מעיני החכמה קפח

דף נה ע"א בתוספות ד"ה נדמייה וא"ת א"כ קרא ל"ל אפשר ליישב עפמ"ש התוס' לעיל ד"ה דלמא שהקשו הא כבר ממעטינן הקדש שני מהמקדיש ולא המתפיס ותירצו דקמ"ל דקרא דלעיל במקדיש ביתו וצריך קרא למטלטלין. מיהו אי אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי א"כ כבר מוכח מביתו גם מטלטלין א"כ שפיר י"ל דקמ"ל קרא מיוחד במטלטלין א"כ ע"כ מוכח דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי מדאצטריך קרא למעוטי במטלטלין

במשנה חמש פרוטות הם ההודאה כו'. וקשה אמאי לא חשוב קרקע נקנה בפרוטה כמו דחשיב אשה מתקדשת. ואפשר דלא חשיב רק מה דש"פ כפרוטה וקרקע אינה נקנית בשוה כסף רק בתורת חליפין ואינו שוה בכל שוה כסף דפירי לא עבדי חליפין ואפילו למ"ד פירי עבדי חליפין מ"מ דבר שאינו מסויים לא מהני בחליפין משא"כ באשה שוה כסף ככסף ועוד דחליפין איתנייהו אפילו בפחות משוה פרוטה. מיהו אכתי קשה ליתני כפירת פרוטה לשבועת עד אחד כדאיתא בשבועות דף ל"ט ע"ב ואפשר דלזה דקדק רש"י לפרש ההודאה ש"פ דה"ה אם כפר לו פרוטה וא"כ שפיר בכלל ההודאה ש"פ הוא מיהו בשבועות פליגי רב ושמואל אי כפירת טענה שתי כסף ולרב דס"ל כפירת טענה שתי כסף א"כ אין הכפירה בכלל ואפשר דרב ס"ל גם בעד אחד בעינן שתי כסף ואנן פסקינן כשמואל להכי פרש"י אליבא דשמואל. מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב הקדש מנה שחילל על ש"פ מחולל וכן בחובל בהכאה שיש בה ש"פ אינו לוקה משא"כ בהכהו הכאה שאין בו ש"פ לוקה כדאיתא בפ' אלו נערות

בגמרא סיפא איצטריך ליה כו'. לכאורה תמוה מה עמן זה לסיפא דהא מצי לאשמעינן חמשה פרוטות בלא הך רישא ולא שייכא הסיפא לרישא. ואפשר דקמ"ל בההודאה ש"פ שאינו חייב שבועה בכופר הכל רק ע"י הודאה וא"כ מזה מוכח הא דהגוזל את חבירו ונשבע לו תקשי הא אין שבועה בכפירת פרוטה וכמו שהקשו התוס' פרק הגוזל וכתבו התוספות דמיירי בנשבע מעצמו וא"כ מהך דההודאה ש"פ מוכח דגוזל ונשבע מעצמו נמי יוליכנו למדי

בגמרא אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. כמה פוסקים פסקו כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות וקשה לפ"ז איך מסיק רבא לקמן ר"פ איזהו נשך דגזל נלמד מרבית ואונאה הא צריך קרא לגזל גופיה דאי מרבית ואונאה לא נילף גזל בפרוטה כיון דאין אונאה לפרוטות. ואפשר לומר דבלא"ה צריך טעמא מנ"ל דאין אונאה לפרוטות וע"כ צריך לומר דדרך התגרים שלא להקפיד בדבר מועט דרך מקח וממכר אבל באמת כיון דלא ידע דמחיל ל"ש מחילה כיון דפרוטה הוה ממון לכל דבר וממילא נלמד שפיר גזל וצ"ע

בגמרא ותנא דידן מ"ט לא קתני ישיבת דיינין. ויש לדקדק לדעת הפוסקים דיצאו כלים למה שהן היינו בתבעו שני מחטין והודה לו באחד מהם אף שאינו ש"פ מ"מ חייב בכלים שבועה וכיון דאיכא שבועה ע"כ הדיינין מזדקקין לכלים וא"כ לא שייך למתני ישיבת הדיינים דלפעמים איכא בפחות מש"פ והיינו בכלי משא"כ לוי דנקט חמשה פרוטות משמע פרוטות גופייהו שפיר תני ישיבת דיינין ואפשר לומר לפמ"ש במשנה דקשה ליתני נמי קנין קרקע בפרוטה וכתבתי דקרקע נקנית בשוה פחות מפרוטה והיינו בכלי דרך קנין וא"כ שפיר י"ל דע"כ לוי נמי פרוטות לאו דוקא נקט דאל"כ ליתני נמי קנין קרקע בפרוטה. מיהו הא גופא קשה ללוי איך נקט ישיבת דיינין בפרוטה הא בכלים ע"כ נזקקין אפילו לפחות מש"פ וכ"כ הר"ן בהדיא בשבועת הדיינין וא"כ לוי ע"כ פרוטות דוקא נקט וא"כ קשה אמאי לא חשיב קנין קרקע בפרוטה

בתוספות ד"ה ותנא דידן כו' וי"ל דמסקינן כו' עכ"ל. נראה כוונת התוספות דודאי מעיקרא פריך ליתני תחילת דין דאינו בפחות מפרוטה ולמאי דמסיק הא תנא גזל א"כ תחילת דין בכלל גזל הוא וא"כ אי אשמעינן לוי לאפוקי מרב קטינא כיון דכבר תנא ע"כ גם גמר דין אתי לאשמעינן דאינו בפחות מפרוטה ולפ"ז הנוסחא בתוספות כמו שכתוב בצד הספרים וצ"ל כי משני אלוי לאפוקי ר"ק סבר דמשעת ישיבת דיינים אפילו בגמר דין נמי בעינן פרוטה ולפי' המהרש"א צ"ל דקמ"ל מ"מ גם בתחילת דין דבעינן פרוטה כיון דרב קטינא ס"ל דגמר דין בפחות מפרוטה איכא נמי רבותא בתחילת דין שצריך פרוטה לכן למסקנא לוי מצי סבר כר"ק

ד' נה ע"כ בתוס' ד"ה וכי עשו כו'. דברי התוס' דחוקים. ואפשר לפרש דודאי היכא דיש לעשות חיזוק כשל תורה צריך שיהיה כשל תורה ממש אבל בדמאי ע"כ אינו כשל תורה שהרי בעלמא צריך ליתן המעשר לעני וללוי וכאן הוא שלו כמ"ש ביומא דף דהמוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כיון דגוף המעשר אין דין כשל תורה גם בחומש אין לנו לעשות כשל תורה ומייתי מגט דהולד ממזר אף דאי אפשר שיהיה ממזר כשל תורה דהא אסור בממזרת אפ"ה עשו חיזוק לכן גם כאן עשו חיזוק אף דכיון שאכל הרי הוא מוחזק גמור בשלו ולא היה לעשות חיזוק כיון דספיקא מקרי לענין שא"צ ליתן המעשר ללוי מ"מ לר' מאיר עביד חיזוק

בתוספות ד"ה ויחזור כו' וקשה לפירושו דמכמה משניות כו' עכ"ל נראה ליישב פרש"י דודאי פשיטא לן כיון דחומש אינו מעכב דיש להקל בדמאי כדמוכח לקמן דמן הצוננת על החמה כיון דבדיעבד תרומתו תרומה שפיר מקילין בדמאי. ומה שהקשו עוד דכסף על כסף אסור בודאי אפילו מדוחק דלא מחלל מיניה וביה י"ל גם כן כמ"ש התוס' לעיל ר"פ דף מ"ה ע"ב דיש לחלק אם הסלעים שוין אין יכול לחלל וא"כ י"ל דכסף על כסף מיירי בסלעין על דנרין ולהכי מייתי מסיום הברייתא דדוקא כסף על נחושת אבל כסף על כסף אפי' אין הכספים שוין לא. וקושיא השלישית עצומה נראה ליישב דס"ל לרש"י לחלק אם הוא דרך חילול בעינן דוקא כסף דכתיב וצרת הכסף אבל דרך מקח כמו בלקוח בכסף מעשר שפיר י"ל אין לו פדיון. ובהכי ניחא מה שהביאו התוספות לעיל דף מ"ד ע"ב ד"ה וטיבעא דזבין בהו בהמה דדרך מקח שפיר יכול לקנות בהם בהמה דדרך מקח עדיף דבר שיכול לאכלו בירושלים כמו גוף הפירות

דף נו ע"א בגמרא רבא אמר שמואל שפיר קא משני ליה שם מיתה בעולם. צ"ע הא רבא גופיה אמר ביבמות דף קי"ט מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת א"כ כל השקליא וטריא דהכא לא שייך דלא מפלגינן בדאורייתא בין איסור לאו לכרת כלל ואפשר דהוצרך רבא לומר שם מיתה ורב נחמן אמר שמואל דמפליג בכה"ג שם בין לאו לכרת וצ"ע שלא הוזכר כאן כלל מהך דרבא

במשנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות. עי' ספר פני יהושע. וכבר קדמו הרמב"ן על התורה לתמוה בזה דעיקר אונאה כתיב בשדה דכתיב לפי רוב השנים תרבה מקנתו כמבואר במקרא והרמב"ן ביקש לומר דלא נתמעטו קרקעות רק מהשבה אבל לאו דבל תונו איכא נמי בקרקע וקשה לפ"ז יהיה מלקות על אונאת קרקעות כיון שלא ניתן להשבון וא"כ בפרק איזהו נשך תקשה למה לא מוקמינן לא תגזול על אונאת קרקע דאיכא לאו ולא ניתן להשבון ולמה מוקי בכובש ש"ש עי' תוספות שם משום דגזל ניתק לעשה ואכתי הו"ל לאוקמא אאונאה גם הרמב"ן פסק דליכא מלקות באונאה ואפשר לומר דודאי הדברים שמיעטה התורה מאונאה אין קושיא כ"כ דודאי אם הדין שלא יהיה אונאה בלא"ה קשה הא לא ידע דמחיל ובמה זכה בשל חבירו לכן אפשר במה שאין דין אונאה י"ל דניחא לשניהם שהוא קרוב לשכר ולהפסד לשניהם בין שאינה זה את זה או זא"ז יהיה משפט אחד להם דמאי דקנה קנה וכל אחד נכנס לספק זה לכן אין בו איסור אונאה ג"כ ואין שאלה על התורה אך אם יודע בודאי שמאנה את חבירו ויודע בודאי שחבירו טועה ודאי אית ביה איסור אונאה שבודאי אדעתא דהכי לא היה חבירו נותן לו כ"כ אם ידע שיאנה אותו במרמה כי המתאנה יודע בעצמו שאין כונתו לאנות לחבירו ונהי דסבר וקיבל שאם יארע הדבר במקרה אבל שיהיה בכוונת מכוון להטעות לחבירו אף שחבירו נכנס לספק הוא דוקא כשהספק שקול לשניהם אבל לא שיתכוין לאונאה שיודע בודאי שיאנה לחבירו וא"כ א"ש דבמטלטלין הוה אונאה מצד עצמו ואפילו לא ידע הוה אונאה מצד עצמה משא"כ בקרקעות נתמעטו מדין אונאה מיהו הלב יודע אם מכוין להטעות לחבירו ודאי איכא בל תונו ולא שייך מלקות על הכוונה לכן נאמר לפי רוב השנים תרבה שע"י השנים ידע לרבות או למעט אבל אם מכוין להטעות ועושה כאילו לא ידע ומכוין לדרך מקח וממכר סיים לא תונו ויראת מאלהיך כי הוא דבר המסור ללב שנאמר בו ויראת שאי אפשר לברר שאם אין כוונת המאנה לאנות וגם המתאנה אין דעתו לאנות לחבירו או אם כל אחד חפץ שיונה חבירו נשאר הדבר קרוב לשכר ולהפסד לשניהם ואין איסור אבל מ"מ אם יודע שמאנה לחבירו יחוש לעצמו שמא חבירו אין דעתו כלל שיאונה הוא ובתום לבב קונה הדבר לכן האיסור על המאנה לבד לכן לא שייך ביה אזהרה בבירור

שם במשנה שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. כבר כתבתי בסוגיא דבני עיר ששלחו שקליהם דקדוק לשון זה

דף נו ע"ה בגמרא דת"ר כו' יצאו שטרות. קשה לדעת הרמב"ם דשטר אינו רק מדרבנן איך ממעט שטרות הא מן התורה אין מקום לשטר וכן בכל דוכתי דממעט שטרות שאין גופן ממון הא אינו במציאות. וי"ל דטעמא של הרמב"ם דהוה מפי כתבם ולא הוה עדות וא"כ בכתב יד הלוה שפיר הוה מן התורה הודאת בע"ד ומשכחת לה בכה"ג שטר מן התורה לענין אונאה ושאר דברים

בתוספות ד"ה יצאו שטרות כו' וא"ת פרק מי שמת כו' עכ"ל אפשר דבשיעבד עצמו לכל מי שמוצאו בזה שפיר יכול למוכרו מן התורה שנקנה במסירה לחוד ובכה"ג משכחת מכירה שטרות מן התורה שאין יכול למחול בכה"ג וכ"כ בתומים ר"ס ס"ו עיין בחדושי לח"מ שם

בא"ד ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות עכ"ל. וקשה דאכתי לא הועיל לתרץ הוכחת התוספות דמוכר