מעיני החכמה קעה

ליישב ויתיישב ג"כ קושית התוספות לעיל שהקשו אחר שהפקיעו קנין מעות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ויש ליישב בפשיטות דודאי כיון דמעות קונות דרך ליתן מעות לקנות המקח ויש לחוש שיאמר נשרפו חטיך בעליה אבל אחר שתקנו דמעות אינן קונות א"כ אנן לו ליתן המעות כיון שאינו קונה המקח ואם נתן איהו דאפסיד אנפשיה וא"כ לא קשה נמי שיתקנו משיכה עם מעות דא"כ בהכרח יצטרך ליתן מעות ויאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ומה"ט ס"ל לר"ש דמוכר לחוד שהכסף בידו יכול לחזור וא"כ אין ללוקח ליתן המעות ואם נתן אין אנו אחראין לו וא"צ לדחוק כדברי רש"י ותוספות. עוד אפשר לומר בפשיטות דלר' שמעון דס"ל דמוכר יכול לחזור מ"מ לא שייך נשרפו חטיך דהא דאמרינן דלא טרח ומציל היינו משום דקי"ל ש"ח שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם חייב אבל אם לא ימצא בחנם פטור אבל ש"ש בשכר נמי צריך לקדם א"כ י"ל דודאי אי הוה ש"ח יש לחוש שיניחם לשרוף שהרי בחנם מסתמא לא ימצא מצילין אבל בש"ש שצריך לשכור אנשים ימצא להציל וא"כ י"ל דודאי כיון דיד מוכר על העליונה ואם יוקירו יחזור מקרי ש"ש דעכ"פ כבר יש לו הנאה מן המעות שנותן לו א"כ מקרי ש"ש ולא שייך לומר נשרפו חטיך בעליה וכן נראה מדברי התוספות בערובין פ"א ע"ב דבש"ש ג"כ לא שייך נשרפו חטיך וכאן י"ל דמקרי ש"ש דלר"ש ודאי משתמש במעות כיון דידו על העליונה וא"כ משום הא גופיה הו"ל ש"ש בנתן לו מעות וידו על העליונה. גם י"ל מה שהקשו לעיל שיאמר נשרפו מעותיך בעליה י"ל כיון דקם ליה במי שפרע כפי שיטת רש"י אף אם נפסד הכל א"כ יצטרך לקבל מי שפרע ומשום הא גופיה טרח ומציל

בתוספות ד"ה אי אמרת כו' פרש"י כו' וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנין עכ"ל. כבר כתבנו לעיל בסמוך דכיון דידו על העליונה מקרי ש"ש עכ"פ דאית ליה הנאה טובא שבידו לחזור וצריך ליטרח ולהציל

בא"ד ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז למה תקנו שיוכל המוכר לחזור כיון דמה"ת מעות קונות לא יתקנו רק בנאנס יוכל הלוקח לחזור ולא מצי תו לומר נשרפו חטיך. ונראה דלפי מה שייפו כח הלוקח שלא יקנו לו מעותיו ויצטרך המוכר להחזיר לו מעותיו שאינו מן הדין לעומת זה ייפו כח המוכר לענין החזרה כשהפירות בעין דאל"כ לא היו מקבלין המוכרין התקנה לשלם כשיופסד לגמרי ולא היה מתרצה המוכר להחזיר לו המעות כשיאנסו אבל כיון שרואה המוכר שהעמידו הפירות ברשותו כשהם בעין וייפו כחו להיות ידו על העליונה אין רע בעיניו להחזיר המעות כשיאנסו ולא יצטרך למיזל עמו בדינא ודייני

בגמרא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין. כבר כתבתי קושית המפורשים למה תלה הלוקח במוכר ולמה פשיטא ליה טפי תקנת חזרת המוכר וכבר כתבתי לעיל בסמוך. ונראה עוד ע"פ מש"כ התוספות לעיל בפרק המפקיד שהקשו אם מעות אינן קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה וע"ש ומש"כ שם וא"כ י"ל דהמוכר יכול לחזור ולא הלוקח וכיון דאין הלוקח יכול לחזור רק המוכר לחוד הנאת מוכר הוא כדפרישית לעיל לכן חייב בשמירה משא"כ אם הלוקח יכול לחזור ג"כ אסור להשתמש במעות והוה ש"ח וא"כ הוה ס"ד שהמוכר לבד יוכל לחזור ולא הלוקח ואז לא יוכל לומר נשרפו מעותיך בעליה קמ"ל דמ"מ תקנו חזרה גם בלוקח ולא חוששין במעות דקל להציל כמש"כ מפרשים

בפירש"י ד"ה כך תקנו כו' בשביל אותה תקנה עצמה כו' דכ"ש כי מוקמת לחזרה כו' יאמר חוזרני בי עכ"ל. הלשון תמוה דכיון דמעות אינן קונות למה צריך לומר חוזרני בי הא בלא"ה אם נאנס יחזור בו ולכאורה משמע מזה דס"ל כשיטת המאור שסובר דאם נאנסו אין יכול לחזור מיהו כבר השיג הרמב"ן עליו. ואפשר לומר דקשיא ליה לרש"י הלשון כשם שתקנו במוכרין דמוכר יכול לחזור כך תקנו בלוקח וקשה למה מסתבר יותר התקנה על המוכר לכן י"ל דודאי קשה מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו דמעות אינן קונות כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה קשה הא אכתי אם ירצה המוכר לפטור מן האחריות יזכה לו המקח ע"י אחר ובודאי כשהם בעין והלוקח חפץ לקנות שפיר זכות הוא לו ולא גרע מעשאו שליח לקנות שבקנין השליח קונה המשלח מאחר שחפץ בדבר ההוא וא"כ אין תועלת בתקנה ולכן הוכרח רש"י לומר דכיון דאם יוקירו עומדין ברשות מוכר ממילא מסתמא לא יזכה לו דלא מסיק אדעתיה שיבא אונס וניחא ליה לחזור אם יוקירו והשתא י"ל דס"ל לפמ"ש הר"ן גבי פרוזבול שהמלוה מזכה ללוה קרקע כל שהוא וכתב הר"ן אע"ג דחוב הוא לו ע"י זה שלא ישמט מ"מ עיקר הזכוי זכות הוא לו ושפיר יכול לזכות לו וא"כ גם כשרואה הדליקה באה מ"מ כיון דלוקח חפץ במקחו אכתי יזכה לו ללוקח ויקנה כיון דחפץ לקנות מקרי זכות הוא לו וא"כ לא יצטרך לטרוח ולהציל ולזה פרש"י דמ"מ טרח ומציל דחושב שמא אמר חוזרני בי טרם הזכוי וא"כ א"ש שעיקר התקנה הוא למוכר שלולי שהיה המוכר יכול לחזור אם יוקירו לא הוה תועלת בתקנה כלל שהיה מזכה לו ע"י אחר כדפרישית וכן מורין דברי רש"י בדף הקדום שעיקר התקנה בשביל מוכר וא"כ א"צ לומר דס"ל לרש"י כשיטת המאור. מיהו יותר נ"ל דברי רש"י כפשוטן דס"ל לרש"י דודאי בשביל המוכר שפיר שייכא התקנה שאם יוכל לחזור אם יוקירו טרח ומציל דאף שהוא משום ב"א שאין מהוגנים כבר כתבו התוספות דעיקר תקנתא בשביל בני אדם שאין מהוגנים נעשה אבל ללוקח אין ראוי לתקן חזרה כיון דראוי שלא יחזור דהא לפרש"י קאי במי שפרע אפילו נפסד כל המכר וא"כ למה נתקן חזרה ללוקח אם ישרפו מאחר שאין ראוי שיחזור ויעמוד בלטותא דרבנן ולמה נתנו חכמים יד לבני אדם שאינם מהוגנים לחזור שלא כדת הראוי ולזה אמר רב חסדא דעיקר תקנתא בשביל מוכרין נתקן ומה"ט ס"ל לר"ש דלוקח אין יכול לחזור דלמה יתקנו חזרה בלוקח שיעשה שלא כהוגן מאחר דסגי בלאו הכי שהרי המוכר יציל בשביל שמא יתייקרו ולהכי אמר רב חסדא דכמו שראוי לתקן משיכה במוכרין בשביל ב"א שאינן מהוגנים מה"ט תקנו חזרה גם בלוקח כדי שיטרח טפי להציל וזהו כונת רש"י שלכך יציל המוכר שיש לו מורא פן יהיה לוקח אדם שאינו הגון ויאמר חוזרני בי דכיון דחושש שמא אדם שאינו הגון הוא מיד שתבא הדליקה יחזור בו וכונת רש"י על המוכר שיציל מיראה פן יחזור הלוקח כן נ"ל ברור אבל לא שייך התקנה שיחזור הלוקח ויעמוד במי שפרע שזה דבר שאינו ראוי לתקן שיכול לחזור בו ולעמוד במי שפרע לכן פרש"י שיאמר הלוקח פי' מפני שהמוכר ירא שיאמר הלוקח ועי' מש"כ בסמוך בגמרא

ד' מח ע"א בגמ' והתניא ר"ש אמר כו' אנו אין לנו קשה פשיטא וכי לא ידע לחלק בין דברים בלא מעות כמש"כ התו' נראה דס"ד כיון דמותר להשתמש במעות א"כ הו"ל מעות הלואה א"כ אם לא יחזור המוכר מכח שקיבל המעות הוה כמו רבית שבשביל נתינת המעות מרויח שהמוכר לא יחזור מחמת חיוב מי שפרע אלא ודאי חיוב מי שפרע מחמת דברים לחוד הוה א"כ לא נולד חיוב זה בשביל הקדמת המעות. ובהכי ניחא דקאמר רבא אנו אין לנו היינו לרבותא אע"ג דאיכא למימר דמקרי ריבית משום שבשביל שנותן המעות מחויב המוכר למכור לו ועומד במי שפרע דהא עדיין לא קנה אלא דאי אמרינן צד א' בריבית שרי לא שייך רבית דאם לא יוקירו אינו מרויח רק אם יוקירו מרויח שלא יחזור המוכר מכח מי שפרע וא"כ לפי המסקנא דבדברים ליכא מי שפרע א"כ הוה כמו רבית שמכח המעות שמקדים לו מחויב למכור לו אף אם יוקירו ולפי האמת דמ"מ בדברים בלא מעות ליכא מי שפרע לכן אמר רבא אנו דיקא אע"ג דרבא ס"ל לקמן דף ס"ג דצד א' ברבית אסור ומשני דברים ואיכא בהדייהו מעות דודאי החיוב מי שפרע הוא בשביל דברים רק דדברים בלא מעות לא אלימא כ"כ לכן לא שייך בהא חששא דרבית. ובזה מיושב הא דהקדים להקשות מסיפא לר"ש דכל שהכסף בידו ידו על העליונה ולא פריך מרבנן ולפ"ז ניחא דבלא דר"ש היה אפשר לומר דמי שפרע ליכא רק בלוקח אם חוזר הלוקח אבל המוכר חוזר בלא מי שפרע א"כ לא שייך רבית לגבי לוקח שהוא נתן מעות לכן מייתי מר"ש דאמר כל שהכסף בידו משמע דלת"ק איכא מי שפרע גם במוכר לכן ס"ד דמשום דברים הוא דאיכא מי שפרע. גם יש לפרש אנו אין לנו רבא לשיטתו דקאמר בסמוך משיכה קונה. והנה אי אמרינן מעות קונות מסברא יש לחלק דבמעות שייך טפי מי שפרע כיון דקונות מן התורה משא"כ אם מעות אין קונות לא שייך כ"כ לחלק בין דברים בהדי מעות לדברים בלא מעות וס"ד דעיקר מי שפרע משום דברים לחוד ולזה קאמר אנו אף דס"ל משיכה קונה ואין מעות קונות מן התורה מ"מ אף שתקנו מי שפרע במעות מ"מ בדברים אין מי שפרע ועי' בסמוך בלשון התוספות

בתוספות ד"ה ואמר רבא אנו כו' וא"ת מאי קמ"ל רבא כו' עכ"ל נ"ל ליישב דלקמן פליגי אביי ורבא במי שפרע אביי אמר אודועי מודעינן ליה רבא אמר מילט לייטינן ליה דלא מקרי עושה מעשה עמך וא"כ לרבא מי שפרע לטותא דרבנן היא וא"כ הוה ס"ד דבדברים נהי דאין הב"ד נזקקין למי שפרע כיון דלא נתן מעות מ"מ הוא בעצמו יכול לומר מי שפרע קמ"ל דאנו אין לנו יותר רק אין רוח חכמים נוחה הימנו ואין להזכיר לשון קללה כלל ואפילו אודועי לא מודעינן ליה

בפרש"י ד"ה קאי ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו אשה כו' עכ"ל עי' במפרשים מה שדייקו לענין קדושי אשה הא מ"מ הרי חכמים הפקיעו הקנין ומה שעלה בדעתי דס"ל לרש"י כמ"ש התוספות לעיל דף מ"ג דאי מעות קונות יכול להשתמש במעות משא"כ אם מעות אינן קונות לכן גם לקדש אין יכול וכן כתב בספר פני יהושע. ומיהו אין דעתי נוחה בכך דא"כ למה לא פרש"י הך מלתא גופיה דלר' יוחנן יכול להשתמש במעות משא"כ לריש לקיש והא מילתא דפשיטא הוא כיון שיכול להשתמש הוי קדושין. לכך נ"ל דודאי קודם שחוזר פשיטא ליה לרש"י שיכול להשתמש לכ"ע ואחר שחזר מן המקח והמעות מזומנים ביד המוכר לכ"ע אין לו להשתמש בהם מאחר שזה תובע מעותיו איך יוציאם מיהו הא ודאי למ"ד מעות קונות נעשו ברשותו לגמרי ואף שתקנו חזרה ובכלל תקנת החזרה ג"כ שלא ישתמש במעות רק יחזירם מ"מ לענין זה לא נפקו מרשותי' שאם קידש האשה עכ"פ מקודשת אף שאין לו להשתמש בהם אין זה אלא כמו דברים שמחוסרי אמנה אם תניי' בדברים למכור