מעיני החכמה קצד

דומיא דרישא והיינו כשהסאתים הם בסלע המוזכר ברישא שהוא בתכלית היוקר שמצינו בב"ב צ"א שמותר לצאת לח"ל ביוקר כזה וא"כ ודאי מסתמא ישתנה השער וא"כ במלוה לו סאתים חטים הו"ל למימר כי מסתמא דיוקר עתיד להשתנות וימצאו אח"כ שלש עכ"פ בסלע וא"כ ליכא רבית שהרי בשעה שהלוה היו הסאתים שוין סלע ולכי פרעיה השלש אין שוין קמ"ל דמ"מ איכא רבית קצוצה דבתר מעיקרא אזלין ובסיפא קמ"ל רבותא אע"ג דהחטין בשער הזול כור בדינר זהב ולפי חשבון ד' סאין בסלע כור הוא בל' דנרין אפ"ה קציצה ראשונה בהיתר כיון דכן השער. והא דקרי לרבית דאורייתא נשך ולדרבנן קרי תרבית אפשר דלמאי דקיי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים א"כ אינו תרבית שאין ממונו מתרבה שהרי צריך להחזירו כשיודע לב"ד ורבית דרבנן שפיר קרי תרבית שאינו יוצאה בדיינים וא"כ מרויח לפי האמת הנה גם למ"ד אין יוצאה בדיינים פרש"י לקמן דיכין רשע שלא יהנה כמ"ש לקמן. ויש לעיין כיון דרבית דאורייתא ליכא רק בקצץ לו מתחילה משא"כ בלא קצץ ונותן לו מעצמו ליכא טפי רק רבית מאוחרת א"כ איך משכחת לה ריבית דאורייתא כיון דהקציצה כמאן דליתה שהרי אינו מתחייב על ידי הקציצה דאפי' אינה יוצאה בדיינים מ"מ אינו מחויב ליתן כל זמן שנא גבה וא"כ להוי כאילו נותן לו בלי קציצה דליכא איסור דאורייתא וצ"ל דכיון דאי לא הוה איסורא היה מתחייב לו מן התורה א"כ הקציצה היתה מועלת אם נאמר שאינה אסורה ולהכי עבר עליה. ועמ"ש לקמן דף ס"ב בס"ד

נ"ל ראיה לדברי הרמב"ם למה שפסק דרבית קצוצה לא מקרי רק מה שקוצץ לו בשעת הלואה אבל לא מה שקוצץ בהרחבת הזמן וכתב המ"מ שאין ראיה לדבריו ונ"ל ראיה לדבריו דקשה בתחילה דקאמר הש"ס מדשביק לרבית דאורייתא ומפרש לרבית דרבנן אלמא פשיטא ליה דתרבית דמתני' דרבנן הוא ובתר הכי מפרש אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף אזלינן. ולכאורה תמוה איך יעלה על הדעת לומר בתר בסוף אזלינן ואי אוזיף ק' בק' והוקרו יהיה ריבית דאורייתא דהא כבר פשיטא ליה דסיפא רבית דרבנן הוא. ולפי פירוש התוס' מיירי שאין לו יין וגם חטין אין לו וא"כ היכא קאמר דמתני' שביק רבית דאורייתא הא אי בתר בסוף אזלינן א"כ כיון שלא קנה החטין בתחילה מאחר שלא היה לו החטין א"כ המעות אינם יותר מהלואה שהרי לא קנה בהם כלום וא"כ אם הוקרו החטין ועמדו בשלשים דינרין אי בתר בסוף אזלינן הוה ריבית קצוצה שהרי מעלה לו בעד דינר זהב חטין בשלשים דינרין ומה לי שנתייקרו הפרוטות או החטין וא"כ תמוה טובא דמעיקרא פשיטא ליה דרבית דמתני' דרבנן הוא ובתר הכי מפרש בדרך ספיקא ואם נימא דאזלינן בתר בסוף א"כ הוה רבית דאורייתא במתני' וצ"ע לכאורה: אלא י"ל מכאן ראיה לדברי הרמב"ם שסובר שמה שקיצץ לו אחר ההלואה הוא דרבנן וא"כ א"ש דפשיטא ליה דמתני' ברבית דרבנן כיון דמיירי בלקח בהלואתו א"כ כבר הלוה לו מקודם א"כ כי פסק עמו על החטין תו לא הוה רבית דאורייתא דהא בלא"ה יש להבין לדברי הרמב"ם היכא קאמר דמה שאינו בשעת הלואה לא מקרי רבית קצוצה דהא בגמרא ס"ד למימר דבתר בסוף אזלינן וא"כ אפי' נתייקר אח"כ מקרי רבית. וא"כ נהי דלמסקנא בתר מעיקרא אזלינן אכתי מנ"ל לאקולי כולי האי בפסק אחר ההלואה וצ"ל דהרמב"ם לא קאמר רק היכא דאין הרבית בא בשעת הלואה כגון שקצץ אח"כ והיינו מדכתיב את כספך לא תתן לו משמע דהקפידא על שעת נתינה וא"כ י"ל אם הדין למיזל בתר בסוף ע"כ היה הדין שצריך להתנות אם יוקיר לא ישלם לו הפרוטות א"כ מיד כשהתנה שישלם לו פרוטות בכל אופן מקרי רבית בשעת נתינה משא"כ באם בשעת ההלואה ליכא שום דררא דרבית שפיר ידעינן דלא הוה רבית בתר ההלואה וא"כ מתני' דלקח בהלואתו שפיר פשיטא לו דהוה רבית דרבנן ודברי הרמב"ם מוכרחים לפי גירסת הספרים מיהו לפרש"י דמיירי שלקח החטין בדמים י"ל אפי' אי אזלינן בתר בסוף פשיטא לן דלא הוה רבית של תורה כיון דהוה דרך מקח החטין וקאי עלייהו במי שפרע: ולמאי דפרישית לעיל בישוב דברי הג"א א"ש ג"כ דדוקא בהוזלו פרוטות קאמר ע"ש ודו"ק

בגמרא ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך כו' ויש לדקדק לדעת האומרים דאין רבית בפחות משוה פרוטה א"כ י"ל דתרבית היינו רבית אוכל דכתיב בקרא והיינו שפסק עמו בכל שבוע כפי הזמן שישאר חייב לו פחות משוה פרוטה ולכן כתיב באוכל והיינו שפסק לו ממין המאכל שלוה לו כגון בצל א' בכל שבוע שאין בא' מהם שוה פרוטה וקמ"ל דמצטרף והוה רבית קצוצה ועיין

בגמרא אי דאוזפיה מאה במאה כו' אי בתר בסוף אזלית כו'. לכאורה תמוה מאי מספקא ליה דפשיטא דאזלינן בתר מעיקרא דסאה בסאה פשיטא לן דאינו אלא דרבנן וכ"ש דקשה טפי על המרדכי והג"א דכתבו לפי האמת דמספקא לן אי בתר מעיקרא אזלינן ועיין מ"ש בביאורי להלכות ריבית סימן ק"ס ס"ק ל"ט ונ"ל דאיירי שהפרוטות הוזלו לסיבת איזה מקרה שהרי בלא"ה תמהו התוס' איך הוזלו פרוטות כ"כ ולכן י"ל שאיירי ביצא קול שהמלך פוסל מטבע הישינה וא"כ לכך הוזלו הפרוטות כ"כ שעתיד לפוסלן בזמן קצר ופסק עמו ליתן לו מטבע היוצא וכשתשוב המטבע החדשה מסתמא יתייקרו ולא דמי לסאה בסאה שזהו בודאי יתייקר דמסתמא בזמן הפרעון יתברר אם תשאר המטבע ובודאי יתייקרו ולא דמי לסאה בסאה שאפשר שיתייקר ואפשר שיוזל משא"כ בפרוטות שהגיעו לשער הזול כ"כ אי אפשר שיוזלו בשום פנים והוה כריוח ידוע ובזה אפשר ליישב פירש"י שפירש שאיירי בפרוטות ותמהו איך הוזלו כ"כ ולפמ"ש שזהו לאיזה סיבה א"ש ובע"כ צריך למינקט בכה"ג דבגווני אחרינא פשיטא לן דלא אזלינן בתר בסוף

בתוספות ד"ה למה כו' וא"ת. ולמה שינה כו' לכאורה י"ל עפמ"ש במשנה דודאי איכא לפרושי דתרבית היינו שמתרבה במשך הזמן ונשך היינו בפעם א' אלא דלפי האמת אי אפשר לומר כן כיון דנשך אסור הרי תרבית בכלל נשך הוא שהרי גם בפעם ראשונה אסור מפני שהוא נשך אלא ודאי לא הי' כתב רחמנא תרבית רק דאי לא כתב רחמנא תרבית הוה אמינא דנשך דוקא הוא במה שמתרבה במשך הזמן דגם בנשך יש לפרש כן ואתא תרבית וגלוי על נשך דנשך אסור אפי' אינו מתרבה במשך הזמן כמו סלע בה' דינרין ומ"מ קושית הש"ס שפיר דלפי האמת דגם בפעם אחת אסור א"כ אינו מתרבה רק בפעם ראשון שדי לאסור מכח פעם ראשונה ולא משכחת נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וא"כ שפיר הוצרך לכתוב שתי לשונות דאי כתב תרי זימני נשך הוה אמינא דבעינן דוקא שיתרבה במשך ההלואה דגם בנשך יש לפרש כן כמו שפרש"י בנשך כנשיכת נחש שמבצבץ ומ"מ לא ה"ל למיכתב רק את כספך לא תתן לו בנשך ותרבית והא דחלקן ע"כ לעבור עליו בשני לאוין ודו"ק עוד אפשר לומר דנקט לשון תרבית לענין התראה דבאיזה לשון שיתרה בו חייב עיין תוס' ריש ב"ק

דף סא ע"א בפירש"י ד"ה ת"ל כו' והשתא דשמעינן מלא תשיך כו' לחייב את הלוה כו'. עיין במפרשים שנדחקו בכוונתו ונראה דקשיא ליה לרש"י מנ"ל בלוה רבית אוכל ולכן ס"ל לרש"י דנפיק מנשך אוכל ומ"מ לעיל כתב רש"י שפיר דשמעינן במלוה נשך באוכל מדכתיב בלוה נראה דס"ל להש"ס דלא מסתבר שתכתוב התורה נשך יתירא לגלויי לישנא דנשך במלוה דשייך נמי באוכל דטפי ה"ל למכתב במלוה אלא ודאי הך דכתיב בלוה לגופיה וממילא נשמע נשך גם במלוה באוכל וזהו כוונת רש"י דודאי מדכתיב בסיפא דקרא כל דבר אשר ישך א"כ לא תשיך קאי אכל דבר ומוכח נשך בלוה דע"ז קאי אבל במלוה לא הוה ילפינן נשך מדכתיב כל דבר אשר ישך נשמע דשייך נשך גם באוכל דלא שמעינן להך מילתא רק אי כתיב בהדיא נשך אוכל אבל ממאי דכתיב נשך בכללא אפשר דבפרטא לא שייך לשון נשך באוכל אבל השתא דכתיב נשך אוכל בהדיא שמעינן גם במלוה נשך באוכל כפרש"י לעיל וא"כ שמעינן תרתי ריבית באוכל בלוה ונשך באוכל במלוה ולפ"ז הא דקאמר אין לי בלוה במלוה מנין היינו דבמלוה לא שמעינן רבית בכסף דנשך באוכל כבר שמעינן מנשך אוכל דלוה כפרש"י לעיל

בתוספות ד"ה קרי כו' וא"ת בפ"ק דקדושין כו' לא בעי רבנן למידרש כו' עכ"ל לכאורה י"ל בפשיטות דדוקא כגון הכא דמסברא שייכין הלאוין בין בכסף בין באוכל אם כן אין סברא לחלק ביניהם

בגמרא אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל כו' לכאורה לפמ"ש התוס' לקמן דרבא ס"ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ לא מוכח שצריך להחזיר דה"א כמו ברבית שא"צ להחזיר כמו כן גזל א"צ להחזיר כיון דלא אתי אלא מרבית דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואפשר לומר דאין הקושיא רק דלא לכתוב אזהרת הגזל והיינו הלאו אבל עשה דוהשיב את הגזילה לא קשיא לן וא"כ ממילא נדע מן העשה שצריך להחזיר רק אאיסורא דגזל מנ"ל דאיכא איסורא בגזילה ולא עבר אלא על מצות והשיב דקאי עליה ואכתי ל"ל לאו דגזל דנפיק מרבית ואונאה מיהו קשה לפ"ז היכא קאמר אי כתב באונאה הוה אמינא משום דלא ידע דמחיל משמע דגזל מקרי ידע דמחיל כדמפרש לקמן ואיך אפשר לומר דמחיל דהא מקרא מלא דיבר הכתוב והשיב כו' וע"כ דלא מחיל וא"כ כבר נפיק גזל מאונאה לחוד ואפשר לומר דמוהשיב לא שמעינן רק בנשבע לשקר דאז איכא עליה מצות השבה משא"כ בלא נשבע לשקר י"ל דידע דמחיל מיהו קשה לפ"ז לא משכחת לה שבועה כלל כיון דא"ל להחזיר א"כ לא הוה רק כפירת דברים בעלמא ואפשר לומר לפמ"ש התוס' ב"ק דף ק"ד דגם בנשבע מעצמו שייך הך שבועה דגזילה א"ש אלא דמ"מ לא דמי להך דבשלמא התם איכא עכ"פ חיוב החזרה ולאו כפירת דברים הוה משא"כ אם נימא דמחיל מיד א"כ לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא ואפשר לומר למאי דקיי"ל דלשון מחילה לא מהני רק בחוב אבל בחפץ לא שייך מחילה א"כ הוה מצינן למימר דידע דמחיל לא שייך רק בגזלו מעות שאין לו קפידא לנגזל אם יחזיר לו מעות הללו או שאר מעות ושפיר מהני לשון מחילה דלא עדיף מחוב אבל בגזל ממנו חפץ לא שייך ביה לשון מחילה וא"כ י"ל והשיב קאי אחפץ אבל שאר גזילה קנאה מיד ועיין בסמ"ע סימן רמ"א ובש"ך סק"ה. ולפמ"ש צ"ל כדברי הסמ"ע עוד אפשר לומר דמקרא דוהשיב