מעיני החכמה קפט

דבדאורייתא אין יכול למחול ואי לא ס"ל לקושיא בלא"ה יכול לומר מכירת שטרות דאורייתא ועוד דאכתי לא הועיל לתרץ קושיית התוס' דתקשי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ל"ל למעט שטרות מאונאה הא אי אפשר למכור שטר כלל וצ"ל דרבינו חיים לא אמרה רק לסברא בעלמא ולא לתרץ קושיות התוספות בגמרא מכאן אמרו המוכר כו' לאפוקי מדרב כהנא כו' קמ"ל יש אונאה לפרוטות. וקשה לפי שיטת הרמב"ם דמפרש אין אונאה לפרוטות היינו דוקא פרוטה בצימצום כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ב ממכירה שכתב אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה האונאה יותר על פרוטה א"כ קשה איך נתמעט ממוכר שטרותיו לבשם דיש אונאה לפרוטות האפחות מפרוטה בלא"ה לכ"ע אין אונאה א"כ מאי פסקא שיהיה מוכר שטרותיו לבשם פרוטה מצומצמת עד שנוכיח מכאן יש אונאה לפרוטות בשלמא לפרש"י י"ל דסתמא מוכר שטרותיו אינו עולה כ"כ שתהיה אונאה כאיסר ולפירוש הריב"ש לעיל בפרש"י שסובר כוונת רש"י שהמקח יעלה כאיסר י"ל מ"מ כי מוכר שטרות אינו עולה כ"כ שיהיה המקח איסר אבל לפירוש הרמב"ם קשה טובא ובסמ"ע סימן רכ"ט ס"ק י"ב כתב שאפשר שהרמב"ם סובר כפירש"י ולא ראיתי שום ענין שנוכל לומר שדעת הרמב"ם כפירש"י ואפשר לומר דבלא"ה צריך ביאור מנ"ל דאין אונאה לפרוטות הא פרוטה ממון הוא לכל דבר בשלמא לפרש"י י"ל קצת שאין דרך להקפיד במקח וממכר בדבר מועט אבל להרמב"ם איך נאמר דפרוטה בצמצום אין בה אונאה ומעט יותר יש בו אונאה לכן אפשר לומר דדייק מלישנא דקרא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתיך לא תונו איש את אחיו פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד לא תונו איש את אחיו בלשון יחיד לכן אפשר לומר דקמ"ל קרא דלפעמים שני מוכרין וא' עובר על בל תונו והיינו בששני שותפין יש להם מקח שוה ממון וא' יש לו שני חלקים וא' יש לו שליש א"כ נתאנה הלוקח בשלש פרוטות א"כ מי שיש לו שליש לא אינה הלוקח רק בפרוטה וא"כ כיון דאין אונאה לפרוטות לא עבר רק זה שיש לו שני חלקים וא"כ מוכח דאין אונאה לפרוטות דל"ל דאינו עולה אונאה של השליש אפי' פרוטה דא"כ קשה פשיטא ולא צריך קרא למעוטי מ"מ לשון הש"ס כאן דתליא במוכר שטרותיו לבשם דיש אונאה לפרוטות צ"ע

גמרא אמר קרא אחיו אחיו ולא הקדש לדקדק דהא אפילו קרקעות שנתמעטו מאונאה קי"ל בקדושין דף מ"ב ע"ב בטעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואפי' פחות משתות הוה אונאה א"כ הגזבר אינו אלא שליח בעלמא שהרי אינו שלו וא"כ איך יאנה ההקדש ע"י הגזבר הא י"ל לתקוני שדרתיך ולא לעותי עיין מש"כ לקמן דף נ"ז בס"ד: בגמרא מתקיף לה כו' כל היכא דכתיב ידו ידו ממש כו' עיין בספרי גט מקושר

בתוס' ד"ה והאי כו' תימא דבפ"ק דע"א מוכח דשכירות לא קני כו' עכ"ל ולפענ"ד הדבר ברור דודאי גם שכירות ממכר הוא לשעה רק שאינו רק קנין פירות ובטל לקנין הגוף לכן קנין הגוף מקרי עיקר נגד השכירות דהא קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ עיקר קנין פירות ג"כ הוא לבעלים שאינו רק מכירת פירות לשעה ואע"ג דאיתא בב"ק דף צ"ב במוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום דר"מ אמר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו אף דאח"כ היה חוזר גם קנין פירות לשני היינו משום כיון דכבר מת העבד לא יצא מרשותו כלל אבל שכירות לשעה דהדרא לאו כקנין הגוף דמי ובדאי קנין הגוף עיקר לכן בפרה מקרי עדיין ממון כהן דלא יצא מרשות כהן בשביל מכירת פירות לשעה משא"כ לענין אונאה שפיר מקרי מכירת קנין פירות עכ"פ ועיין מ"ש לעיל דף י"א ע"ב בתוס' ד"ה וכי שהשגתי על הש"ך ג"כ וכתבתי דהנאה של שכירות מכר הוא וא"כ שפיר מקרי ההנאה מכר

בגמרא בעי רבא כו' היכי דמי כו' וקשה אמאי לא מוקי בפשיטות שעשה השוואה עמו לזרוע הקרקע בשש ואין הזריעה שהקרקע צריך לה שוה רק חמש ונתאנה בפסיקת הדמים שפסק לו יותר מן הראוי או פחות ונתאנה הזורע

דף נז ע"א גמרא אמר רבא אמר רב חסא כו' ביטול מקח כו' פרש"י יותר משתות וקשה וכי נימא דכל מיעוט של קרקעות מאונאה קאי אמשהו דשתות מצומצם דפחות משתות אין אונאה אפי' במטלטלין וביתר משתות הוה ביטול מקח אפי' בקרקע ולפיר"ת דביטול מקח דקרקע היינו בפלגא ניחא דהוה טובא משתות עד פלגא אבל לפרש"י קשה איך שייך שהמועט קרקע דוקא משום משהו דשתות מצומצם ואפשר דמאן דס"ל ב"מ יש להם ס"ל פחות משתות נמי לא הוה מחילה רק קנה ומחזיר אונאה ושתות יד המתאנה על העליונה וא"כ שפיר יש חילוק בין קרקע למטלטלין עד יתר על שתות מיהו לפי"ז תליא בפלוגתא דתנאי לעיל דף נ' ע"ב והו"ל לאתויי הכא ואפשר דס"ל דאסור להונות אפי' בפחות משתות רק שאין מחזיר אונאה וממעט הני דמותר להונות לכתחילה בקרקע ואינך והרא"ש נסתפק לעיל בזה ולפי מש"כ מוכח להפוסקים דלא ס"ל כפיר"ת לחלק דע"כ עיקר המועט דמותר להונות בקרקע וגם הא גופא דנתמעטו קרקעות מאיסר לא משמע כן מדברי הרמב"ן בתורה כש"כ לעיל וגם מסתבר דמאן דס"ל דאסור להונות בפחות משתות גם אקרקע יהיה איסור וא"כ צ"ע ועיין בסמוך

בתוספות ד"ה אמר רב נחמן וקשה לר"ת דבפ' המקבל אמרינן זבין בר' וכו' ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא כו' עיין ש"ך ח"מ שהכריע כהרי"ף דלהתוס' קשה א"כ אכתי השאלה בזבין במאתן וא' ושוה ק' ועיין תומים שדחק שכבר הרגישו הראשונים בזה ולענ"ד בלא"ה תמוה איך יעלה על הדעת שאם יקנה דבר שוה מנה בש' דבשביל שיש בו אונאה יוכל המצרן לסלקו הרי יכול לומר לדידי שוה דהא אפי' ביטול מקח מסיק לעיל דלאחר כדי שיראה לתגר א"צ להחזיר לו כלום דסביר וקביל וא"כ איך יעלה על הדעת שאם הוא חפץ בקרקע זו ולדידי' שוה שיסלקנו בפחות דהא אפי' בב"ח שטורף קרקע דעת הרבה פוסקים וכן הסכים בש"ך בס"ס ק"ט ובסימן קט"ו דאין הלוקח יכול לסלקו במעות אם המלוה אומר לדידי שוה כל החוב כ"ש במצרנות שאינו רק ישר וטוב שאם הוא חפץ לקנות קרקע שוה פרוטה בדינר שיסלקנו המצרן בפרוטה בע"כ שלענ"ד אין משפט מעוקל מזה אח"כ ראיתי ברא"ש שם שדחק למאוד בזה ועוד דלפי הס"ד דיש אונאה לקרקעות א"כ מאי שאלה הוא הא המוכר צריך להחזיר מה שנתאנה הלוקח ואי נימא דשכבר שהה יותר מכדי שיראה שמחל ללוקח כ"ש דקשה שיפסיד הלוקח אפי' הקרקע שנתאנה בה. לכן לפי ענ"ד הדבר ברור דה"ק זבין במאתן ושוה מאה וס"ד דכמו דבמטלטלין בשתות קנה ומחזיר אונאה בע"כ והמקח קיים וזהו החילוק בין אונאה לביטול מקח דבאונאה המקח קיים ובביטול מקח שניהם חוזרין דהכי מסיק לעיל למאי דקיי"ל ביטול מקח דוקא בכדי שיראה אין חילוק אחר בין אונאה לביטול מקח והיכא דמקרי אונאה קנה ומחזיר אונאה וס"ד דבקרקעות דלא הוה אונאה עד פלגא ובפלגא מיהו אונאה הוה וקנה ומחזיר אונאה וא"כ יוכל המצרן לסלקו ולתבוע אונאה מן המוכר אף שהלוקח אינו רוצה לתבוע וע"ז אמר אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות היינו בקרקעות לא שייך דינא דקנה ומחזיר אונאה כלל ובפלגא ביטול מקח מקרי ושניהם חוזרין וא"כ לא שייך למבעי כלל דממה נפשך אם המוכר חוזר לגמרי מן המקח יוכל לחזור ואם הלוקח מתרצה ליתן לו מאתים בשוה מנה פשיטא שאין המצרן יכול לסלקו שיפסיד הלוקח שזה אינו עולה על הדעת כלל נמצא שבלשון אין אונאה לקרקעות שפיר נכלל ששום דין אונאה לא שייך בקרקעות והיינו עד כדי דמיהן ועד פלגא לא הוה אונאה כלל ובפלגא שפיר הוה ביטול מקח בין כך ובין כך אין מציאות דין אונאה שעלה בדעתו שיהיה קנה ומחזיר אונאה בפלגא דביטול מקח דקרקע ס"ד שיהיה כמו אונאה דשתות מטלטלין להכי אמרי נהרדעי שאין שום מציאות דין אונאה בקרקע כלל ובהכי ניחא דמייתי לנהרדעי משמיה דרב נחמן ובקדושין דף מ"ב ע"ב איתא להא דר"נ גופי' אמר אין אונאה לקרקעות אלא נראה דבקדושין אמר בפשיטות שאין דין אונאה לקרקעות כלל עד פלגא ובפלגא הוה ביטול מקח וס"ד מעיקרא דביטול מקח דקרקע הוא כשתות דמטלטלין דכי היכא דבמטלטלין דבפחות משתות מחילה שתות מצומצם קנה ומחזיר אונאה ה"נ בקרקע פחות מפלגא מחילה פלגא בצמצום קנה ומחזיר אונאה להכי קמ"ל נהרדעי דאין שום דין אונאה לקרקעות ובפלגא הוה ביטול מקח ולא שייך למבעי כלל וכמעט הדברים מוכרעים כש"כ התוס' ולדברי הרי"ף קשה למה נקט דוקא זבין במאתן הא בכל ביטול מקח מצי למבעי ועוד דאיך מוכח מלשון אין אונאה לקרקעות בזבין במאתן ושוה מאה הא כאן שקיל וטרי טובא אי ביטול מקח יש להם אלא הדבר ברור כדפרישית ואילו הייתי כדאי הייתי מכריע לגמרי כדברי התוס' דבפלגא יש ביטול מקח וכדברי הרא"ש ומה שהביא הרי"ף ראיה מקדושין דביתר משתות אמר אין אונאה לקרקעות אין ראיה כלל דבפלגא הוה ביטול מקח ושם מיירי ביתר משתות ואין מקום לראיית הרי"ף כלל ועמש"כ לקמן עוד ראיה להרא"ש ותוס':

בגמרא אבל אהקדישות לא כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוט' מחולל וקשה לפי"ז ל"ל מיעוט על הקדשות מאונאה הא קרקעות דממעטינן לא ממעטינן רק מאונאה ולא מביטול מקח וא"כ ע"כ הקדשות דאפי' הקדש מנה שחיללו על פרוטה מחולל א"כ ע"כ בלא"ה האי קרא לא שייך ביה אונאה ונראה שלזה נתכוין רש"י שפירש כיון דאימעיט מאונאה הה"ד מטעות דטעות כלפי שמי' ליכא א"כ אי לאו קרא דאונאה לא הוה אמרינן כלל הך סברא דהקדש מנה שחיללו על פרוטה מחולל ובזה ניחא מה שהקשיתי לעיל איך מיעט הקדש הא בשליח לכ"ע יש אונאה אפי' בקרקעות שנתמעטו מכלל ופרט ולפי"ז ניחא דכיון דהקדש שחיללו מעצמו מחולל א"כ לא גרע מה שהגיזבר מוכרו מחיללו מעצמו וא"ש ולכאורה הי' נ"ל יותר ע"פ מה שפירש"י לקמן דפליגי דמר סבר ערכך כל דהו אם זול אם יוקר ומר סבר ערכך שויא משמע וא"כ י"ל מ"ד ס"ל אחר דגילה רחמנא למעוטי הקדשות מאונאה ע"כ לומר דערכך לאו כולו משמע ממילא אמרינן ערכך כל דהו משא"כ אי לא ממעט קרא הקדש מאונאה לכ"ע הוה דרשינן ערכך כולו אבל השתא דמיעט רחמנא הקדש מאונאה דרשינן ערכך כל דהו ואפילו על ש"פ מחולל ועמש"ל

בפירש"י ד"ה אם כו' רישא דמתני' כז' זו חליפי זו כו' עכ"ל וקשה לדעת הרמב"ם דבחליפין לא שייך אונאה א"כ קשה איך קאמר