מעיני החכמה קפו

חלה נוכל לפרש אסורין לזרים קמ"ל שאין להם פדיון אבל אהך מתניתין דרר"ב דבכורים אמרינן ביבמות דאין להם פדיון שייריה הוכרח רש"י לפרש משום משא"כ במעשר

בתוס' ד"ה והן כו'. שלהי בכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר כו' ותימה דבפרק בתרא כו'. אפשר לומר דבלא"ה יש להבין למה נקט עבדים וקרקעות דוקא כו' אלא נראה דשאר מקח לא שייך אין לוקחין כיון דמעות אין קונות א"כ בלא"ה אם עביד משיכה קנה דלא גרע ממתנה אלא שמחוייב ליתן לו המעשר שפסק כנגדו והא דנקט בהמה טמאה אפשר קמ"ל אע"ג דמעות אין קונות ולא משכחת לה בלא משיכה אפשר דהיינו אגב קרקע והיינו שנותן מעות לקנות הקרקע ויקנה הבהמה אגב וא"כ י"ל ודאי לחי דומיא דמת שרי בנותן לו דמי מעשר שיתן לו שאר דברים דלחי שרי מ"מ למת אסור אם נותן לו מעשר אף דלא קנה מ"מ כיון שנותן למת מחמת שנתן לו מעשר אסור ולפמ"ש א"ש דרש"י נקט קדושי אשה לקצר דלענין מקח וממכר ליכא נ"מ כ"כ דמ"מ לא גרע ממתנה וצריך לאוקמה לענין שמעות מעשר אינן קונות וניחא ליה לרש"י למינקט בפשיטות דלענין קדושין אינה מקודשת כש"כ התוס' בקדושין

בתוספות ד"ה הו"ל דבר שיש לו מתירין וא"ת תרומה נמי כו' עכ"ל. לכאורה תמוה שמפורש בש"ס שם קושית התוספות ותירוצם בנדרים שם. ואפשר דהתוספות כתבו ליישב דקשה כיון דבמתניתין י"ל דלא בטיל כלל ה"ל לאקשויי בפשיטות מן הברייתא דמפורש דמעשר שני בטל ברובא כיון דלא קשיא ממתניתין לכן י"ל דודאי משמע כפשטא דמתני' דקולי דתרומה לא קתני והא דקאמר והן נכסי כהן לא שייך בזה קולי דתרומה דלא שייך לענין איסור והיתר ואדרבה לפעמים איכא חומרא שאם קדש אשה מקודשת ואין ענין לאיסור והיתר לכן י"ל דלפמש"כ תירוץ הש"ס דמוקי בתרומה ביד כהן דליתה בשאלה והטעם הוא כיון דכבר יצא הדבר מרשות הבעלים ובא ליד כהן נעשה ברשותו של כהן משא"כ אי לא הוה נכסי כהן רק ממון גבוה שפיר הוה מצינן למימר דכי היכא דמעיקרא כשהוא ביד בעלים איתא בשאלה אף שאינה ממון בעלים הה"ד כשהוא ביד כהן ליכא שינוי רשות ואף דהתוספות בפסחים כתבו בהקדש ביד גזבר אינו בשאלה כבר כתבתי במקום אחר שאין דברי התוספות מוכרחים בזה וא"כ י"ל הך דקאמר דהן נכסי כהן מקרי קולא היינו משום דמשום הכי בטל ברובא ולא הוה דבר שיל"מ כיון שבא לרשות כהן אינה בשאלה וא"כ לא קאמר הכי רק לדחויא בעלמא משא"כ לפי האמת דמסיק שם דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ א"כ ממילא שאין בנכסי כהן צד קולא וא"כ משמע לן דחומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני והך דנכסי כהן לא מקרי קולא לענין איסור והיתר ועיין מש"כ בגמרא בסמוך

בגמרא לא ס"ד דתניא בהדיא כו'. כבר כתבתי דיש לדקדק דהו"ל לאקשויי בפשיטות מהך ברייתא. ואפשר לומר דבלא"ה קשה מאי פריך ליעבד כדחזקיה הא י"ל שכבר חילל מה שהיה לו חצי פרוטה מעשר ואין יכול לחלל עוד על מעות ראשונות שכבר נתערב לו חצי פרוטה מעשר והוכרח לחלל על מעות ראשונות א"כ כשחזר ונתערב לו חצי פרוטה אין לו על מה לחלל. מיהו במתניתין דנקט בתרומה שעולה בק"א ובאמת משכחת לה שיעלה בפחות והיינו אם כבר נתערב לו תרומה בק"א ואח"כ חזר ונתערב לו עוד תרומה שאם נצרף שתי התערובות אין ק"א לבטל ובאמת בכה"ג מ"מ בטל דאדרבה האיסור מעלה את ההיתר וע"כ לא מיירי בשתי תערובות לכן משמע ליה דגם הברייתא מפרשא. בפשיטות אף שהוא תערובת ראשונה מ"מ בטל ברובא ופריך שפיר נחלל על מעות ראשונות עוד אפשר דבפשיטות הוה מצי למימר דלא פריק אלא דמשמע ליה דמ"מ יוכל לבקש מחבירו שיפדה על שלו כדאיתא במשנה דמעשר שני פ"ד משנה ד'. מיהו י"ל דהא. גופא תלי אי מעשר ממון גבוה הוא שפיר הכל יכולין לפדותו משא"כ אי מעשר ממון הדיוט הוא י"ל שאין יכולין לפדותו רק הבעלים וא"כ הוה מצינן למימר דברייתא ס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא ושפיר מצי איירי בלא פריק ולהכי מייתי מתניתין דס"ל מעשר ממון גבוה ואפ"ה קאמר בברייתא דקאי אמתניתין דמעשר שני שאין בו ש"פ בטל ברובא א"כ מוכח שפיר דאפילו למ"ד מ"ש ממון גבוה מ"מ בטל ברובא וא"כ ל"ל בלא פריק דהא חבירו יכול לפדותו בודאי אי ממון גבוה משא"כ אי לא הוה מייתי מתניתין הוה מצי לדחויי דאי ממון הדיוט הוא הוה ממון בעלים אין אחר יכול לפדותו כלל אף דלפי האמת לא מצינו פלוגתא בזה מ"מ הוה מצי לדחויי הכי להכי מייתי מתניתין וברייתא לפרושי מתניתין

בגמרא ליעבד ליה כדחזקיה. קשה איך סגי שיפדה במעות ראשונות ניחוש ששוה פרועה במדי כמו דחיישינן בקדושין בקידשה בתמרה שמא ש"פ במדי. מיהו הכא אפשר לומר בתערובות לא חיישינן כולי האי מיהו לעיל משמע דאף כשהוא בעינא נמי סגי שיאמר הוא וחומשו מחולל ועוד דאי בעינא אי אפשר לחלל גם בתערובות לא מקרי דשיל"מ כמ"ש הפוסקים בתערובות חמץ דלא מקרי דשיל"מ אף שאינו חוזר וניער כיון שהחמץ עצמו, חוזר לאיסורו ועי' ברא"ש פ"ק דקדושין דאינן אלא קדושין דרבנן ועיין שם בשם הרמב"ם דלא משמע הכי

בתוס' ד"ה דלמא כו' וא"ת בהקומץ רבה כו' ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי ודאי כו' עכ"ל התוספות נדחקו. ויש ליישב דודאי התם כיון שנתערב לו טבל בחולין ואינו מפריש מיניה וביה ע"כ ידע שלכך אי אפשר לעשר דשמא יפריש מן החולין על הטבל א"כ ע"כ ידע שאין מעשרין מן הפטור על החיוב מסתמא ידע נמי דאין מפרישין מן החיוב על הפטור דהא טבל בחולין בטל לגמרי ברובא מן התורה ואפ"ה ידע שאין מפרישין מיניה וביה א"כ כ"ש דידע שאין להפריש מן החיוב על הפטור משא"כ הכא

בתוספות ד"ה דלמא כו' וא"ת והא דתנן הפורט סלע כו'. התוס' נדחקו בזה. ונראה דבלא"ה קשה בסוגיא יערב עוד חצי פרוטה ויחלל על פרוטה ולא שייך לומר אין מבטלין איסור לכתחלה שהרי באמת אינו בטל רק שיחלל אם כן אינו מכוין לבטל רק לתקן האיסור בפרט לדעת הפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן וא"כ בכה"ג לא שייך למיגזר מידי. עוד קשה יחלל מעשר אחר ויאמר אח"כ שחצי פרוטה תהא מחוללת על זה המעשר. לכן נראה דבלאו הכי מה שהקשו התוספות איך מחללין אפרוטות הא אי אפשר לצמצם ואוכל חצי פרוטה בלא חילול ונראה דלא קשיא כלל למסקנא דמעשר שאין בו שוה פרוטה בטל ברובא א"כ א"ש אף דאי אפשר לצמצם ליכא איסורא מאחר דאי אפשר ואף אם יש חצי פרוטה במעשר שאינה תופסת הרי בטילה היא ברובא כיון דלפי האמת מע"ש שאין בו שוה פרוטה בטל ברובא וא"כ ממילא כל הפלפול בש"ס כאן אם יש מציאות שיהיה מעשר שאין בו ש"פ שנתערב יהיה לו מתירין וכיון דמסיק דחצי פרוטה לא תפסה א"כ ממילא לא גזרו שיהיה בכלל דבר שיש לו מתירין שלא יתבטל דא"כ אי אפשר לחלל על פרוטות כלל א"כ תו לא מקרי דשיל"מ מאחר שע"י גזירה זו לא יוכל לחלל על פרוטות כלל לכן שפיר בטל ברובא. ולפ"ז מוכח דאף באיסור שלא היה ניכר מעולם נמי שייך בו ביטול דאל"כ אינו מתורץ קושית התוס' היפך סברת המרדכי בשם רבינו משלם שהקשה בפרק מצות חליצה גבי יבמה שרקקה דם שסובר דאיסור שלא היה ניכר מעולם לא שייך בו ביטול דא"כ לא שייך לתרץ דאף אם אינו מצומצם בטלה החצי פרוטה שהרי לא ניכר מעולם ועי' משנה למלך פרק א' מהל' מטמאי משכב ומושב דין י"ד ועי' מש"כ לקמן דף נ"ד. ויש לדקדק בסוגיא לפרש"י בחולין דף צ"ט שפירש דתרומה ובכורים גם באינו מינו צריך ק"א וא"כ קשה נימא דמעשר שני בטל ברובא באינו מינו דדבר שיש לו מתירין לא הוה רק במינו כדאיתא בנדרים דף נ"ב ע"א מיהו מברייתא דנקט דוקא מעשר שאין בו שוה פרוטה אי באינו מינו אפילו יש בו שוה פרוטה נמי בטל. מיהו קשה בברייתא גופא כיון דקולי דמעשר קתני הוה ליה לפרושי מעשר שני דבאינו מינו הוא בטל ותרומה אפי' באינו מינו לא בטל

דף נג ע"ב בגמרא הלקוח בכסף כו' כר' יהודה בילדותי בחדושי לי"ד הקשיתי מכאן לפרש"י דס"ל לר' יהודה מין במינו לא בטל אפילו יבש ביבש לא בטיל וא"כ קשה איך אמר דמעשר בטל ברובא אי בשאינו מינו אפילו יש בו שוה פרוטה דהוה דשיל"מ מ"מ באינו מינו בטל וע"כ במין במינו א"כ אפי' שאר איסורין אין בטלין כיון דמין במינו לא בטיל בשלמא לשיטת התוספות דביבש ביבש גם לר' יהודה בטל חמור דשיל"מ דאפילו ביבש לא בטל אבל לפרש"י לא שייך חומרא לר' יהודה בדבר שיש לו מתירין טפי משאר איסורין וצ"ע

בתוס' ד"ה אפילו כו' מעיקרא כו' ה"מ למיפרך כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי אין הקושיא דלא ליתני כלל שיצא רק נכנס לירושלים ולא יצא דודאי רבותא טפי דאפי' חוץ לירושלים מותר לאכלו רק הקושיא הוא דליתני מעשר שני חוץ לירושלים סתמא ולמה נקט שנכנס ויצא וא"כ י"ל דמעיקרא דמשני בשנטמא לא קשיא מאי איריא יצא כיון דס"ד משום דנטמא אין פודין אותו א"כ י"ל בלא נכנס לירושלים דאיכא איסור חוץ לירושלים לאו דלא תוכל לאכול בשעריך וא"כ י"ל דאיסור טומאה לא חייל אאיסור חוץ ושפיר יכול לפדותו. משא"כ בירושלים דליכא איסור חוץ ואיכא איסור טומאה וכבר חייל לכן אפילו יצא אין פודין אותו משא"כ למאי דמוקי כר' יהודה ור"י ס"ל גיד הנשה נוהג בטומאה משום דהוה איסור חמור כיון שנאסר לבני נח א"כ כ"ש דטומאה דחמירא חיילא אאיסור חוץ א"כ לקוח בכסף מעשר אפילו נימא חוץ לירושלים אינו נפדה כדמשמע מדברי ר' יהודה דאמר יקבר ולא מפליג פריך שפיר לא ליתני יצא כלל דאפ"ה אינו נפדה לר"י

בתוספות ד"ה לא פלוג רבנן תימא דבס"פ חלק כו' ולא קאמר דלא פלוג רבנן עכ"ל. התוספות נדחקו. ולענ"ד נראה ליישב דהכא לא קאמר אלא לענין דלא שייך לומר דהוא דשיל"מ דהא באמת באם היה מחיצות וקלטוהו תו אינו נפדה וא"כ אם המעשר הוא