מעיני החכמה קפג

לא היה מוכר רק בשש ומחצה ונמצא דהוה לגבי מוכר יותר משתות

בתוספות ד"ה אמר רבא פ"ה כו' ורבא אית ליה דרב חסדא כו' כיון שהוקר בכדי שיראה כו' עכ"ל דברים אלו תמוהים דכיון דקנה ומחזיר אונאה הרי כבר נתקיים המקח ולמה יחזור הלוקח בשביל שנתיקר תוך כדי שיראה ואם דין שיהיה ביטול מקח מחמת שנתייקר תוך כדי שיראה שלא נגמר המקח עדיין א"כ יוחשב כביטול מקח דשניהם חוזרין וגם המוכר יוכל לחזור. ואפשר דמדינא היה יכול גם המוכר לחזור דעיקר גמר המקח בכדי שיראה ויאמר התגר שאין אונאה בשעת הראותו לתגר ואם היה אז שיעור ביטול מקח בדין שניהם חוזרין רק דחכמים תקנו שלא יוכל המוכר לחזור משא"כ הלוקח וצ"ע

בא"ד וקשה לר"ת וכי חולק רבא כו'. אפשר לומר דהך דיד לוקח על העליונה ואם חפץ במקחו יקיים ויחזיר אונאה ואם לא חפץ חוזר אפשר דתליא בברירה ואם נתרצה אמרינן הוברר הדבר למפרע שהמקח קיים וא"כ לדידן דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לא אמרינן ידו על העליונה רק קנה ומחזיר אונאה

בגמרא לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר. קשה למה לא נימא כיון דהמוכר מקחו בידו היה לו להראות כמה שוה כמו הלוקח שמראה אחר הקנין. וצ"ל דודאי בשעת מכירה אמרינן מסתמא לא ידע דאילו ידע ששוה לא היה מוכרו בזול יותר רק אצל הלוקח הוה הוכחה ממה שלא החזירו שמחל אבל לגבי מוכר שאינו בידו ליכא הוכחה זו ובשעת מכירה מסתמא לא ידע

דף נא ע"א בגמרא אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא מינה כו'. מקשין המפרשים למה לא קשיא להו אמאי שמחו מעיקרא ואי ביטול מקח לעולם חוזר א"ש השמחה ג"כ דעד שליש הלוקח לא יחזור אחר כדי שיראה ומוכר לעולם חוזר אך אי ביטול מקח נמי בכדי שיראה א"כ ע"כ שמחו בשתות עצמה א"כ אפילו נימא מוכר לעולם חוזר נמי קשה אמאי שמחו ונדחקו ליישב קושיא זו. ונראה דמצינן למימר ע"פ מה דקי"ל בשליח שטעה אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא ח"מ סי' קפ"ב ס"ג והקונה מן השליח דינו כשאר כל אדם וא"כ י"ל דתגרי לוד עשו בערמה שמכרו ע"י שליח נמצא שהם יכולין לתבוע אפילו אונאה כ"ש והלוקח עד שתות ושתות עצמה הוה מחילה דודאי שהם מכרו לרבים לא שכיח שיקנו הקונים ע"י שליח ורובם אין קונים ע"י שליח משא"כ לענין חזרה אפילו ע"י שליח אם אינו חוזר כדי שיראה הוה מחילה דאחר שבא המקח ליד לוקח היה לו לחזור ואין חילוק בין קנה ע"י שליח או ע"י עצמו לענין החזרה א"כ פריך שפיר אמאי חזרו דאף ע"י שליח לא יוכלו. לחזור בשהו יותר מכשיעור וא"ש. מיהו נ"ל ע"פ פשוטו ודאי פשיטא לן דתגרי לוד בקיאי טפי ושכיח אונאה טפי בלוקחים משיתאנו הם ואין הקושיא רק על יתר משתות דאמרינן לעיל ביטול מקח לא שכיח וכולם מבינים על ביטול מקח א"כ קשיא ליה אמאי חזרו דהרי יש להם ריוח דשתות עצמו וגם ביתר משתות שחוזר לעולם לפעמים להם ג"כ הוא טובה ומשני דלא שכיחי דטעו כלל אפילו בשתות או פחות משתות וא"כ יותר נוח להו לאנות הקונים שמתרמים יותר. אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לסייע ממתניתין מדחזרו דמוכר לעולם חוזר דילמא אדרבא מוכר אינו חוזר מטעם שכבר היה מקחו בידו ויכול לשאול דמי שויא לכן לא יראו תגרי לוד שיתאנו הם שהרי יכולין לחקור דמי שווין ומה"ט דמוכר אינו חוזר אין להם מלירא שיתאנו הם לכן חזרו וצ"ע

ועוד נ"ל ליישב קושי' המפרשים דבלא"ה י"ל דמה קשי' להו אמאי חזרו דילמא ס"ל תגר אין לו אונאה וא"כ הם בלאו הכי אין יכולין לחזור ושפיר שמחו במה שיאנו הלוקח מיהו אי אמרינן דביטול מקח לעולם חוזר כפי שיטת רש"י לעיל לא ס"ל כלל דשתות עצמה הוה מחילה רק דשמחו דעד שליש הוא ביטול מקח לרבנן ולר"ט לאחר כדי שיראה אינו חוזר ואי ס"ל תגר אין לו אונאה משמע דביטול מקח יש לו כמו שדייקו הא דבעל בית אין לו אונאה ש"מ ביטול מקח יש לו א"כ תקשי כ"ש במאי שמחו דהא בס"ד לא מפליג בין שיתאנו הם או שיאנו אחרים א"כ אין לפרש כלל במאי שמחו וע"כ ס"ל דיש לתגר אונאה וא"כ תקשי אמאי חזרו משא"כ אי אמרינן ביטול מקח בכדי שיראה ושמחו בשתות עצמה שפיר יש לפרש דס"ל תגר אין לו אונאה וא"ש השמחה בשתות עצמה והחזרה ג"כ ניחא ולא קאי הא דמסייע ליה דלעולם חוזר רק אם ביטול מקח לעולם חוזר מסייע ליה שפיר דמוכר לעולם חוזר דא"ש החזרה והשמחה דהשמחה היה דמשתות ועד שליש לאחר כדי שיראה לא יחזרו והם לעולם חוזרין וע"כ אין הסיוע רק אי לעולם חוזר אבל אי אמרינן ביטול מקח כדי שיראה י"ל בלא"ה דס"ל תגר אין לו אונאה וא"ש שמחו וחזרו דשמחו בשתות עצמה וחזרו משום דלדידהו ליכא נ"מ דתגר אין לו אונאה ועדיף להו ביטול מקח לרבנן אבל מעיקרא שמחו דניחא להו בריוח דשתות עצמה

בגמרא אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא לכאורה קשה אפילו יתן לו פחות משיתא כל שיהיה שתות מעות נמי צריך להחזיר אונאה ואם שיתא זוזי ל"ו מעות ואינו שוה רק למ"ד מעות אף אם יתן לו ל"ה מעות מ"מ יהיה שתות מעות דהיינו שויא שיתא בשבעה. ואפשר מכאן ראיה לדברי. המרדכי שסובר ביש יותר משתות מעות אזלינן בתר מקח והוה מחילה וא"כ ירא פן לא יצמצם לשתות מעות ויהיה מחילה לגמרי אכן כבר כתבתי שדברים אלו מרפסן איגרי ולא יאבה השכל לקבלם כלל. וצ"ל דהאי גברא בעי ליתן בפשיטות שלא יהיה רק שתות בבירור כפי דעתו

בגמרא והא אנן תנן כשם כו'. יש לדייק אמאי לא פריך לעיל אעובדא דרבא ממתניתין. ונראה ליישב לפי שיטת רש"י לעיל דרבא ס"ל שתות קנה ומחזיר אונאה דלא כסתם מתניתין דידו על העליונה א"כ י"ל דלרבא לא מצי לאקשויי ממתניתין די"ל דרבא לא ס"ל דלוקח מבע"ה אין לו אונאה רק שייך בשיטתיה דרבא דס"ל דלא אמרינן ידו על העליונה כבר נתקיים המקח ואין טענה ביניהם רק על חזרת אונאה שפיר י"ל בלוקח מבע"ה אין לו אונאה משא"כ מתניתין דס"ל דיד המתאנה על העליונה א"כ יכול להחזיר לו המקח א"כ לא שייך תו לומר דבעה"ב אין לו אונאה שהחפץ חביב עליו דעכ"פ יקח הברירה להחזיר החפץ אבל הכא לרב חסדא לשיטתיה דס"ל בפרק הספינה דיד המתאנה על העליונה כש"כ הרשב"ם שם דאל"כ בשוה ה' בו' ל"ש חזרה ואפ"ה ס"ל דבלוקח מבעה"ב אין לו אונאה פריך שפיר טפי וא"ש

בגמרא שם לא שנו כו' אבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה. מסיק בגמרא במאני תשמישתיה דאי לאו דיהבו ליה דמי יתירי לא מזבין וקשה מ"מ הרי הלוקח לא ידע דמחיל שהרי לא ידע שנתאנה וצ"ל דידע שבעה"ב אינו מוכר רק בדמים יתירים וסבר וקיבל לקנות ביוקר ואכתי קשה מ"מ הלוקח רוצה להחזיר לו חפצו ואם חביב עליו יחזור ויקחנו ממנו וצ"ל דקים לן דידע ומחיל בבירור והשתא הוא הדר ביה

בפירש"י ד"ה דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה עכ"ל. וקשה הא לא נתנה תורה דברים לשעורין אפילו שגג המוכר מ"מ אית ביה דין אונאה ואפשר דטעמא דהלוקח לא ימחול בשביל שסבור שהמוכר מזיד וכיון להזיק ובהכי ניחא דמסתמא מיירי אפילו ניתן למוכר במתנה או שהוא אומן ועשה החפץ דמ"מ הלוקח סומך שהמוכר יודע וכיון לאנותו לכן לא מחיל לגביה משא"כ הלוקח שאינו יודע. ולכאורה קשה דה"ל למימר דהמוכר שמקחו בידו יכול לחקור וקים ליה בזבינתיה טפי מהלוקח שאין בידו לשאול בטרם יבא המקח לידו

בגמרא משום שהוא תגר אין לו אונאה. וקשה נימא דתגר מסתמא הוא מבין וידע דמחיל או דאתרמי ליה זבינתא אחרינא ול"ל לאוקמיה בתגר ספסר. וצ"ל דסתם תגר י"ל שקנה כשער הזול ועתה נתיקר לכן מוקי בתגר ספסר שאינו שוהה המקח אצלו. מיהו קשה שמא נתאנה המוכר לספסר ויתבע אונאתו מן הספסר ולמה יפסיד הספסר חנם ואפשר דבכה"ג לא מצי תבע שהרי המוכר יודע שהספסר אינו משהה המקח אצלו ויודע שהוא מוכר מיד ואין בידו להחזיר מקחו וצ"ע שלא חלקו הפוסקים בזה. ואפשר דלמאי דלא קי"ל כר' יהודה גם הספסר יכול לתבוע אונאתו וממילא מחזיר גם למוכר מה שנתאנה מיהו אם אין הספסר יכול להחזיר המקח כגון שמכר לנכרי או שהלך לו הלוקח והספסר לא קיבל ג"כ דמי שויא אפשר דבאמת אין למוכר טענה עליו שהרי אינו חייב בזה כלום ואפשר דגם בשאר אינשי הדין כך שאם נתאנה המוכר והלוקח מכרה ג"כ בשויא ולא ידע שנתאנה המוכר אינו חוזר על הלוקח כלל ובאמת לולי פרש"י היה אפשר לפרש דתגר ספסר הוא בקי ביותר מחמת שקונה הרבה אבל סתם תגר אינו בקי כ"כ וכן משמע לשון הברייתא לקמן תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי ולפרש"י שפירש עיקר הטעם שאינו משהה המקח אינו שייך הטעם שהוא בקי משמע שהוא מבין כמו שומת בקיאין ולפרש"י צ"ל שבקי ומכיר כמה נתן בעד המקח וצ"ע

דף נא ע"ב בתוספות ד"ה הכא ובפרק הכותב כו' עכ"ל עיין מש"כ בחדושי פרק הכותב אריכות ואפשר לומר לפי מה שכתבו המפורשים שם שהקשו כיון דתקנת אושא לא היה בזמן המשנה, ואם כן אפילו לא כתב לה דין ודברים נמי מכרה קיים בנכסים שנפלה לה באירוסין ותירצו הרמב"ן והרא"ה והר"ן דנ"מ לנכסים שנפלו לה אחר נשואין א"כ י"ל ודאי מתניתין דהתם לאו משום דירושה מקרי לא ידע דמחיל דשפיר י"ל דירושה מקרי ידע דמחיל רק משום נכסים שנפלו לה אח"כ מקרי לא ידע דמחיל וא"כ ממילא י"ל דכתובה מקרי ידע דמחיל שכבר יש לה החיוב שפיר מקרי ידע דמחיל מיהו התוספות לשיטתו לא ס"ל כהרמב"ן כדמשמע מדבריהם פרק האשה שנפלו עיין בספרי יעלת חן סי' כ"ד ויתר סימנים באריכות

בא"ד וא"ת בפרק אף על פי כו' דכתובה לא ידעה דמחלה כו' עד כאן לשונו לכאורה היה נ"ל דכתובה יכולה למכור מיד בטובת הנאה לכן מקרי ידעה דמחלה משא"כ ירושה שאינו יכול למכור וכן ראיתי בשם ריטב"א. מיהו י"ל דקושית התוס' לרב לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ גם הירושה יכול למכור אף שאינו בעולם אלא