ אם ירצה הלוה לא היה משלם לו כלום אלא שהלוה משלם לו מדעתו א"כ תו לא שייך לומר מטעם שהוא חייב לישראל כיון דלפי האמת לא נשתעבד הנוה כלל שהרי הוא אומר שמלוה בשליחות הנכרי ואף דאין שליחות לנכרי מ"מ כיון דהוא א"צ לשלם לנכרי כשלא ישלם לו הישראל אלא שהוא בטוח בנדבת לבו ונאמנותו של לוה שישלם לו מותר ולפי האמת דחייב לשלם לישראל עביד איסורא כיון שבאמת המעות שלו. והא דאסר לקמן בשל נכרי היינו כשיד נכרי תקיפה דהישראל בודאי צריך לשלם לנכרי אבל ביד ישראל תקיפה לא שייך דין רבית כיון דאין חיוב מעיקרא מצד ההלואה רק דהכא כיון שהאמת הוא ממון ישראל מחוייב לשלם לו והוה רבית. ובזה מיושב דלא נקט בישראל לפרש"י דרבית ע"י שליח מותר די"ל דבישראל פשיטא דלא שייך סברא זו

בתוספות ד"ה שתולה ואע"ג דעובר על מצות ציצית כו' לעבור עליו משעת תלייה עיין במפרשים שהאריכו דאמאי לא קשיא להו בכולהו ברבית ומשקולת דעבר על רבית ומשקולת. ואפשר לומר דברבית בלאו הכי איכא איסור גם על הלוה וזה שתולה מעותיו בנכרי לא שייך על הלוה האיסור מאחר שחושב שבאמת של נכרי הם וא"כ קמ"ל קרא דהקב"ה נפרע ממנו גם על מה שהכשיל הלוה באיסור רבית וגם במשקולות ודאי אם הישראל יודע שמוכר במשקל חסירה או שקונה במשקל יתירה גם המוכר עובר על לפני עור במה שמכשיל הקונה או המוכר וא"כ נפרע ממנו הקב"ה גם על מה שיכשיל את שכנגדו וזהו אינו אלא בעבירות שבין אדם לחבירו משא"כ בדברים שבין אדם למקום כמו בציצית לא שייך ליפרע ממנו יותר ממבטל מצות ציצית ולהכי קאמרי לעבור משעת תלייה אף דבעלמא אינו נענש על המחשבה הכא נענש כיון דעביד מעשה בשעת תליי'. גם בקרבי דגים אפשר דקמ"ל דעבר נמי אגזילה שהרי לא קנה רק דבר כשר כמ"ש בח"מ במוכר בהמה ונמצאת טריפה

בגמרא שמערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורין לכאורה משמע דטהורים ה"ל רובא כדדייקינן בהנשרפין דף פ' וא"כ מן התורה בטלו ברובא ואין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא דרבנן ומין במינו ברוב בטל מן התורה וי"ל דמ"מ נפרעין ממנו כמ"ש המפורשים גבי זרוע בשילה דהוה היתר הבא מכלל איסור אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא דרבנן מ"מ מכוער הדבר לבטל לכתחילה ועוד אפשר דהבקי יוכל להכיר ע"פ סימנין ולא שייך ביטול

בגמרא אמר רבא ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם עד כאן יכין רשע וילבש צדק פ"כ ותו לא עיין במשנה למלך