מעיני החכמה קפד

דמ"מ י"ל בירושה שהוא דשלב"ל לא שייך קנין גם לרב דהא משמע בפרק איזהו נשך דקודם שבאו לעולם יכול לחזור גם לרב משא"כ אם מכרה הכתובה בטובת הנאה הנאה הוה מכירה גמורה ואינה יכולה לחזור

בפירש"י ד"ה דודאי עקר כו' אבל הכא כו' מי יימר דעקר שמא לא יהא בו אונאה עכ"ל. צ"ע דזה אינו רק גילוי מלתא דכיון שאנו רואין שיש בו אונאה הרי ראינו שבודאי עקר ואפשר דתלי בלשון התנאי שמתנה לעקר בודאי כמו שאר כסות שמתנה שלא יהיה לה שאר כסות מקרי ודאי עקר. מיהו למש"כ התוספות ד"ה אבל דבשביעית לא מקרי ודאי עקר דאפשר שיפרע לו קודם שביעית אע"ג דלשון התנאי ע"מ שלא תשמיטני שביעית בא לעקר ודאי צ"ל דמ"מ כיון דאפשר שהמעשה לא יבא לידי עקירת מ"ש בתורה לא מקרי ג"כ ודאי עקר רק כשהוא מצד הלשון וגם מצד המעשה. מיהו קשה בשאר כסות נמי אפשר שיספיק לה מעשה ידיה למזונות ולא יצטרך ליתן לה מזונות ואמאי מקרי ודאי עקר וצ"ל דמ"מ מיד שפורק ממנו החיוב שהוטל עליו מקרי עקר שהרי נושאה מבלי שיעבוד שהטילה התורה עליו משא"כ בשביעית עדיין לא הוטל עליו חוב השמיטה ואפשר שלא יחול עליו חוב השמיטה

בפירש"י ד"ה אין לו כו' כדפרישית דמי יימר דעקר עכ"ל. צ"ע דהא באמת קי"ל כר' יהודה דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים אע"ג דודאי עקר. ונהי דלעיל בעי לאסוקי דשמואל מצי סבר כר' יהודה מ"מ לא היה צריך רש"י למיתלי טעמא בהכי כיון דבאמת קי"ל כר' יהודה אף בודאי עקר. ואפשר דקשיא ליה לרש"י לפי האמת דמפליג בין ידע דמחיל ולא ידע דמחיל א"כ תקשי כיון דר"מ ודאי פליג אר"י דס"ל תנאו בטל ונהי דר"י ס"ל תנאו קיים מנ"ל דפליג ר"י בלא ידע דמחיל דודאי יש סברא לחלק בין ידע דמחיל ללא ידע דמחיל. לכן ע"כ לפי האמת צ"ל דס"ל לשמואל בלא ודאי עקר לכ"ע מהני תנאי אפילו לר"מ וא"כ באונאה דלא ודאי עקר אפילו לא ידע דמחיל לא מקרי מתנה על מש"כ בתורה ומצי שמואל סבר כר' מאיר. עוד אפשר דקשיא לשמואל לשיטתו דס"ל בע"מ שלא תשמיטנו שביעית אין שביעית משמטת וקשה הא לר"מ מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ור"י דס"ל תנאו קיים י"ל משום דמחלה שאר כסות משא"כ בשביעית לא שייך דמחיל שיתחייב שנית ואף אם רוצה שיתחייב שנית מ"מ כמו שמשמט עיקר המלוה ישמט החיוב שנתחייב ולא יהיה כחו עדיף מן גוף המלוה. וצ"ל דהיכא דלא ודאי עקר לא צריך לטעמא דמחילה וא"כ בשביעית אף דאינו נדון משום מחילה כיון דלא מקרי ודאי עקר כמ"ש התוספות שפיר י"ל דמהני תנאו וא"כ ע"כ ס"ל לשמואל הטעם משום מי יימר דעקר מיהו אפשר דשמואל דס"ל דמזונות מקרי דשלב"ל כמ"ש התוספות פרק הכותב וא"כ מוכח ממזונות דמהני לר' יהודה אע"ג דליכא למיתלי טעמא משום דמחיל כיון דהוה דשלב"ל א"כ מוכח אפילו בודאי עקר ולא שייך מחילה מ"מ מהני תנאי

בתוספות ד"ה על מנת כו' וקשה דבפ"ק דמכות מדמהו כו' עכ"ל. אפשר לפרש דודאי גם רש"י ס"ל דטעמא משום מתנה על מ"ש בתורה שאם התנה ע"מ שאין בו אונאה היינו שלא יחול איסור אונאה רק משום דמקרי מתנה עמ"ש בתורה מפרשינן ליה שאין בו אונאה משא"כ אם היה יכול להתנות בכה"ג הוה מפרשינן ליה דמתנה שלא יחול איסור אונאה ומשמע לרש"י הכי מדסיים כאן הרי יש בו אונאה ובשביעית לא מפרש הרי יש בו שביעית לכן משמע דכאן מפרשינן שאין בו בחפץ אונאה והרי יש בו וא"כ שפיר מדמהו לשביעית דאי בשביעית בכה"ג יכול לאתנויי גם כאן הוה מפרשינן שלא יהיה בו דין אונאה

בתוספות ד"ה הנושא כו' וקשה דאין שייך לשון אונאה. אין זו קושיא כ"כ לפרש"י דכונת רש"י אע"ג דמצי למימר ליה שהיה לו לדקדק שלא יתאנה קמ"ל דמ"מ כיון שא"ל מכור במה שתוכל אין לו טענה עליו. ומה שהקשה עוד אי שליח לא קיבל אחריות פשיטא לפמ"ש לק"מ דמ"מ מצי למימר שהיה לו ליזהר שלא יאונה קמ"ל כיון שא"ל מכור במה שתוכל אין לו טענה עליו

בתוספות ד"ה בד"א וריב"ן פי' כו' נעשה כו'. והקשה מהרש"א דה"ל למימר בפשיטות הא דנקט יודע אני היינו לרבותא אע"ג דודאי קא עקר אפ"ה תנאו קיים לר' יהודה. ולפענ"ד נראה דריב"ן אינו מפרש כדפרש"י דמי יימר דעקר דשמא לא יהא בו אונאה דהא אין זה רק גלוי מלתא אלא דמי יימר דעקר היינו דבודאי מי שחפץ לקנות ויודע שאינו שוה לפעמים סבר וקיבל שיקנה ביוקר כדאמרינן לקמן עשיק לגבך ואפשר שהקונה לא היה מקפיד אף אם יודע שקונה ביוקר ולא מקרי אונאה רק באם שלא היה קונה ביוקר לכן לא מקרי ודאי עקר אבל באמר לו יודע אני שחפץ זה אינו שוה אלא מנה ואינו רוצה למכור במאתים אינו בגדר אונאה כלל דמתנה גמורה הוא ולא מקרי כלל עקר דין אונאה שכל שמודיע לו אינו בכלל אונאה כלל ולא מקרי כלל עקר באמר יודע אני

בתוספות ד"ה שני פונדיונים כו' וא"ת תקשה לרב כו' ואפילו לשמואל כו' עכ"ל. דברי התוספות דחוקים ולענ"ד נראה ליישב דודאי סלע טבוע בכ"ד מעין גוף הכסף אינו שוה כ"כ רק חשיבות הטבעא עולה ג"כ דרך משל אם הכסף עצמו שוה עשרים הרי הטיבעא והצורה שוה ד' ג"כ וכשמתמעט הסלע מחמת שחיקת המתכת אינו מתמעט רק משווי המתכת אבל חשיבות הצורה לא נתמעט כ"כ וא"כ אם נחסרו ב' פונדיונות פחות פרוטה י"ל דאינו מגיע אפילו לשתות מעות רק שנתנו שיעור אונאה של סלע לפי משקל הסלע דבכה"ג לא מחיל במטבע אבל אינו דומה לחפץ שכל השווי נתמעט שתות

בא"ד וי"ל דמיירי שמכר לו טלית וכו' ונתן לו סלע שחסר ד' מעות כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דמ"מ קשה לשמואל דס"ל שתות מעות נמי שנינו א"כ אפילו חסר הסלע פחות מד' מעות מ"מ הוה שתות מעות ומ"ש מהרש"א דס"ל סברת המרדכי דכשהוא יותר משתות מעות ופחות משתות מקח הוה מחילה ודאי דחוק לייחס להתוספות סברת המרדכי דלית לה פתר. לכן נראה דס"ל להתוספות לענין מטבע אזלינן בתר שתות מקח כיון דמשכחת לה אונאה גם במקח שיאנה המוכר בטלית פחות משתות ג"כ נמצא שאם נחשוב לעומת חסרון הסלע אונאה פחות משתות שיש במקח לא יעלה לשתות מעות ואע"ג דמשכחת לה שיראנה המוכר י"ל ודאי אונאת לוקח שכיחא טפי דמוכר קים ליה בזבינתיה כדלעיל. לכן בסלע נתנו שיעור שתות סלע דוקא. ועוד אפשר לומר דלהכי שיערו בשתות סלע ולא דמי למקח דהמקח שקונה לעצמו לכן אם נתאנה שתות מעות הוה אונאה אף שאינו שתות אבל אם נתאנה בסלע אף שאינו שוה מ"מ הרי עומד להוצאה ואם יוציאנו ג"כ מפחות משתות לא יהיה אונאה א"כ אונאה דסלע לא הוה אונאה כ"כ שהרי יכול להוציא ג"כ באונאת פחות שתות וכ"ש אי נימא דאסור לאנות אפילו פחות משתות בחפץ ובסלע פחות משתות יכול להוציאו לכתחילה ואם הסלע שוה כ"א יכול להוציאו בשווי אלא דמ"מ שערו בשתות אלא דהתוספות משמע להו לפי מאי דס"ד דמיירי שמוכר סלע חסירה במעות כיון דמקח עיקר הו"ל לקבוע אונאה על הסלע שמכר וא"כ לפי תירוץ התוספות דמיירי שהסלע דמי הטלית לא קשה כלל לשמואל שהרי סלע שוה יותר מכ' מעין יכול להוציאו עכ"פ לכתחלה אם הוא פחות משתות מעות בודאי א"כ אין בו אונאה כ"כ כמו בחפץ לכן בשוה יותר מכ' אף דהוה שתות מעות אין בו אונאה כ"כ לכן נתנו שיעורו בשתות סלע שהוא ד' מעין

דף נב ע"א בפירש"י ד"ה כיון דלא סגי ליה שאינו יוצא בהוצאה עכ"ל. משמע דטעמייהו דמקרי אונאה משום שאינו יוצא בהוצאה וא"כ קשה אם אינו יוצא בהוצאה מ"ט דר"ש דסובר שתות וכי נחלקו במציאות אם יוצא בהוצאה כשחסר שתות או לא דבודאי אם אינו יוצא בהוצאה אין לך אונאה גדולה מזו. ועלה בדעתי דיוצא בהוצאה לכ"ע רק שצריך ליתנה בפחות כדי שיעור החסרון ולכן ס"ל להנך אמוראי כיון דלא סגי בסלע שלם לא מחיל ור"ש ס"ל דמ"מ עד שתות מחיל מיהו מלשון הרא"ש משמע דבמטבע מותר לכתחלה להוציאה ביפה לפי שגם אחר יקבלנה ביפה א"כ משמע דטעמא משום שמקבלין אותו כמו סלע טוב א"כ קשה במאי שייכא פלוגתייהו דאם מקבלין אותו ביפה מ"ט דהני תנאי דפליגי אר"ש גם מפרש"י שפירש בסמוך מותר להוציאו ביפה משמע שמוציאה בשויה ביפה וצ"ע

בתוס' ד"ה עשיק וא"ת התינח כו' נתאנה מוכר כו'. קושי' עצומה הוא ודברי התוס' דחוקים לכן נראה דיש לדייק למה אמר מ"ש טלית ולמה נקט טלית דוקא לכן י"ל דודאי בפשיטות מצינו למימר דבשאר מילי פחות משתות לא מחיל רק לפי שאפשר שיאנה גם הוא לשני ומחיל פחות משתות פן יהיה הוא המאנה ימחול לו הלוקח וכן איפכא שיכול גם להונותו משא"כ במטבע שאינו מתאנה בה רק מי שלוקחה בשויה דלעולם אינה שוה יותר מסלע לכן ליכא מחילה אפילו בפחות משתות רק בטלית ס"ד שאם לקח טלית שוה ה' בפחות מו' לא שייך לומר שמוחל שאין לו נ"מ כ"כ בין אם שוה ה' או יותר כיון שאינו חפץ רק בעלים לא שייך לומר שאם יאנה המוכר בפחות משתות דהיינו שיהיה שוה יותר משש דאין זה ריוח לגבי הלוקח שרוצה בטלית לנפשיה אף א יהיה שוה יותר לא מחשיב לגביה ריוח כ"כ מה שיאנה לחבירו דיכול ללבוש טלית גריע קצת א"כ לא מחיל אפילו פחות משתות לכן משני גר בטלית שייך דניחא ליה שאם יקנה לפעמים טלית שוה מעט פחות מז בששה וניחא ליה ללבוש בגד חשוב יותר ושייך ג"כ איידי דבעי למקניו להונות לחבירו מחיל כשיתאנה גם הוא וא"כ בשאר דברים לא קשה בלאו הכי די"ל דפחות משתות לא מחיל רק כשאפשר שיאנה לחבירו ולא שייך כן בסלע לכן נתנו שיעור במטבע בפחות משתות

בתוספות ד"ה ולא קתני עד רביע כו' צריך שיפריש רובע לקיר כו' עכ"ל. אפשר דהכא כיון שהזכיר הדינר טל הו"ל למימר רביע מדינר שהזכיר ולא רובע סתם דהא קאי אדינר שהזכיר בפירש"י ד"ה מאי קאמר כו' דמאי אריא איסר אפילו משהו דהו אמר בסלע עד שקל עכ"ל. והקש' מהרש"א למה נימא דאו עמד על שקל שאסור לקיימו מ"ש מסלע חסירה דאינו אסור לקיים רק בנפחתה כדי אונאה ועי' במהרש"א דגם במטבע אסור להונות אפילו פחות משתות רק בשביל שהוא ניכר וידע ומחיל וזהו דוחק