מעיני החכמה קצג

ופרש"י שא"כ אף מים לא נמכור לו מ"מ אין בזה טעם לחוש לרמאות טפי מאחר שהמים מצויים ונראה דודאי לכתחילה אינו עשוי לערב בו מים דירא פן יטעימנו ויחזירנו לו נמצא שמקלקל היין בחנם מיהו זה שרוצה למכור היין כיון דבסתמא לוקחין יין בלא תערובת מים ע"כ מוכרו לתגר בזול טובא א"כ אין לו הפסד שאם ירגיש הקונה עכ"פ לא יפסיד וימכרנו בזול דמסתמא קונהו הרבה בזול לכן אין חשש כ"כ לכתחילה כמו בקונה יין מעורב במים לכן במזגא דרבא דהחשש שיוסיף עליו שפיר קאמר אם כן אין לדבר סוף דלכתחילה לא יקלקל היין שהוא טוב בידים בשביל ספיקא לאנות הלוקח דשמא ירגיש כן נ"ל

בפירש"י ד"ה בדבר הנטעם שאדם טועם קודם שלקחו עכ"ל משמע מפרש"י דדוקא כשדרך לטעום קודם שלקחו אבל בשביל שיכול לטעום ולהבחין אינו מותר ולקמן גבי מזגא דידי מידע ידיע אפשר ג"כ משום דדרך לטעום משקה שקונין והיינו שאפי' ביינות שאינם מזוייפים אין כל הדיעות שוות שיש רוצה בחזק או ישן או חדש ורפה לכן שפיר קאמר בדבר הנטעם שדרך לעולם לטעמו ולפי"ז נ"ל דמ"ש המ"מ בפ' ט"ו ממכירה דין ג' ובסמ"ע סימן רל"ב סק"י דבדבר שיכול להבחינו ולנסותו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"כ וצ"ע דודאי מה לו לאסוקי דעתיה שיש בו מום שיבחין דלא מסיק אדעתיה אמום כלל ולא דמי לדבר הנטעם כדפרישית ובגמרא גבי סמפון בעבדים ליכא בכתובות דף נ"ח ובש"ע שם איתא אי דאבראי הא חזי ליה אי דגוואי למלאכה קבעי ליה ולא איכפת ליה משמע דגוואי הוה מום אי איכפת ליה ובכתובות דף ע"ה בשומא שנקרא מום מוקמינן בעומדת על פדחתה תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אין נראית הוה מום לענין קדושין ולא אמרינן בשביל זה שהיה יכול להבחין מחל דלא אסיק אדעתיה אמום כלל וא"כ במילתא דלא אסיק אדעתיה לא שייך כלל שיכול להבחינו ועיין במשנה למלך שדייק ממה שכתב הרמב"ם ואם נשתמש בממכרו משמע דאם ראה לחוד הוה מחילה ואין דבריו מוכרחים כלל דהמ"מ לא מיירי רק ביכול להבחינו בשעת קנין ומיד היה לו לחזור אבל אחר קנין אין ראיה ממה ששתק דשמא לא היה לו פנאי לתובעו ולא נאמר שמחל המום בשביל זה שלא החזירו מיד ולא דמי לאונאה דאחר כדי שיראה אין יכול לחזור היינו משום דאונאה דרך מקח וממכר הוא לכן במום לא תליא בשתות כלל כמש"כ הרמב"ם וש"ע סי' רל"ב סעיף ד' דאין מחשבין פחת המום וחזקה אין אדם מתפייס במומין ומ"מ דברי המ"מ צ"ע דנראה דיליף לה מדבר הנטעם ולא דמי כלל דסתמא כל דבר בחזקת שאין בו מום הוא משא"כ טעימת יין אינו בשביל מום שהיינות טעמים מחולפים להם וגם דרך לזייף אבל הלוקח בהמה לא הו"ל לאסוקי דעתיה אמום כלל ואינו רק במום שבגלוי דשייך ביה ראה ויפייס. וכן משמע לעיל פרק המפקיד דף מ"ב ע"ב בתורי דלא הו"ל ככי ושיני דהוה מום ולא אמרינן שיכול להבחינו וכן ברמב"ם וש"ע סי' רל"ב סכ"ג במוכר שור ולא נמצאו לו טוחנות ולא אמרינן שיכול להכירו ואין אומרין שנתפייס רק במומין שבגלוי כפשטיה דש"ס ודברי המ"מ צ"ע

בתוספות ד"ה רבא כו' והשתא ניחא הא דאמר רבא כו' ופ' אד"מ אמרי' אל יחסר המזג כו' אם יש כ"ג כו'. אפשר ליישב דסמיכת חז"ל על כיין הטוב שיין גמטרי' שבעים כמנין סנהדרין ואף דקיי"ל ע"א י"ל דאחד נגד מופלא שבב"ד כמו במשה רבינו ע"ה שנאמר אספה לי שבעים איש לכן עבדינן החשבון על שבעים ועפי"ז י"ל דיש שני מיני מזיגות דיש אנשים רוצים יין חזק ומוזגין שליש יין ויש רוצים ביין חלש על חד תלת ואילם ביותר מחד תלת לאו חמרא הוא כלל וכן בפ' המפלת השותה יין חי עצמותיו שרופין ובודאי לאו חי ממש קאמר אלא יש מוזגין בשליש אבל יין חי הרי אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים כדאיתא פ' אלו דברים בברכות לר"א לכן י"ל דהכונה לשני מיני מזיגות וא"כ שפיר קאמר אל יחסר המזג ואם נשארו כ"ג א"כ כשמוסיף הנשארים שיצאו לחוץ שמדמי להו ליין הממוזג א"כ יהיה ס"ט על חד תלת ובשביל אחד יותר הרי ששים נגד האחד ואינו מזיק למזיגה אם מוסיף עוד אחד שהרי יש יותר מששים לבטלו משא"כ אם נחשוב הך מזיגה דרביע יין א"כ ישארו י"ז וג"פ י"ז הרי נ"א סך הכל ס"ח ונשארים עוד שנים ואין כאן ששים נגד הנוסף ומתקלקל היין לכן חשבינן דקרא במזיגה של שליש איירי עוד אפשר לומר ג"כ בדרך זה דחשבינן נמי שאם נחשוב היוצאין ליין והנשארים למים משכחת לה נמי מזוג והיינו כדאיתא לקמן בסמוך דבין הגיתות איכא מקום שנהגו לערב מחצה מים א"כ אם יצאו מ"ו הרי אם נוסיף כ"ג של מים הרי שליש יין נמצא שבין אם נחשוב שימזגו הפנימיים ונדמה הפנימיים ליין הרי נתוסף שני חלקים אותן שבחוץ ואם נחשוב אותן שבחוץ לדמותן ליין במקום שנהגו לערב מחצה מים א"כ נוסיף עליהם הפנימיים והוה ג"כ שליש משא"כ אם ישאר חד מארבעה חלקים א"כ יצאו נ"א וכשנחשוב חצי מים הרי כ' ומחצה יין ואם נוסיף הפנימיים במקום מים אין כאן שום מזיגה שפחות הוא משליש ויותר על הרביע ואין שם מזיגה עליו כלל אבל אם נחשוב מזיגה של שליש איכא רמז היין משני צדדין במציאות

בגמרא מ"ט דרבנן דאמרי ליה כו' לכאורה קשה נימא בפשיטות דרבנן ס"ל דיכול להרגיל הקונים אצלו שהרי הוא דבר הפקר וכל הקודם זכה ומשמע מזה שאין לו לקפח חיות חבירו ולהרגיל קונים של חבירו אצלו לכן צריך לטעמא דאנא מפליגנא אמגוזי כו'. מיהו אכתי ל"ל למימר אנא מפליגנא אמגוזי טוב שלא יחלקו גם שניהם. ונראה דכל דבר ראוי להיות ביושר ופעמים שא' מתרעם על חבירו שכל הקונים נכנסין אצלו ומקפח חיותי' לזאת לא יכלו חז"ל ליתן גבול בזה די"ל שאילו לא היה חולק היה יותר קונים לחבירו מאיזה טעם לכן מותר לכל אחד להרגיל הקונים אצלו במה שביכולתו שאי אפשר לצמצם שילכו לכל א' קונים כפי הראוי ועיין בסמוך

שם גמרא ולא יפחות את השער מ"ט דרבנן וקשה נימא טעמא דטובה הוא לקונים שיקנו בזול ול"ל טעמא דמרווח לתרעא: ומשמע מזה דאי לאו טעמא דמרווח לתרעא הוו חכמים מודים לרבי יהודה דלא יפחות השער אף שמרויח לקונים יותר יש לחוש לתקנת המוכרים שזהו חיותם ופרנסתם ונגד הקונים הוא דבר מועט ועיין ח"מ סימן קנ"ו סעיף ז' בהגהת רמ"א דהיכא דאיכא ריוח ללוקחים אינן יכולין למחות בבני עיר אחרת וצ"ע דכאן משמע דאפי' נגד שכינו אינו יכול לזלזל במקח אי לאו משום דמרווח לתרעא ואין המוכר מפסיד וא"כ בסחורות דלא שייך הך סברא א"כ אדרבה כ"ש שיכולין למחות שלא לקפח חיותם ואפשר לומר דרש"י פירש מ"ט זכור לטוב א"כ י"ל דלא קשיא רק מה לשון ברכה אבל רשות הוא בלאו הכי להרויח לקונים ומ"מ צ"ע דפשטא דמילתא כיון דר' יהודה ס"ל דלא יפחות השער אלמא דחיישינן לפסידא דמוכרין טפי דלגבי לוקחין דבר מועט הוא ולמוכרין חיותייהו הוא משמע שאין לקפח כלל להוזיל השער היכא דלא שייך מרווח לתרעא

דף ס' ע"ב גמרא ואין שורין את הבשר במים עיין פ' כל הבשר דחללי בי טבחי וצ"ל היכא דהמנהג כן וכ"כ בסמ"ע: מעיני החכמה פרק חמישי איזהו נשך מה"ק

דף ס ע"ב במשנה איזהו נשך כו' לכאורה תמוה דפתח איזהו נשך ואיזהו תרבית ולא מפרש לתרבית כלל ועוד ל"ל לפרושי מפני שהוא נושך כיון שהוא מתרבה ג"כ. וגם למה נקט תרתי סלע בה' דינרין וסאתים חטין בשלש וגם למה נקט סלע בה' ולא נקט ד' סאין בה' או שקל בשלש ונ"ל דהכי קאמר דלכאורה בתחילת העיון היה אפשר לומר דכתיב בקרא כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ואפשר לחלק בין נשך לתרבית שהם שמות מורדפי' ולפותרן דנשך היינו מה שמחסרו בפעם אחת כמו מלוה ד' בה' ותרבית היינו מה שהוא מתרבה במשך הזמן שקצץ ליום או לשבוע וא"כ אי הוה מצינו דבאוכל אינו אסור רק כשמתרבה לאחדים א"כ טפי הוה מצינן לפרש ברבית דאורייתא והיינו כשמתרבה לאחדים. מיהו זה אינו רק אי הוה מצינן למימר דבאוכל ליכא איסור בנשך רק כשמתרבה דוקא במשך הזמן אך לפי האמת דגם באוכל איכא איסור בנשך וא"כ ל"ל הכי דאיירי במתרבה לאחדים דפשיטא דאסור שהרי אפי' בפעם ראשונה אסור וא"כ הכל באיסור ולא משכחת לה רבית דאורייתא כלל וא"כ ע"כ תרבית לא מצינן לפרושי רק ברבית דבריהם וא"כ ה"ק במתני' איזהו נשך שיש לברר איזהו נשך ואיזהו תרבית ולשלול שלא תאמר נשך היינו בתחילת ההלואה בפעם א' ותרבית היינו לאחדים זה ליכא למימר כיון דגם באוכל דהיינו סאתים בשלש שייך נשך א"כ תו ליכא לפרושי דתרבית היינו לאחדים דאיכא איסורא מיד בשביל רבוי הראשון כגון שפוסק לו בכל יום מדה א' דאפילו לא פסק לו רק מדה ראשונה איכא איסור מפני שהוא נושך א"כ ע"כ תרבית דוקא בשל דבריהם משכחת לה והא דנקט סאתים חטים ולא נקט דומיא דרישא לכאורה היה נ"ל דקמ"ל רישא דוקא סלע בחמשה דינרין דמילתא דפסיקא הוא לאיסור משא"כ בפחות משכחת לה למאי דקיי"ל לעיל בפ' הזהב כר' שמעון דבמטבע נמי בעינן שתהא האונאה שתות וא"כ אם מלוה לו סלע היוצא בהוצאה ומחזיר לו יותר מד' דינרין רק שהדינרין הם חסרים יוכל להחזיר לו עד שתות אף שמחזיר לו יותר דהדינרין ג"כ יוצאין בהוצאה מ"מ הם חסרין מן השקל בערך ד' שתותים ויוכל להוסיף לו יותר משא"כ סלע בחמש מילתא דפסיקא לאיסור ואפשר לומר דלא למגן שינה רבינו הקדוש ונקט בסיפא סאתים חטים ונקט חטין הוא ע"פ מה שמצינו בערובין דשעור ערוב היא בככר כו' מד' סאין חטין בסלע יראה דשער הבינוני הוא ד' סאין בסלע וא"כ להורות בא התנא סיפא