מעיני החכמה קעט

בכולו לא קני רק מי שפרע נראה דס"ל לרש"י לשיטתו דפסק כריש לקיש דמשיכה קונה ומעות אין קונות כלל מן התורה יש מקום שפיר לחלק בכך כיון דבמטלטלין מעות אין קונות א"כ די שיהיה במי שפרע נגד מה שנתן מעות. משא"כ אי אמרינן מעות קונות מן התורה א"כ ראוי שלא יוכל כלל לחזור כיון דהוה קנין גמור כנגד כולו ונהי דתקנו חזרה שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה. מ"מ מהיכא תיתי לפטרו ממי שפרע וא"כ לקמן הסוגיא אזלא לפרש"י אליבא דהלכתא דקי"ל משיכה מפורשת מן התורה ומעות אין קונות כלל וא"כ ר' חייא בר יוסף דאתי לקמיה דר' יוחנן ורבי יוחנן לשיטתו ס"ל מעות קונות א"כ ע"ב היתה סברתו דגם בקנין של תורה אינו קונה רק כנגדו לכן פרש"י שפיר בסברת ר' חייא בר יוסף דסבר גם בקרקע כן דאולי הוה פשיטא ליה בקרקע דכנגד כולו הוא קונה א"כ לא היה מסופק שיאמר ר' יוחנן שיקנה נגד כולו עכ"פ לענין מי שפרע וזה נכון. ולפ"ז גם רב דמפליג בין קרקע למטלטלין ס"ל גם כן משיכה קונה כדמשמע לעיל דקאמר דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה ומסתמא בישראל קאמר כיון דלא פירש

דף מט ע"א בגמרא שיהא הן שלך ולאו שלך צדק. הא דקאמר לאו היינו משום דלפעמים יש הן שהוא כלאו שלא יאמר שסבר הן כלאו כדאיתא ס"פ החובל ולזה קאמר שא"כ אין הלאו צדק

שם בגמרא מיתיבי ר' שמעון אומר כו'. תמוה דלא מייתי הסיפא שעיקר הקושיא מסיפא דהחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואפשר לומר דמשמע ליה מלישנא דמי שפרע שמסיימין שאינו עומד בדיבורו משמע אפי' מי שפרע שייך באינו עומד בדיבורו מדלא מסיים שאינו עומד במקחו אלא דלא פריך ממתניתין די"ל דיבור בלא מעות לאו דיבור מעליא הוא ואינו דיבור גמור שהוא בהסכמה ולב שלם אבל כיון דחזינן דס"ל בברייתא דאפילו דברים בעלמא יש בהם מחוסרי אמנה אלמא דמסתמא הדבור בהסכמה גמורה א"כ משמע לן דאפי' מי שפרע שייך במקצת מעות אלא דבדברים בלא מעות אין נקנין למי שפרע כלל אבל ביש מקצת מעות כיון דנזדקקין למי שפרע בשביל מקצתו שפיר מקרי דברים בהדי מעות לענין שיתחייב לקיים הכל ולכן שבקה לסיפא להורות דאפילו מי שפרע שייך במקצת מעות

בגמרא שם תנאי הוא כו' ואי ס"ד דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה היכי א"ל זיל הדר בך. וקשה טובא הא באמת לא שכרן רק ע"ד אביו ואביו לא ניחא ליה בכך ה"ל כשליח שעיוות ולא דמי לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דחייב לו הממון שפסק אבל כאן דלא אסיק אדעתיה שיקפיד אביו על כך והוא ידע בעצמו שלא שכרו ע"ד ליתן להם כסעודת שלמה הרי אין כאן הבטחה כלל ואינו דומה לדברים שנתכוין לאמרם בהסכמה גמורה. משא"כ זה לא נתכוין לפסוק להם כסעודת שלמה כלל. ואפשר לומר דעיקר הדיוק מדאמר צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית משמע אף שהם פחותים מסתם מזונות פועלים ובהא מסתמא נתכוין ליתן להם כשאר פועלים. מיהו לקמן לא משמע הכי דקאמר רשב"ג לא היה צריך לומר להם הכל כמנהג מדינה ואם איתא דפת וקיטנית פחות ממנהג המדינה א"כ היה צריך לומר להם אלא ודאי מנהג המדינה היה ג"כ פת וקטנית. מיהו י"ל דודאי כיון דאמר אי אתה יוצא ידי חובתך ולא קאמר בפשיטות צא ואמור להם כו' משמע שבתחלה לא היה מקפיד להתנות תנאי חדש לפחות ממנהג המדינה רק שבלא"ה הוצרך לתנאי חדש התנה לפחות מן המנהג של פועלים וא"כ שפיר קאמר רשב"ג שלא היה צריך לתנאי חדש כלל כיון שהכל כמנהג המדינה וצ"ע ועי' בסמוך בתוספות ואפשר שזה בכלל שינויא דש"ס דעל אבוה סמוך

בגמרא ה"נ מסתברא דאמר ר' אבוהו כו'. וקשה מאי צריך לה"נ מסתברא כיון דר' יוחנן אמר בהדיא דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ע"כ צריך לחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ואין לומר דמצינו לחלק בין דברים שפסק למכור לו למתנה דא"כ מאי פריך ממתנה על דברים שאמר ר' יוחנן במכר ודוחק לומר דה"ק ה"נ מסתברא לאפוקי שלא נתרץ לחלק בין מתנה למכר דזהו דחוק ועוד אי מפלגינן מנ"ל להביאו כלל מהך דכור מעשר דבמתנה מועטת יש בו מחוסר אמנה הא כור מעשר י"ל דגרע אפילו ממתנה מועטת שהרי ע"כ צריך ליתנו ולא ישאר לו משא"כ מתנה מועטת אם לא יתנה תשאר לו אלא ודאי לא מחלקין בדברים כל כך וכ"ש שאין לחלק בין מתנה למכירה. ונ"ל דהרי מצינן למימר למאי דמסיק דרב ס"ל כמתניתין לקמן פרק הפועלים דדברים אין בהם מחוסרי אמנה ואיתא בחולין ר"פ אלו וריפות דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן אם הלכה כסתם משנה וא"כ י"ל הך דר' יוחנן אמר דדברים יש בהם מחוסרי אמנה היינו משום דר"י ז"ל כר' שמעון לעיל אבל למ"ד הלכה כסתם משנה נקטינן כמתניתין ופועלים וכרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לכן מייתי מדרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן דהוא אמר הלכה כסתם משנה א"כ ע"כ מתני' דהפועלים אתי אפי' כמ"ד דברים יש בהם מחוסרי אמנה ואסור לחזור לכ"ע ואתי שפיר

בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כו' רשאי לעשות תרומת מעשר כו'. אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה כו'. וקשה מ"מ איך יעשה תרומה כיון שאינו קונה אותו ואינו ברשותו ואיך יתרום דבר שאינו ברשותו. ומצאתי באס"ז בשם הרא"ש דמיירי במכירי כהונה וזה דחוק דהא לא נזכר מזה בש"ס. ועלה בדעתי לומר דלא גרע מנתן לו רשות לתרום משלו דכיון שאמר יש לך בידי הרי הסכים שיוכל לעשותו תרומה וכ"כ ג"כ בחדושי הרא"ש גם קשה לי אי במכירי כהונה איך קאמר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות אי במכירי כהונה הוה כאילו בא לידו כדמשמע בפרק כל הגט דף ל' דמכירי כהונה הוה כאילו אתי לידייהו לכן צ"ל דהוה כנותן רשות. אלא דקשה לפי זה מאי דייק מכאן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה דלמא בעלמא אין בהם משום מחוסרי אמנה אלא דהכא משום הא גופיה אין רשאי לתתם לאחר דהא פשיטא אולי נתן רשות לאחד שיתרום משלו כור זה על של חבירו פשיטא שיש לו לחוש דמסתמא שליח עושה שליחותו וא"כ י"ל משום הא גופיה אסור לחזור בו דהרי כאילו נתן לו רשות לתרום. ועוד לפ"ז קשה היכא קאמר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות הא ודאי כיון שכבר תרם ברשותו כבר חל שם תרומה עליו ואיך יתנו ללוי אחר. מיהו לזה י"ל דמיירי קודם שתרם עליו. וצ"ע דהא גופיה תליא בהא דאי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וסמכה דעתיה שפיר י"ל דלא גרע מנתן רשות משא"כ אי דברים אין בהם מחוסרי אמנה לא סמכה דעתיה כלל שלא יחזור בו לא הוה כנתינת רשות כלל לכן פריך הא אכל טבלים ולא מפרש דלמא יהיב לאחר אלא ודאי אפילו לא יהיב לאחר. אין תרומת מעשר שלו כלום כיון שלא זכה בו ואי דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לא הוה נתינת רשות כללי

בתוספות ד"ה מודה ר' יוחנן כו' ויוקר הוה כמו מתנה מועטת עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי קאמר תנאי הוא מהך דר' יוחנן בן מתיא הא שם ודאי יכולין לחזור דהא כסעודת שלמה ודאי מתנה מרובה הוא ולמאי דפרישית בסמוך י"ל דדייק מדקאמר שאין לכם עלי אלא פת וקטנית לפחות מסתם פועלים ובהא לא מקרי רק מתנה מועטת מיהו י"ל דבאמת ס"ל לר' יוחנן דמשום הכי מצי הדר ביה דמקרי מתנה מרובה. ובהכי ניחא פרש"י לקמן פ' הפועלים שפירש עד שלא התחילו כו' משום דברים אין בהם מחוסרי אמנה והוא תמוה דקי"ל כר"י והו"ל לפרושי כמסקנת הש"ס כאן דעל אבוה סמך ולפ"ז ניחא דס"ל למסקנא דסבירא ליה לר' יוחנן דדוקא במתנה מועטת א"כ ממילא י"ל דהתם הו"ל מתנה מרובה ובהא לכ"ע דברים אין בהם ומשום מחוסרי אמנה וא"ש. בתוספות ד"ה וחזר כו' ה"מ למיפרך א"ה מאי למימר' עכ"ל נ"ל ליישב עפמ"ש לעיל דף ל"ט דלרב כהנא דס"ל לכך עושה אותן תרומה על מקום אחר דלא חיישינן שימכרם הנפקד כשיחסרו דרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו וא"כ בכור מעשר לא שייך רוצה אדם ס"ד דאין עושה אותן תרומה דשמא נחסרין כדי חסרונן כיון שאינו שלו שלא טרח בהם קמ"ל דלא חיישינן לכך

בגמרא אמרו ליה רבנן לרבא והא בעי לקבולי עליה מי שפרע א"ל ה"נ פרש"י דבאמת מקבל מי שפרע וקשה לפי שיטת ר"ת שסובר בנפסד המכר לגמרי אינו מקבל מי שפרע א"כ גם כאן למה יקבל מי שפרע כיון שנפסדו המעות לגמרי ועי' ח"מ סימן ר"ד ס"ב ואפשר לחלק דבנפסד המכר הרי אינו מעמיד לו מקחו משא"כ כאן שהמקח בעין והאונס בדמי מקח מקבל מי שפרע וצ"ע

בתוספות ד"ה אלא כו' והא דאמר כו' משום דמעיקרא היה ש"ש כו' עכ"ל. לכאורה קשה לפמ"ש התוספות לעיל דף מ"ג לאידך תירוצא ס"ל להתוספות דאי מעות קונות מן התורה יכול להשתמש במעות א"כ גם כאן מעיקרא הוה ש"ש ואמאי לא הוה אפי' ש"ח כי א"ל שקול זוזך וכן הקשה בתומים סימן ע"ד. ונראה דכונת התוספות דכאן כיון דלא הוה ש"ש רק בשביל שכר שימוש א"כ פשיטא דמיד שחזר מן המקח אפילו לא אמר לו שקול זוזך נתבטלה הנאת השימוש שהרי לא נתנם לו רק אדעתיה דמקח וא"כ מיד שאמרו לית לן שומשמי לזבוני הרי ממילא נאסרו להשתמש במעות של חבירו שלא מדעתו וא"כ מה שהוסיפו לומר שקול זוזך הוא לומר שאין חפצם לשומרם עוד משא"כ באמרו טול את שלך והבא מעות אין רוצה לומר רק שאינו מעכבו עוד בשביל שכרו אבל אינו מוכח שרוצה לפטור עצמו משמירה של ש"ח. ומ"ש התוספות דמעיקרא היה ש"ש ר"ל שבאמת הוא שומר בשביל שכר והנאה שהגיע לו מן המלאכה ואותה הנאה עדיין לא נתבטלה אבל כאן לא היה מתחילה ש"ש בשביל שכר רק בשביל הנאת השימוש ע"ד קיום המקח וא"כ כי חזר בו ואמר לו שקול זוזך לפטור עצמו משמירה לגמרי קאמרי. והרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה הובא בח"מ סימן קצ"ח סט"ו וז"ל הנותן דמי המטלטלין כו' וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון וכתב בסמ"ע דהוה כש"ח. וקשה הא כאן אמר דאפילו ש"ח לא הוה ועיין בתומים שנדחק. ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם ודאי מסתברא דעכ"פ ש"ח הוה כמו בטול את שלך והבא מעות וכאן מפרש