מעיני החכמה קפז

רחוק מירושלים בטל ברובא דלהכניסו איכא טירחא כמ"ש התוספות לעיל ולפדותו אי אפשר דקלטוהו מחיצות וא"כ כיון דאם היה מחיצות כבר נתבטל ממנו דין יש לו מתירין בשביל שאפשר לפדותו שהרי כבר קלטוהו מחיצות ואי אפשר לפדותו רק דהיה לו מתירין בשביל שאפשר להכניסו סמוך לירושלים וא"כ בנפל מחיצות שאי אפשר להכניסו אף דאפשר לפדותו לא נתנו חכמים חומר דשיל"מ עליו שלא יתבטל כיון דאילו היו רחוק מירושלים לא שייך להחמיר בו אחר נפילת המחיצות טפי מקודם נפילת המחיצות ממילא לא דיינינן ליה כלל ביש לו מתירין כיון דבאיתנייהו למחיצות לא מקרי דבר שיש לו מתירין מצד הפדיון גם באין לו מחיצות לא פלוג רבנן להחמיר בו טפי מיש לו מחיצות לכן אפילו בסמוך לירושלים בטל וא"כ לפי האמת בנפול מחיצות לא גזור ויכול לפדותו וא"ש הסוגיא דפרק חלק דודאי מותר לפדותו באין לו מחיצות מ"מ לענין דבר שיש לו מתירין לא שייך להחמיר בו טפי מיהו הסוגיא גופא קשה שם למאי דמסיק בליתנייהו לא גזור ומשמע שיכולין לפדותו וכן פרש"י בהדיא שם א"כ קשה ונפרקיה כדמקשינן התם על הא דמוקי בשנטמא וא"כ לפי המסקנא דבליתנייהו לא גזור ויכול לפדותו א"כ תקשי נפרקיה ונראה דפירוש הש"ס שם דמעיקרא דמוקי בשנטמא היינו דמשום הכי יגנוז דהא ס"ד דקלטו מחיצות וממון גבוה הוא ולא היה צריך גניזה רק מפני הטומאה פריך שפיר ונפרקיה אבל למסקנא דמסיק דמחיצה לקלוט דרבנן ואי הוה דרבנן מ"מ אי קיימי מחיצות מקרי שלל גבוה כיון דקלטוהו מחיצות שלא יפדה ובליתנייהו דלא גזור א"כ בר פדייה הוא ולא נקלט לכן צריך גניזה ולפדותו בחנם למה יפדנו לכן צריך גניזה וזהו ברור בסוגיא וא"כ התירוץ שכתבתי הוא ברור ונכון

בגמרא אתמר רב אמי אמר אין כו' אין בחומשו כו' קשה לפ"ז איך אמר לעיל מעשר שאין בו שוה פרוטה להך מ"ד ע"כ אין בחומשו שוה פרוטה קאמר איך שייך שלא יהיה אפשר לצמצם שיוסיף ד' פרוטות פחות מעט דהא על פרוטה מצינו דקדוק בכל דוכתי ועי' קדושין דף מ"ב בטעה שליח אפילו כל דהו ומשמע אפילו בפרוטה. מיהו הכא משמע דמוקמינן הך דמעשר שאין בו ש"פ באין בחומשו ש"פ משמע דגם בזה שייך אי אפשר לצמצם. מיהו אפשר לומר דלאו משום אי אפשר לצמצם אמר הכא רק לפרש"י שאינו תופס הפדיון מיירי אם יש לו מעשר מקודם שפדה וקים ליה שהיה בו מותר דיו שיאסר כו' הוא וחומשו לכן לא נזכר כאן שאי אפשר לצמצם מיהו ברמב"ם כתב בהדיא הטעם שאי אפשר לצמצם וצ"ע ועי' בסמוך

בפירש"י ד"ה ורב אסי אמר אין בחומשו כו' דלאו בר גאולה הוא כו' עכ"ל. לפרש"י אינו תופס הפדיון כלל אבל ברמב"ם פ"ה ממעשר שני דין ד' כתב מעשר שני שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש וכתב הכ"מ שכן מפרש הרמב"ם לענין חומש ומשמע מדבריו שתופס הפדיון וקשה דהא למ"ד אין בו ש"פ ממעט לענין שאינו תופס הפדיון כלל כדמוכח לעיל דלהכי מקרי דשאל"מ א"כ מנ"ל לפרושי דלמ"ד אין בחומשו לא אימעט רק מדין חומש לחוד דלמא אימעט נמי מפדיון. ונראה דהרמב"ם מפרש הא דפריך כאן מברייתא דמעשר שאין בו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל ופריך למ"ד אין בו מה דיו ורש"י נדחק. לכן נראה דודאי מ"ד דממעט אין בו ע"כ הוא לענין שאינו תופס הפדיון כדמוכח לעיל דפשיטא לן דאין בו ש"פ לאו בר פדייה הוא וא"כ מסתמא מעטו מדין פדייה לגמרי ולהכי פריך מדנקט דיו משמע דהיה יכול לפדותו ג"כ בלא תוספת חומש להכי קאמר שפיר דיו משא"כ למ"ד אין בו פשיטא ליה דאינו תופס פדיונו כלל כדמשמע לעיל דאין בו שוה פרוטה לאו בר פדייה הוא פריך שפיר מהו דיו הא לא סגי בלא"ה כיון דאינו תופס הפדיון כדמוכח לעיל דבטל ברובא. מיהו לפ"ז אפשר לומר לפמ"ש הרשב"ם ב"ב דף נ"ב דכל היכא דאמר קשיא יש לו תירוץ י"ל דהכא לא אסיק בקושיא רק למאי דמוקי לעיל דמעשר שני שאין בו ש"פ אפילו חוץ לירושלים אין לו מתירין א"כ מוכח דלא תפיס פדיונו משא"כ למאי דמוקי חדא קתני דלא מיבעיא קתני ובאין בו ש"פ קמ"ל רבותא דקלטוהו מחיצות א"כ י"ל גם פחות מש"פ תפיס פדיונו ולא אימעט רק לענין חומש. מיהו הרמב"ם שפסק אין בחומשו אע"ג דראוי לפסוק כר' יוחנן נגד ריש לקיש דדוקא בתלת אמר רבא פרק החולץ דהלכה כריש לקיש ע"כ משום דכאן איתותב ר' יוחנן מן הברייתא ע"כ לא ס"ל לתרץ הקושיא

דף נד ע"א בגמרא אמר רבינא ת"ש כו' קרן דמעכב בדאורי' כו' חומש דלא מעכב בדאורי' כו' ויש לדקדק דאפילו נימא דחומש מעכב מן התורה היינו לענין שצריך לחלל קרן ותוספת חומש אבל כאן דחילל הקרן אף דחומש עדיין מעשר מ"מ הא מין במינו בטל ברוב מן התורה וא"כ א"ש בדמאי שאין לו חומש כיון דהחומש בטל בארבעה חלקים. ואפשר מזה ראיה למ"ש במל"מ פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב דהיכא דלא היה האיסור ניכר מעולם ל"ש ביטול כמו יבמה שרקקה דם דא"א בלא צחצוחי רוק ולא אמרינן שיתבטל הרוק בדם כיון דלא היה ניכר מעולם וא"כ כאן לא שייך ביטול ועי' חולין דף ו' דלא גזרו על תערובות דמאי וא"כ י"ל דלא גזרו על החומש כיון שמעורב בד' חלקים וצ"ע

בתוספות ד"ה הקדש כו' ואפילו למ"ד דחשיב כמחובר כו' מ"מ כיון כו' סופו ליעקר כו' עכ"ל. צ"ע סברא זו דמ"מ השתא מתחלל על קרקע וגם לפי דברי התוספות א"א לקנות קרקע במעות הקדש. ואפשר לומר דדוקא מתחלל אינו על הקרקע אבל דרך מקח שקונין במעות הקדש כיון שהמקח נקנה להקדש ממילא יצאו מעות לחולין וכן מחלק פרק לולב הגזול דף מ' ע"ב בין דרך מקח לדרך חילול לענין שביעית וצ"ע

בתוספות ד"ה אף כו' הוה מצי לאתויי מתניתין כו' דמשלם חומשא דחומשא עכ"ל. אפשר לומר דשם הוה מצינו למימר דמשלם חומשא דחומשא מ"מ הוה מצינן למימר דנהי דמשלם חולין מתוקנים בעד התרומה מ"מ י"ל דהחומש אינו משלם רק ערך שויא דמי תרומה שהיא בזול וכזה נותן חומש פירות מתוקנין ולהכי מייתי מהכא דמשלם קרן וחומש מן החולין משמע דחומש אינו דמי תרומה רק הקרן דמי תרומה

דף נד ע"ב בתוספות מוסיף כו' וא"ת הא לעיל כו' בחזר והפקידו כו' עכ"ל. אפשר דמיירי שיחד לו כלי למה שנתחייב לו מתביעתו ואח"כ כשנשבע והודה ושילם לו הקרן א"כ כיון שנטלו ממון וחזר והפקידו אינו אצלו רק בתורת משכון וכששילם לו הקרן ס"ד שאינו משכון עוד על החומש. ובלא"ה נמי נראה דבלא"ה הקשה בס' ת"ח הביאו פ"י דבמרובה דרשינן מוחמשיתיו דריבתה תורה על קרן אחד חומשין הרבה ואין דריש מכאן דמוסיף חומש על חומש. ובאמת י"ל דזו עיקר הרבותא דודאי חומש שיחד לו עליו כלי ודאי נעשה קרן ולא צריך קרא להכי אלא נראה דמתניתין קמ"ל למאי דמשמע במרובה דף ס"ה ע"ב דקאמר בנשבע ארבעה פעמים דחומשו עולה לו בכפילו דעולה החומש ג"כ כמו הכפל ולפי סברת התוספות דבעינן יחוד כלי א"כ קשה כיון שנשבע פעם ראשונה והודה עולה החומש זוז וכשנשבע שנית הרי צריך ליתן חומש ג"כ על החומש הרי חומשו עולה יותר מכפילו וע"כ לומר דמיירי שלא הודה רק אחר כל הארבעה שבועות שנשבע שלא נתחייב יותר מד' זוזי בשביל כל שבועה זוז אחד וא"כ י"ל גם במתניתין היינו רבותא דמשלם חומש על חומש היינו שהיה חומשו זוז ונשבע לשקר עליו והודה וחזר ונשבע והודה משלם חומש על חומש דמיד בהודאה נעשה קרן אף שעדיין לא חייבוהו הב"ד נתחייב ממילא וחל שעבודו על הכלי מיהו אכתי לא מוכח שאם כפר בקרן כמה פעמים שיתחייב חומש בשביל כל שבועה שנשבע ואפשר לומר דבלא"ה הקשה בספר פני יהושע נדרוש מעליו דחומשו כיוצא בו להוסיף חומש לכן אפשר לומר דבמעשר לא פסיקא לן למדרש עליו דחומשו כיוצא בו כיון דמעשר אינו מוסיף עליו חומש רק הבעלים ואפילו מ"ד מעשר ממון גבוה הוא י"ל דלא שייך כיוצא בו כיון דאין החומש תלי בגוף המעשר רק בבעלים א"כ בגזל שפיר דריש מעליו דחומשו כיוצא בו וא"כ אייתר חמישיתיו לומר דמשלם כמה חומשין לגזילה אחת

בתוספות ד"ה ולא וא"ת כו' מביא בסלע מעות כו' עכ"ל. והקשה בספר פני יהושע דלמא מיירי שסלע זו הוא קרן של מעשר שחילל המעשר בסלע והוסיף חומש עליו ונתערב הסלע. ונראה דבלא"ה י"ל שהוא של חבירו ואין מוסיף חומש על של חבירו לכן י"ל דודאי הא גופא קשיא להו למה נקט בענין דליכא חומש טפי הו"ל לאשמועינן אגב אורחא דמוסיפין חומש על חומש וע"ז תירצו דע"כ לאו דוקא הוא

בפרש"י ד"ה ומועלין בה כו' ועוד דאפי' ליתגבה כל הני שייכא מעילה לענין הקדש. והקשה מהרש"א הא באמת בקדשים קלים אין מעילה. ומ"ש דבקדשים קלים שייך ג"כ מעילה תמוה כמש"כ בספר פני יהושע ג"כ וכן מפורש ג"כ בפרק ראוהו ב"ד שלמים לאו בני מעילה נינהו איסורא רכיב עלייהו ונראה לפי דקדוק לשון הש"ס דקאמר בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים משמע דלא קאמר אלא למעוטי אבל לפי האמת הא איכא גם בקדשי קדשים חטאת ואשם שהבשר נאכל ובעולה העור לכהן וע"כ בהך ס"ד הוה ס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הן משא"כ קדשי קדשים י"ל דס"ל משלחן גבוה קזכו. ובאמת כבר כתבו התוספות בביצה דף כ"א דאפילו לר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הם מ"מ משולחן גבוה קזכו א"כ גם לפי האמת אין זו כלל שיהיה כולה לשמים

בפירש"י ד"ה דלמא כו' וקרי לחומש מעילה כו' עכ"ל. פרש"י דחוק. ואפשר היה לומר דקאי לענין דיש מציאות מעילה טפי בבהמה טמאה משום דאיכא תוספת חומש א"כ אם חילל ד' בה' כולה הקדש ומועל בכל פרוטה משא"כ מה שנתמעט מן החומש אם חילל ד' על ה' הוה החומש הקדש טעות וא"כ אם נהנה בפרוטה הרי החומש חולין וליכא מעילה. ואפשר לומר דמועלין בה מפרש נוטריקון ה' היינו חומש שמועלין בחומשו. גם אפשר שיש בה כל המדות הללו שתחילה הקדש וכולה לשמים ומועלין אף כל שיש בה כל מדות הללו שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה מוסיפין חומש: