מעיני החכמה קצא

לקמן דמיירי בגיזבר השוכר וא"כ כיון שנותן מעות של הקדש והיה יכול לשכרו לשבוע שיהיה אחריות שבת עליו והוא שכרו לימים לכ"ע מקרי פשיעה למסור לשומר חנם להפסיד אחריות של הקדש במה שהיה יכול לעשות באחריות ובכה"ג לכ"ע הוה פשיעה ואי בפשיעה חייב יש לגיזבר להתחייב על זה וא"כ מוכח מדחזינן דתני אינו חייב באחריותו ולא נקט דהגיזבר חייב משמע ודאי דהגיזבר פטור א"כ ממילא מוכח דש"ח פטור מפשיעה דאל"כ הול"ל הוא אין אחריות שבת עליו אבל הגיזבר אחריות שבת עליו א"כ מוכח דש"ח ודאי פטור מפשיעה אלא די"ל דש"ש חייב עכ"פ בפשיעה וכמו שנסתפק מתחילה מהרי"ק סימן ד' וע"ז הוכיח שפיר דאי בש"ש חייב בפשיעה הו"ל לאוקמה בפשע דש"ש חייב בפשיעה אלא ודאי גם ש"ש פטור מפשיעה ומייתי התוס' ראי' מלקמן בין אש"ש בין אש"ח דבכה"ג פשיטא להתוס' דמקרי פשיעה אם מסרו לש"ח במה שהיה יכול לעשות במעות הקדש שהוציא שיהיה ש"ש מיהו לפי האמת ע"כ פשיעה חייב בהקדש לר"א דאמר שבועה זו תק"ח. להכי כתבו התוס' אמאי לא משני ר"ל רבה ור' יוחנן דלא ס"ל שינוי' דר"א

בתוספות ד"ה רעהו כו' ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האיש: אפשר לומר דכאן קאי על כי יתן שאם בשעה שקיבלו בפיקדון היה הקדש אע"פ שנפדה אח"כ פטור ג"כ משמירה כמו דממעטינן בב"ק דף ק"ו ע"ב נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד וקרא דוגונב מבית האיש אפי' הקדישו בבית שומר וקיבל שמירה בתחילה אפי"ה פטור ובהא אפשר ליישב קצת לשון הרמב"ם רפ"ב מהלכות גניבה

בגמרא יצאו שטרות שאין גופן ממון ראיתי בספר קצות החושן שהקשה לפרש"י ב"ק דף ע"ט דמשיכה בעינן בשומרין להתחייב א"כ שטרות דלא קני במשיכה עד שיכתוב וימסור לא משכחת בהו שמירה כלל ונ"ל דלא קשה דודאי משיכה דשומרין אינה לקנות לגמרי דהא לא קני ליה מידי וכן משיכה דגנב אינה לקנות לגמרי רק לאונסין ובשומר אכתי ברשות בעלים קאי ויכולין להקדישו אי לא כפרי' כמש"כ התוס' לעיל דף ו' ד"ה הקדישה וא"כ משיכה דשומרין אינו אלא שיהיה דבר הנשמר ברשותו וכיון דהשטר עכ"פ ברשותו הוא שפיר היה מתחייב בדין שומרין אי לא מיעטי' רחמנא אלא דהא קשיא למאן דלא דאין דינא. גרמי אפי' שורף פטור לרבנן ואם כן ל"ל קרא למעוטי והתוס' מרובה דף ס"ב הקשו ל"ל למעוטי שטרות מכפל הא אפי' שרפן פטור ותירצו דס"ד כיון דבעינא מחזירו חייב כפל ועל דין שמירה לא שייך תירוץ זה מיהו לפמש"כ תוס' כאן דקראי אסמכתא בעלמא הן א"כ בשטרות עיקר קרא לכפל מיהו לשיטת החולקין על הראב"ד דס"ל דלא משתבע שאינו ברשותו א"כ צריך קרא לפטרו משבועה שאינו ברשותו אבל לפי שיטת הראב"ד דבאמת משתבע שאינו ברשותו א"כ קשה דאפשיעה ואשליחות יד לא צריך קרא כיון דאפי' שורף פטור ואפשר לומר דלא שייך לפטור בשטרות רק בשטר שאע"פ שנשרף החוב נשאר על הלוה לא מקרי רק גרמי אבל אם נתחייב בשטר והתנה בפירוש שאם ישרוף יופקע החוב לא מקרי גורם רק הפסידו ממון גמור שהרי מיד נפקע חובו בכה"ג צריך למעוטי וצ"ע וכן משמע קצת בפ' הגוזל דף צ"ח ע"ב דפריך אי דאיכא סהדי כו' ואמאי לא מוקי בשטר שהתנה אם ישרוף יפטור אלא ודאי בכה"ג מיקרי ממון גמור מיהו במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול אף דנפקע חובו לגמרי מ"מ לא מחייב רק מדינא דגרמי ואפשר דשם הוה היזק שאינו ניכר ולא שמי' היזק וצ"ע וי"ל דנ"מ דמיעוט שטרות אפי' היכא דאיכא כפירה והודאה מיהו הודאה דשטרות אפשר דמקרי הילך כיון שהוא בעין וי"ל דנ"מ בכפירה דשטרות גם שבועת ע"א

דף נח ע"א גמרא א"ה נשבעין לגיזברין לבני עיר מבעי ליה ויש לדקדק דכיון דהפסידו השלוחים שכרן בנאבד בפשיעה א"כ עכ"פ למה ירויחו הבעלים וראוי שיעלו שכר להקדש דמשתרשו להו שכר שליחות והרי כבר נתרמה תרומה עליהם וא"כ ל"ל למימר דלא נחשדינהו הא בלא"ה הוה נגד הגיזברין לפטור מליתן השכר להקדש

בפרש"י ד"ה הכא כו' נשבעין שאינו ברשותן. עמש"כ בחדושים ואפשר ס"ל לרש"י דודאי טענת פשיעה אין לבעלים עסק בכך דמ"מ נפטרו מן השקלים והרויחו משליחותם ואין הקושי' רק משאינו ברשותו שלא עשו שליחות כלל ולפי"ז הא דפריך אח"כ אגרייהו מיהו ליפסיד קאי היכא דנשבעין לבני עיר דוקא אבל ברישא דנשבעין לגיזברין אפשר דמ"מ אין להפסיד שכרן

שם גמרא משנתרמה התרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו: קשה לפי דברי הכ"מ שפירש בדברי הרמב"ם שסובר במסרו בני עיר לש"ח הוה פשיעה וחייבין בני עיר לשלם וכתב בכ"מ דס"ל להרמב"ם הא דבני העיר שוקלין אחריהם תחתיהן קאי נמי אנתרמה תרומה א"כ קשה מאי פריך קדשים אין חייב באחריותן הא לעולם הבעלים חייבין על שמסרו לש"ח וא"כ שפיר נשבעין לבני עיר שהם חייבין באחריותן ואין לומר דקשיא להו נשבעין לגיזברין דהא בס"ד דמיירי בש"ח ניחא ליה דנשבעין לגיזברין וע"כ משום שעכ"פ השלוחין בע"ד של גיזברין הם אפי' אם חייבין בני עיר לשלם אחרים

בגמרא להפסיד שכרו כו' ומי אית ליה שכר שבת וקשה דילמא מפסיד אם פשע בשבת אחריות של שכרו שפסקו לו לימי חול כיון שפשע ודייק בתומים דלימים אינו מפסיד שכר שמקדם ואכתי יש לדקדק דא"כ כיון דקיי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף א"כ השכר מקרי מלוה וכבר נתחייב וא"כ למה יפסיד שכרו של שאר ימים הא נתחייב לו השכירות קודם ואין לומר שלא נתחייב לו שכירות רק אם ישלים שמירתו לזמן שפסק עמו דהא ליתא דודאי אם חזר בו דפועל יכול לחזור מחוייב ליתן לו שכירות מה שמגיע לו עד זמן שחוזר וצ"ל דכאן שנאבד אמרינן מסתמא לא פסק ע"ד שלא ישמרנה מגניבה ואבידה שיהיה הדבר נפסד כיון דעדיין השמירה עליו משא"כ בשכרו לימים שכבר נשלמה שמירתו בכל יום וא"כ כ"ש דא"ש מש"כ ליישב דברי המרדכי דאם טוען שמא פשעת ולא נתחייבתי לך כלום דמקרי איני יודע אם נתחייבתי לך

שם בשקנו מידו וקשה דבהקדש לא צריך קנין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמש"כ התוס' לעיל אח"כ מצאתי בספר קצות החושן שהרגיש ג"כ בזה ונראה דאין זה רק מטעם נדר ונ"מ אם נשאל עליו דנשאלין על ההקדש וברייתא נקט אחריות שבת עליו משמע דחייב מדינא ועיין בתומים שדייק דבהקדש לא שייך קנין דאין כאן כליו של קונה ושל מקנה נמי לא שייך דלא שייך לומר בהאי הנאה דמקבל מיני' ואפשר דמיירי שאחר שכר הפועל וקנה מידו להתחייב בדין שומרין וכמש"כ המרדכי ס"פ החובל באם אחר אמר שמור לי ואם תפשע תשלם שמחוייב לשלם והשומר צריך לשלם להקדש דקיי"ל כר' יוסי דאינו עושה סחורה בפרתו של חבירו ומ"מ קנין בעי מטעם שכתוב בתוס' ומה שלא נזכר במרדכי קנין והועתק בש"ע כבר כתבתי בתשובה על זה ולפי"ז בלא"ה לק"מ דלא שייך לומר אמירה לגבוה דבאמת לא אמר רק לשלם לזה שמסר לו אלא שממילא צריך לשלם להקדש שלא יהיה עושה סחורה בשל הקדש ולרבנן דר' יוסי לעיל באמת התשלומין לשומר א"כ לא מתחייב כלל מטעם אמירה לגבוה שלא נתחייב גבוה כלל רק לזה ששכרו מיהו אין זה מספיק דאכתי למה מוקי בקנו ולא מוקי בגיזבר ששכרו ומתחייב להקדש מטעם אמירה לגבוה מיהו י"ל לדעת הסמ"ע וד"מ דקנו מידו מהני נמי אשבועה שצריך לישבע שלא פשע א"כ י"ל דבלא"ה לא קשה דמטעם אמירה לגבוה לא היה מתחייב שבועה שהרי הוא יודע בעצמו שהוא פטור ואמירה לגבוה אינו רק מטעם נדר א"כ לא שייך חיוב שבועה עליו ועפי"ז אפשר ליישב קושיית התוס' למה צריך קנין הא משתעבד בדברים: ולפי"ז י"ל דודאי לענין ממון משתעבד בדברים אבל לענין שיתחייב שבועה אם התנה להיות כש"ש אין בכלל דבריו שישבע כיון דפטור משבועה ע"ז לא מהני דברים בעלמא דהך דמתנה ש"ח להיות כשואל א"צ התנאי לשבועה דבלא"ה חייב שבועה אבל כאן שאין חיוב שבועה כלל לא סגי בהנאה שיתחייב לישבע אם טוען נאנסה לכן צריך קנו מידו וא"כ מיושבים דברי מרדכי הנ"ל דס"ל לענין תשלומין מתנה אפי' בדברים רק על הרמ"א שהעתיקו בסימן ש"א קשה עליו ובאמת קשה לי לדעת רש"י ב"ק דף מ"ט שסובר דבשומרין לא מתחייב בלא משיכה א"כ תקשי בס"ד דלא מיירי בקנו מידו א"כ איך חייב בתינוק וזרעים בשמירה הא לא משך הזרעים. שהרי הם מחוברין דבשלמא על מה שמיעטה התורה דין שמירה בקרקעות י"ל שמכר לו בשדהו גפנים טעונות ונשאר שומר עליהם גם נ"מ לענין כפירה והודאה ושבועת עד אחד משא"כ בזרעים ותינוק לא שייכא משיכה כלל וא"כ בלא"ה צריך לאוקמי בקנו מידו ובס"ד ע"כ ס"ל דלא בעינן משיכה בשומרין וא"כ א"ש דברי המרדכי די"ל היכא דשייך משיכה א"צ קנין ומתנה ש"ח איירי ע"י משיכה כדין שומרין וא"ש

ד' נח ע"ב גמרא ה"ק קדשים שחייב באחריותן חייב דאיתרבו מבה' וכיחש וקשה לי כיון דכאן ס"ל לר"ש מקרא יתירא א"כ מנ"ל דס"ל לר"ש בכל דוכתי דבר הגורם לממון כממון דמי כדמשמע בב"ק דף ע"א ובפסחים דף ה' ע"ב פריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי למה חייב בביעור כשחייב באחריות ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא א"כ מוכח אע"ג דגלי קרא בחמץ לא ילפינן מיניה בעלמא וא"כ מנ"ל דס"ל לר"ש בעלמא דהלמכמ"ד דשאני הכא דגלי וכיחש וכן התם בפסחים משמע דאי לאו דהדרא בעינא לא הוה צריך לא ימצא לר' שמעון וקשה מנ"ל הא אליבא דידן לא ילפינן מחמץ משום דאמרינן דוקא בחמץ גלי קרא א"כ י"ל נמי דוקא להא גלי קרא וצ"ע

במשנה אם הוא בן גרים כו' שנאמר וגר לא תונו וקשה מנ"ל דאזהרה זו אבן גרים דילמא בן גרים ישראל מעליא הוא והך אזהרה קאי אגר גופיה כמו דאיתא לקמן דף נ"ט סע"ב כמה אזהרות שהזהירה התורה בגר ואפשר דדייק מסיום הכתוב כי גרים הייתם בארץ מצרים ומפרש לקמן מום שבך אל תאמר לחברך והך אזהרה לדורות נאמרה א"כ משמע דקאי אבן גרים. ובזה ניחא מה שדייקו התוס' דלא זו אף זו קתני דלפמ"ש א"ש דקמ"ל דבבן גרים איכא אזהרה דוגר לא תונו ואפשר שכונת התוס' על הברייתא דלא נקט הך אזהרה דוגר לא תונו א"כ בבן גרים אינה רבותא נוספת דמלא תונו איש את עמיתו נפקא ליה וליכא בבן גרים רבותא אחריתא דוגר לא תונו משא"כ במתני' קמ"ל