מעיני החכמה קצו

וא"כ י"ל ודאי לאו דגזילה שפיר ניתק לעשה דניתן להשבה ואף שמעכב זמן רב ומפסיד הנגזל על ידו לא שייך לחייבו על זה שהרי אין על זר שייכות לאו דלא תגזול וא"כ עיקר החיוב על הגזילה בשעה שגזל וזהו ניתן להשבון ומקרי ניתק לעשה משא"כ בעושק שהאיסור הלאו הוא עיכוב הפרעון השכירות וזהו לאו דלא תעשוק שלא לעכב הפרעון וא"כ ודאי נהי דכתיב והשיב את העושק היינו גוף העושק הקרן שגזל שזהו נקרא עושק אבל לא עושק שעשק ממנו הזמן שעיכב שכירותו אשר אליו נושא את נפשו ולכן הזהירה התורה אף בבל תלין וביומו תתן שכרו ומה לי שעשקו יום אחד או עולמית וא"כ עושק היום שעיכב שכירתו כו' אין בידו להשיב שהרי אסרה התורה ליתן בעד זה שנקרא רבית וא"כ עושק אינו ניתק לעשה דאף דגוף השכירות מקרי עושק ובגדר ההשבה הוא שגם הגוף נקרא עושק מ"מ הרי לא נתקן בהשבה עושק הזמן ושפיר לקי שהרי העיכוב לא תיקן בהשבה ועיקר הלאו הוא דלא תעשוק שלא יעכב השכירות ובהשבה לא תיקן רק גוף העושק והיינו גוף השכירות שהיה צריך לשלם בלאו הכי ואכתי עבר הלאו דעשקו שאין לתקנו בהשבה ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרמב"ם שהביא הלאו דלא תגזול אגזל והוא נגד הש"ס דהכא וגם פסק דליכא מלקות בגזל ועושק ולפ"ז א"ש די"ל דודאי גם עושק ניתק לעשה שניתן להשבון אלא שזה שעיכבו לא ניתן להשבון מחמת איסור רבית וא"כ אין העשה מתקיימת אלא די"ל כיון דלא תליא בדידיה א"כ הוא אינו חייב בזה וא"כ תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במכות דף ט"ו אי קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו ואי אמרינן ביטלו ולא ביטלו א"כ כיון שהוא אינו מבטל העשה לא לקי וא"כ כאן דאפשר היה להשיב גם העושק עם עיכוב הזמן כפי השומא רק בשביל האיסור א"כ אינו מבטל בידים וי"ל דסוגיא דמוקי לעושק הוא למ"ד קיימו ולא קיימו וא"כ הרמב"ם לשיטתי' בפ' ט"ז מסנהדרין פסק ביטלו ולא ביטלו כמ"ש הכ"מ שם ואף דהכ"מ הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם גופיה בהלכות נערה בתולה י"ל דטעמא משום דהוה לאו שקדמו עשה וא"כ הרמב"ם לשיטתיה פסק שפיר דבכל גווני ליכא מלקות ודו"ק היטב אלא דהגאון חכם צבי הקשה עוד שהרי עושק הוה לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ואפשר לתרץ תרווייהו בחדא מחתא דמשכחת כגון שיחד לו מטבע בשכרו שמטבע זו יקבל בשכרו ובא בעל הבית וזרקו לים הגדול במים צלולים דקיי"ל דפטור מלשלם א"כ אין עליו חיוב השבה שהרי לא התנה דק על מטבע זו וא"צ ליתן לו מטבע אחרת ומ"מ עשקו בזה שהרי ע"י זה נעשק שכרו דסוף סוף לא שילם לו שכרו וא"כ אית ביה מעשה ג"כ ואינו ניתק לעשה וכה"ג י"ל בשף מטבע שלו שאינו מתחייב ממון וגם לא בר השבה הוא שהרי לא הוה רק גרמא ואין חיוב תשלומין עליו מן התורה ואע"ג דפסקינן בח"מ סימן שפ"ו לחייב הטעם כמ"ש הפוסקים דחייב מדינא דגרמי ודינא דגרמי אינו אלא מדרבנן כמ"ש המפורשים. וא"כ מן התורה איכא עושק דלא ניתן לתשלומין משא"כ בגזל לא משכחת לה דאם כבר גזלו השבה מעליא בעי כדאיתא בב"ק דף צ"ה ואם לא גזלו לא כלום עבד משא"כ בעושק סוף סוף לא שילם לו ונפסד על ידו ונשא לשוא נפשו:

ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק דקאי אגזל לא תגזול והוא נגד הסוגיא ולפ"ז א"ש דודאי קשה לוקמה בגזל גופיה. וצ"ל דלא לקי אגזל דניתק לעשה ועל עושק לקי שפיר והיינו בכה"ג דפרישית אך נראה דזה אינו רק אם דלא קני לההיא מטבע י ל דלקי מטעם עושק משא"כ אם נימא דקני המטבע א"כ כבר נפרע שכרו וליכא עושק דכל היכא דאיתא ברשותיה דשכיר איתא וכבר נפרע אבל אם לא קני להאי מטבע רק שתנאו היה דוקא לשלם הך מטבע ולא דבר אחר א"כ לא שייך לומר דברשותיה דמריה איתא שהרי לא קני להך מטבע רק בשביל שהתנה עמו שיהיה שכרו על המטבע ולא זולת ובזרקו לים או שף אותה אינו מחוייב באחריותה כלל דא"ל הא מנחה קמך וא"כ שפיר משכחת לה עושק שלא ניתן להשבון והנה דבר זה תלוי דאי מעות קונות מן התורה שפיר קני בשכר פעולה הדבר שיחד לו בשכר פעולתו ודבר זה מתברר בע"ז פ' השוכר דף ס"ג דמוקי בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה דקני שפיר הטלה בביאה שהיא השכר פעולה וא"כ הה"ד הכא כבר קני המטבע ונעשית ברשות השכיר שכבר פרעו משא"כ אי בעינן משיכה מחסרא משיכה ושפיר משכחת לה בגוונא דפרישית וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דרבא לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה ושפיר מוקי ליה בעושק דמשכחת לאו בעושק שלא ניתן להשבון משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק מעות קונות א"כ כבר קני בשכר פעולה הדבר שיחד לו וכבר נפרע וגזל הוא א"כ טפי מוקמינן ליה בפשיטות בגזל גופיה כיון דגם אעושק לא משכחת מלקות ודו"ק היטב גם בשטר משכחת לה כה"ג בשרף שטרו אלא דהרמב"ם לשיטתיה ס"ל שטר לאו דאורייתא ולא משכחת לה רק כנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם לשיטתיה עוד אפשר לאשכוחי עושק דאית ביה מעשה כגון שעשה עמו פעולה ע"מ שיתן לו אתרוג בי"ט ראשון לצאת בו במתנה ע"מ להחזיר ובא וגזלו ממנו כל יום ראשון וזהו לא ניתן לחזרה דכבר עברה מצותו משא"כ בגזל לא משכחת לה כה"ג ואם א' נתן לו אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ובא אחד וגזלו ממנו לא שייך לחייבו בתשלומין שלא הפסידו רק המצוה משא"כ בעושק כיון שזהו שכרו אשר אליו נשא את נפשו שפיר מקרי עושק גם י"ל שעשה עמו מלאכה ע"מ איזה תנאי שבשב ואל תעשה כגון שיש לשכיר כלים הנופלים וזה היה לו כרים וכסתות ועשה עמו מלאכה כדי שלא לסלקם ועבר וסילקם דהוה מעשה ועשקו בזה וכה"ג טובא ואין להאריך ומה שהקשה מהרש"א עוד במאי דפריך לוקמיה ברבית ואונאה דרבית נמי לאו הניתק לעשה הוא כדלקמן ולדברי התוס' לקמן דרבא ס"ל רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"ש ולשאר פוסקים אי איכא רבית בפחות מש"פ אפשר דכה"ג לא הוה ניתק לעשה שלא ניתן להשבון ולפמ"ש רמ"א בסימן ק"ס ס"ט בהלוהו ע"מ שיחזור וילוה לו הוה רבית. ובמרדכי כתב דהוה רבית קצוצה ומשמע לכאורה דאפי' להמתירין אם מתנה שילוה לו על זמן יותר כגון שהלוהו לחודש ע"מ שיחזור וילונו על שני חדשים הוה רבית קצוצה והיינו שמצינו שחושבין בעדים זוממין הזמן למעות כמש"ל וא"כ משכחת לה שהלוהו לחדש וחזר והלוהו על שני חדשים וזה אי אפשר להוציא בדיינים שאם נאמר שיחזור וילונו על חודש הוה שכר המתנת מעות וזה אסור וכ"ש להך דעה דאפילו בשוין אסור א"כ אי אפשר להוציאו בדיינים ובכה"ג ס"ל להתוס' מלקות ברבית שלא ניתן לחזרה ולקמן בברייתא לא מיירי מזה ולכן פוטרין וא"ש דברי התוס' אכן בחידושי לי"ד דחיתי דעה זו והבאתי ראיה מדברי רמב"ם וסמ"ג שכללו כל רבית שניתן לתשלומין ע"ש ועוד נ"ל ליישב הקושיא דודאי לכאורה משכחת לה גם בגזל מלקות היכא דאינו ניתן לתשלומין והיינו שגזל באיסור שבת כגון שעקץ תאנה בשבת או הוציא הגניבה ע"י גרירה בשבת כדאיתא בכתובות פ' אלו נערות וא"כ ליכא חיוב ממון דקים ליה בדרבה מיניה ומלקות איכא דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות כדאיתא בחולין פ' אותו ואת בנו דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות וא"כ משכחת לה שלא ניתן להשבון שמיתה פוטרתו וממלקות אין המיתה פוטרתו ודבר זה עוררני חכם א' אך נראה למאי דקיי"ל כרבא בבא במחתרת ונטל את הכלים חייב דהם בעין א"כ כשהוא בעין אין המיתה פוטרתו וא"כ מ"מ ניתן לתשלומין כדאיתא בסנהדרין דף ע"ב ואע"ג דמסקינן התם בסנהדרין דבשדינהו בנהרא פטור כיון שאינו בעין י"י דמ"מ מיד כשהוא בעין חל חיוב ההשבה עליו וניתק לעשה ונהי דאי כופין אותו לתשלומין מ"מ כיון דאתנן אסרה תורה וחייב לצאת ידי שמים וניתק לעשה מתחילתו תו ליכא מלקות שהרי יכול לשלם אח"כ ולא הפסיד במאי דשדינהו לנהרא כיון שמשלם אח"כ בשכבר חל עליו חיוב ההשבה משא"כ אם בתחילה מיד היה פטור ולא חל עליו מעולם חיוב השבי דקים ליה בדרבה מיניה לא הוה כלל ניתק לעשה דמעולם לא חלה עליו חיוב החזרה משא"כ אי נטל חייב לעולם הוה ניתק לעשה ותדע דלא משכחינן מלקות בגזל במכות בביטלו ולא מוקי בשדינהו לנהרא אלא ודאי כדפרישית וזהו דוקא בגזל משא"כ ברבית דבאמת מדעת יהיב ליה ואי לאו דחייבה תורה להחזירו לא היה חייב וא"כ מצו דוחי אחיך הוה חיוב דרמי' רחמנא עליה להחזיר הרבית ואפי' לנכסי אין יורדין כמ"ש בי"ד א"כ היכא דקיבל הרבית בחיוב מיתה כגון שקיו הרבית בשבת ע"י הוצאה מרשות לרשות או שעקץ תאנה לא ניתן להחזיר ושפיר משכחת מלקות ברבית ודו"ק היטב אמנם כל זה אינו מספיק ליישב דברי הרמב"ם שכלל שאין מלקות לא ברבית ולא בגזל ולא באונא ולא בעושק שניתן לתשלומין וא"כ קשה הך קושיית התוס' דלוקמה בג גופיה כיון דגם בעושק ליכא מלקות והיא קושיא עצומה ויגעתי ול הונח לי ישוב נכון על זה. וגם קשה דהרמב"ם גופיה בהלכות שכיר כתב בעושק שכר שכיר דעבר אבל תגזול. ואחרי העיון יגעתי ומצא ת"ל ישוב מספיק וקרוב לאמיתות והוא דבלא"ה הפריש הרמב"ם בין לעושק כפי חלוקי השמות שבהם והמ"מ תמה בזה והנראה לענ"ד ע מה שנסתפק הרב בעל משנה למלך פ"ד ממלוה בהא דאמרינן בקדושין דף ד' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ונסתפק הבעל מש למלך אי אמרינן כן בשאר מדות ובמלתא דאתי' מבינייא. והנה אפשר ליה דאמרינן גם בשאר מדות טרח וכתב לה קרא רק במילתא דאת מבינייא פשוט מהך דפ' השוחט והמעלה דלא אמרינן טרח וכתב קרא ע"ש והניח בצריך תלמוד מה נשתנה מדה זו משאר מד ובאמת לדעתי אין ראייתו מוכרעת דודאי כללא הוא היכא דאיכא לשר משנינן ולא אמרינן טרח וכתב לה קרא רק כשלא ידענו שום ילפו' מהך קרא והשתא נראה דודאי בפ' השוחט ומעלה דאיכא נמי לשו דאתיא לאורויי דלא נילף קומץ ומקבל דמים מביני' שפיר י"ל להכי א דאתא ולא מוקמינן בקרא יתירא היכא דאיכא לשנויי כמפורש בקדו' שם ע"ב ועפ"ז נראה דשפיר אמרינן גם במילתא דאתיא מביני' ט וכתב לה קרא וא"כ הא דקשיא לן אלאו דגזל תיתי מיבניא לפי הא לאו קושיא הוא דמילתא דאתי' מביני' טרח וכתב לה קרא וא"כ אי הוה משכחי למדרש ביה מידי לא הוה קשיא לן קרא רק דשקיל ו אי איכא לשנויי וא"כ י"ל דבלא"ה הקשו התוס' היכא דריש להתיר נכרי מרעך דלא תגזול והא מוקמינן ליה בעושק אלא נראה דודאי נתכוין לאפוקי לקרא דלא תגזול ממשמעותו דכלל גדול דאין מקרא מידי פשוטו וזהו כלל בכל התורה כולה. והכי אמרינן ביבמות דף ע"ש דבכל התורה אין מקרא כו' בר מאשת אחיו שלא היה בעולמו ו