מעיני החכמה קפ

שקול זוזך היינו שזרקם בפניו אלא שהלוה לא רצה לקבלם ובכה"ג אפילו בהלואה גמורה הוה פרעון כדאיתא במ"מ פרק ט"ז מהלכות מלוה דין א' בשם הרמב"ן דקי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה וכן הוא בח"מ סימן ק"כ וא"כ הרמב"ם דייק לכתוב בא וטול מעותיך דבכה"ג הוה ש"ח עכ"פ דלא גרע מטול את שלך והוה ש"ח עכ"פ ואם זרק בפניו לא הוצרך הרמב"ם להביא דהא כבר פסק נתינה בע"כ שמה נתינה כדמוכח מדבריו בפ"ח מהלכות גרושין כש"כ כאן דבע"כ ודאי לא יהיה שומר. ועי' בסמ"ע סי' ק"כ שהקשה מהא דכתב המחבר באם א"ל הרי מעותיך צרורים בא וטול מעותיך והמלוה מסרב לקחתם ונגנבו או אבדו פטור ובס"ס קצ"ח כתב שאם הוציא המעות וייחד אחרים תחתיהם וקיבל מי שפרע י"א שחייב אפילו באונסין עד שיבאו לרשות לוקח ודחק בסמ"ע ליישב דודאי עיקר הטעם כיון שאם זרקן בפניו פטור דהוה פרעון בע"כ הה"ד בא"ל הנה מעותיך צרורים בא וטול מעותיך פטור ג"כ והיינו משום דהמלוה מסרב לקחתם ואומר בפירוש שאינו רוצה ליטלם א"כ לא שייך לחייבו בשביל שלא זרקן בפניו דכיון שהמלוה אמר בפירוש שאינו רוצה ללוקחם א"כ טבא למלוה עביד שנשארו עכ"פ במקום משומר ואינו בדין שיתחייב לעולם באחריות המלוה אבל בסי' קצ"ח לא מיירי שאמר הלוקח בפירוש שאינו רוצה לקבלם רק אחר שקיבל מי שפרע אמר לו המוכר טול מעותיך והלך לו הלוקח דאז אמרינן דמסתמא אילו זרקן בפניו היה נוטלן ומה שאמר לו טול מעותיך אין במשמע שסילק עצמו לגמרי ואינו חפץ בם שלא יחדם רק בשביל שלא ינגוש הלוקח עליו להחזיר לו המעות אחר שעשה לו שלא כהוגן יחד לו אחרים אבל אינו גלוי דעת שאינו חפץ עוד בהם והיה לו להחזירן ללוקח לא שיצטרך הלוקח לבא אחריהם ומסתמא אולי החזירן היה נוטלן ולא נפטר מאחריות ההלואה עד שיתנם בפני המלוה או שכבר אמר המלוה בפירוש שמסרב לקבלן שאז אין לחייבו בע"כ באחריות אבל אם אמר סתם טול מעותיך אין המלוה מחויב לילך אחריהן לביתו ולא נפטר מאחריות ההלואה דהיה לו לזרקן בפניו אבל במסרב בפירוש מה היה לו לעשות וכן מסתבר לדינא דכל שלא סירב בפירוש אין לפוטרו מן אחריות ההלואה. מיהו באמת לענ"ד סברת הרמב"ן שגם בהוציאם וייחד אחרים פטור היינו מהאי טעמא גופא דס"ל באמר לו שקול זוזך הו"ל פרעון דהא פשיטא כיון שהוציאם דלא גריעי ממלוה דאטו בשביל שעשה עול להוציאם ולחזור מן המקח יהיה עדיף ממלוה הא לא מסתבר כלל וע"כ הרמב"ן קאמר מטעם שגם במלוה הוה פרעון בכה"ג לכן אם קיבל מי שפרע כבר היה רשות בידו להחזירן בע"כ של לוקח ונפטר מן האחריות במה שאמר לו שקול זוזך שהיה יכול לזורקם לו בע"כ משא"כ בלא קיבל מי שפרע אין הלוקח מחוייב לקבלם דשמא לא יקבל מי שפרע וישאר המקח משא"כ בקיבל מי שפרע יכול להחזירם בע"כ דפרעון בע"כ שמיה פרעון וכן נראה מלשון הנמוקי יוסף אבל לכ"ע בהוציאם הם מלוה גמורה דאיך זוכה האחר במה שיחד לו מעות אחרים ולפ"ז לשון המחבר סי' קצ"ח שכתב י"א שחזרו הלואה וחייב באונסין וי"א שאפילו הוציאם כו' אע"פ שלא רצה הלוקח לקבלם פטור עכ"ל. משמע דפליגי אי חשוב הלואה ולפענ"ד הא ליתא דרמב"ן ס"ל בהלואה נמי דינא הכי דפרעון בע"כ שמיה פרעון ואפשר דהרמב"ן נמי לא קאמר רק בא"ל שקול זוזך וסירב הלוקח לקבלן כדפרישית או די"ל דס"ל להרמב"ן בהלואה באמר לו שקול וזך הוה פרעון בע"כ אבל לכ"ע חשוב הלואה בהוציעם ועי' באס"ז בשם שיטה ס"ל גם בהלואה אף דפרעון בע"כ הוה פרעון צריך שיזרקם לרשות המלוה

בתוספות ד"ה כל הא ביתא כו' והא דאמר פרק הפרה כו' הכניס ברשות כו' עכ"ל. לכאורה למאי דמפרש לקמן פרק האומנין דף פ"א ע"ב דע"כ לא קאמרי רבנן אלא בחצר דבת נטורי הוא ופרש"י שאין טורח בשמירתה א"כ נראה דדוקא בהך דמשתמר בחצר בעצמו בקל רק שלא ישברם בהמתו של בעה"ב וכדומה אבל לענין המעות ודאי בסתמא אין משומרין בבית עד שישמרם בשמירה יתירה ואין זה בכלל דבריו שאמר הא ביתא קמך ועי' ב"ק דף מ"ז ע"ב דרבא אמר ברשות בעל החצר קיבל עליו שמירת קדרות אפי' נשברו ברוח וי"ל כאן דמעות אין משומרים במקומן רק שיצניעם וכיון שא"ל הא ביתא קמך הרי גילה דעתו שאינו רוצה להצניען וסילק עצמו משמירה וזה קרוב למ"ש התוספות

דף מט ע"ב בפירש"י ד"ה מושכרת כו' והיו הפירות כו' ולא שתקנה לו חצירו כו' וחצירו של מוכר הוא עכ"ל. מבואר בהדיא מדברי רש"י דמקרי חצר דשוכר ודלא כהש"ך בח"מ סי' ר"ס וסי' שי"ג וכמ"ש לעיל דף י"א להשיג עליו ובאמת קשה לדעת הרמב"ם פ"ו משכירות והוא בח"מ סי' שי"ב דחצירו של אדם קונה לו אע"פ ששכורה ביד אחרים א"כ קשה כיון שהעליה של לוקח תקני ליה בלא"ה מטעם חצירו דמקרי רשותו של לוקח כיון שהלוקח הוא המשכיר. והרמב"ם פ"ג ממכירה דין ו' העתיק ג"כ דין זה דאם היתה ביתו של לוקח שיש בו החפץ מושכר ביד מוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות לוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח כו' עכ"ל. משמע בהדיא דהרמב"ם מפרש ג"כ כפרש"י דהטעם דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעליה דל"ל משום חצירו דא"כ ל"ל משנתן דמים וגם לא שייך כלל לפיכך שאינו נמשך לדין מעות קינות כלל וכ"כ בכ"מ וב"י פי' דברי הרמב"ם ומה שדייק בסמ"ע סי' קצ"ח על לשון וכן השוכר המקום שכתב הרמב"ם שקנה דשם מטעם חצירו הוא אינו דיוק כלל דאדרבה הא גופה קמ"ל הרמב"ם דאף דהפקיעו קנין מעות שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה מ"מ לענין חצירו לא הפקיעו היכא ששכר המקום וברור שאין כונת הרמב"ם כלל מטעם חצירו רק מטעם האמור בש"ס ודחוקי הלח"מ לא נהירין כלל וכן מסיק בש"ך ג"כ וא"כ יש לתמוה לפי שיטת הרמב"ם פ"ו משכירות דמקרי חצירו של משכיר א"כ קשה טובא ל"ל מעות הא בלא"ה קנה מטעם חצירו. ובאמת מכאן ראיה למ"ש לעיל דף י"א שגם הרמב"ם לא כתב חצירו קונה אע"פ ששכורה ביד אחרים אלא דוקא לענין זה וכן קשה על המחבר שבב"י פירש דברי הרמב"ם מטעם מעות קונות והרי בסי' שי"ג סתם כדעת הרמב"ם דחצירו קונה אע"פ ששכורה ביד אחרים וא"כ ל"ל טעמא דמעות קונות. ונראה ליישב דשפיר י"ל דקני באמת מטעם חצירו אלא מיהו תליא בהך מילתא דאי הוה אמרינן מעות אין קונות רק למי שפרע א"כ בנתן לו מעות אף דהמטלטלין מונחים בבית הלוקח ששכורה למוכר מ"מ לא שייך שתזכה לו חצירו דאפשר דאין זכות לו דניחא ליה דלא ליקני רק למי שפרע בכדי שתהיה באחריות המוכר לענין אונסין דאם נאנסו ליכא מי שפרע כמ"ש בח"מ סי' ר"ד וא"כ לא קני ליה דאינו זכות לו שיקנה דאם יהיה בעין מסתמא לא מחזיק למוכר לשויא נפשיה הדרנא לקבל מי שפרע דלאו עושה מעשה עמך מקרי אבל השתא דלא שייך תקנת חכמים שפיר קני הן מדין מעות הן מדין חצירו ואין נ"מ בזה. אכן למאי דפרישית לעיל דלא אמר הרמב"ם דחצירו קונה אע"פ ששכורה ביד אחרים רק בדברים שאינו מיוחד ללוקח כגון זבל תורי דאתי מעלמא שדעת המוכר עליו שישאר לו זכות זה אבל במציאה ושאר דברים דלא שייך לומר שהמוכר שייר לו זכות זה מסתמא השוכר שוכר שיהא חצירו לגמרי וכן עיקר כש"כ לעיל ומכאן ראיה לדברי ודלא כהש"ך

בגמרא שמע דקבעי למנסביה לפרוק רופילא. לעיל דף מ"ח ע"ב הביא התוס' ראיה מכאן דליכא מי שפרע בירא להפסיד כל המקח מדלא א"ל קבל מי שפרע. ואפשר ליישב לשיטת רש"י דלא ס"ל כן דכאן דשמע דבעי למנסביה מיירי קודם נתינת מעות כבר בקשו למנסביה וא"כ הוה כמו מקח טעות ואילו נטלוהו אחר משיכה היה המוכר יכול לומר אחוי טרפך ואשלם לך כדלעיל דף י"ד ע"ב במוכר שדה באחריות אבל השתא דלא קני רק למי שפרע כיון שהוא מקח טעות מכח ערעור א"צ לקבל מי שפרע

דף מט ע"ב במשנה האונאה כו' מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח. לכאורה כל זה שפת יתר ולא הוה ליה למימר רק שתות למקח דמהך לישנא לא מוכח אי שתות מקח או שתות מעות שנינו וא"כ לא הוה ליה למימר רק שתות למקח ולמאי דס"ל בדף נ"ה לרב כהנא דאין אונאה לפרוטות א"כ ע"כ צריך למינקט דבר מסויים. ועי' ברא"ש דס"ל שאין אונאה בפחות ממעה כסף א"ש קצת דהכרח למינקט מציאות מעה דבמקח שאין בו אונאת מעה. או איסר לפרש"י אין בו אונאה. מיהו לא דייקינן ממתנית דהכא. ונראה די"ל דבלא"ה הקשו התוספות למ"ד שתות מעות ל"ל שתות למקח ונראה דקמ"ל אם פסק לו סלע בעד חפץ אחד והחפץ שוה מעה אחת יותר ונתן לו בעד הסלע שראוי ליתן כ"ד מעין נתן לו כ"ח לכל חד כדאית ליה בגמרא בין למ"ד שתות מקח בין למ"ד שתות מעות נמצא שאם היינו מחשבין לפי הפסיקה שפסק לו סלע ונתן לו כ"ח מעין הרי נתאנה לוקח שתות. משא"כ אם נחשוב שווי המקח והרי שוה כ"ה מעין ואין כאן שתות וא"כ אף אם נלך בתר הפסיקה שפסק לו סלע ונתן לו מעין בעד סלע הרי נתאנה שתות ולזה קמ"ל כיון דלענין המקח ליכא שתות שהרי לא קנה במה שפסק לו סלע וכיון שהמקח שוה מעה יותר אין כאן שתות למקח ולא הוה אונאה רק אם המקח אינו שוה רק באופן שאונאה שתות לפי שווי המקח דכיון שלא משך עדיין מחשבין המקח בשוויו. עוד י"ל דקמ"ל אם פסק המקח ליתן לו סלע ונתן לו כ"ח מעות ואילו החליף סלע במעות אפשר לומר דמקרי חליפין ואין אונאה לחליפין אבל עכשיו שפסק ליתן לו סלט אמרינן דסלע לאו דוקא סלע שלם רק מנין המעות ואם נותן לו כ"ד מעין בסלע אמרינן סלע לאו דוקא והוה כאילו היתה השואה על מעין ואם נתן לו כ"ח מקרי אונאה לכן נקט שתות למקח דלא מחשבינן אונאה שנתאנה על חליפי הסלע במעין רק על המקח והמקח אינו שוה יותר מכ"ד מעין א"כ נתאנה שיעור שתות מיהו נראה דאין זה חליפי כלל דלא עדיף מאילו החליף פירות בפירות דודאי שייך אונאה בזה כדאיתא בח"מ סי' רכ"ז

שם במשנה עד מתי מותר להחזיר פרש"י דנקט לשון מותר דאפיל מי שפרע ליכא. ותימא על הסמ"ג עשין פ"ב והובא בהגמ' רפ"ז ממכירה שכתב בשם רבינו יעקב במקום שיש אונאה וטעות ליכא מי שפרע והביא ראיה מהא דלקמן דף נ"א אושפזכניה דרמי בר חמא