מעיני החכמה קע

שאינו חריף וא"כ איכא דין חליפין במטבע הך מטבע דמקרי פירא לגבי אידך דזה לא מקרי מעות לקנות הכסף מן התורה שפיר משכחת לה קנין חליפין מן התורה במטבע כגון זהב לגבי כסף וכן כולהו זה שחשוב פירי לגבי אידך. ובהכי ניחא הסוגיא דס"ד הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין והוא תמוה איך ס"ד דבחליפין קאמר תקשיא וכי לא ידע הסיפא כמש"כ התוס' ונדחקו. אכן נראה דודאי בס"ד י"ל דס"ל ודאי זהב דליכא תורת מעות עליו לגבי כסף שייך ביה קנין חליפין ואהני לקנות הכסף ממש דאילו מטעם פירא ומשיכה לא הוה אלא לענין חיוב אבל לא לקנות לכן משמע ליה דקונה ממש אך בכסף שתורת מעות עליו נהי דעקרו חכמים קנין מעות מ"מ כיון דלא שייך ביה קנין חליפין מן התורה לא עשו בו דין חליפין כלל לכן כסף לגבי זהב אין בו דין חליפין ופריך שפיר ומ"מ משני דהכי נמי מסתברא דאי אמרינן מטבע נעשה חליפין ואיכא מציאות חליפין במטבע דהיינו זהב לגבי כסף א"כ לא מסתבר שיעקרו דין חליפין מכסף כיון דהוה מעות מן התורה והפקיעו קנין מעות משום תקנתא דרבנן מ"מ לא מסתבר שלא יהיה בו דין חליפין כיון דבחליפין לא שייך גזירה דנשרפו חטיך בעליה לא מסתבר שיהיה גרע מחמת קנין דאורייתא שיש בו וזה נכון וברור ועי' בסמוך מ"ש עוד

בגמרא דעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. צריך ביאור כיון דסודרא קני ע"מ להקנות הוא וא"כ כל הקנין אינו רק לפי שעה וא"כ מאי איכפת ליה מאי דעבידא דבטלה הרי עכשיו הוא בחשיבותה וצ"ל דמ"מ כיון שאינו דומה לנעל אינו קונה

בגמרא תנן הזהב קונה את הכסף. מכאן הקשו על דברי רבינו האי גאון שכתב דהבא פירא הוה לכל דבר ומיקני בחליפין וא"כ קשה מאי פריך ממתני' דהזהב קונה את הכסף. עי' רמב"ן במלחמות. וליישב דעת הגאון י"ל לפי דברי הרב אלפסי שכתב דהבא פירא ומקני בחליפין אבל לא קונה י"ל דס"ל להגאון כמש"כ התוס' בשם י"א דמטבע מקרי כלי משום שיוצא בהוצאה ומה שהקשו מפרוטטות לאו קושיא הוא דבהדיא אמר בש"ס אידי ואידי פירא הוו וכן אנקא ואניגרא היינו לריש לקיש דס"ל פירי עבדי חליפין וא"כ י"ל דודאי למ"ד מנ"ח היינו בשביל שיוצא בהוצאה ולהכי לגבי טלית מקרי טיבעא עמ"ש לעיל ולכן למ"ד אינו נעשה חליפין דבאמת אינו כלי רק מחמת שיוצא בהוצאה טפי מפירי וזה מצד הצורה וצורתא עבידא דבטלה וא"כ ודאי אי אפשר שזהב יקנה בתורת חליפין כיון דקי"ל פירא לא עבדי חליפין וא"כ ממנ"פ זהב אינו קונה והא דלא מפרש דוקא למ"ד פירי לא עבדי חליפין היינו משום דמכולה מתני' פריך דנחושת קונה את הכסף ובנחושת ודאי טיבעא הוה אף לרבינו האי שעיקר המעלה שלו בשביל שחריף להוציא א"כ י"ל דמודה רה"ג דאינו קונה בחליפין וגם אינו עושה חליפין ולא אמר הגאון רק שנקנה בחליפין דבזהב שחשוב עיקר דעתו על החשיבות אבל אינו. קונה בחליפין לפי שאינו כלי רק מצד הצורה וצורה עבידא דבטלה ול"ק על הגאון

בתוספות ד"ה מאי לאו וא"ת וכי לא ידע סיפא כו' עכ"ל. התוס' נדחקו ליישב. ונראה ליישב דודאי לשון קונה משמע ליה דהונה לגמרי ולא מטעם משיכה דבמשיכה אינו אלא מתחייב בדמים אבל אינו קונה הבעין. ועפ"ז י"ל דס"ד דה"ק הזהב יש בו מציאות שיקנה הכסף היינו בנתן הזהב בסתם ואומר שבתורת חליפין נתנו צריך ליתן לו אותו הכסף שיש לו לזה ואף דיכול לומר שמא נתתיו לי בתורת דמים וא"כ אין לי ליתן הכסף שהוא בעין י"ל דבלא"ה איכא מ"ד ברי ושמא ברי עדיף רק דקי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה א"כ בנתן הזהב שבין כך ובין כך צריך ליתן לו הכסף לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה לכן אם טוען ברי שנותנו בתורת חליפין כבר איתרע חזקת הממון ומהני ברי דידיה שמחוייב ליתן לו הכסף שהיה לו דמסתמא בשעת קנין אינו מקפיד שיהיה דוקא בתורת משיכת פירות שיתחייב הכסף ולא יקנה משא"כ בכסף אם נתן לו סתם אף שאומר שנתנו בתורת חליפין וזה אינו מכחישו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ויכול לומר שמא בתורת דמים נתתיו וכיון דכספא טיבעא ומעות אין קונות אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ומ"מ קאמר שפיר הכי נמי מסתברא דודאי כיון דנקט סתמא הכסף אינו קונה משמע ודאי אפי' בתורת חליפין אינו קונה וא"ש. ועוד נ"ל די"ל דס"ד דודאי אם נותן הזהב לקנות הכסף דעתו שיקנה בכל אופן כי החילוק בין שקונה או שמתחייב שקונה הוא דוקא במה שיש לו ואם אין לו כסף אינו מחוייב ליתן לו דלא חל הקנין על דבר שאין לו אבל מחוייב היינו שמחוייב ליתן לו כמו במשך פירות אף שאין לו מעות מ"מ חייב הוא ליתן מה שהותנה וא"כ י"ל דס"ד ודאי בנתן לו זהב מסתמא דעתו שיקנה מה שיש לו ומה שאין לו יתחייב ולשון קונה נקט בשביל הכסף שיש לו שהוא שלו בקנין גמור וא"כ בכסף שנותן לו מה שיקנה כנגדו מה שיש לו ומה שאין לו יתחייב וכיון דמעות אינן קונות ואין מחייבין לו המקח א"כ אף מה שיש לו אינו קונה דה"ל כמו קני את וחמור שמתוך שאין משיכת הזהב קונה לחייב מה שאין לו אינו קונה גם מה שיש לו וא"כ א"ש דקאמר הזהב קונה את הכסף והיינו כסף שיש לו ומחייב להשלים מה שאין לו אבל הכסף אינו מחייב הזהב כיון שנתן לקנות ולחייב כיון שאינו מחייב אינו קונה ג"כ וא"ש ס"ד דש"ס ולבסוף קאמר ה"נ מסתברא דמשמע ודאי אפי' הזהב שהוא בעין אינו קונה ולהכי מייתי הברייתא דקאמר בהדיא מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר זהב משמע בדינר זהב אחד משמע ודאי אפילו יש לו הדינר זהב שאין כאן רק לקנות לבד ואפילו הכי אינו קונה

בא"ד ומשני דאף רישא לא מיירי אלא בדמים עכ"ל. וקשה לפ"ז למה נקט לשון קונה. ונראה ליישב דרבינו הקדוש הורה לנו בחכמת לשונו שיש מציאות קנין ג"כ בזהב והוא דאם רוצה שיקנה אותו מקום כסף המונח שם יוכל להקנות לו הכסף אגב קרקע וקמ"ל רבותא בהא דאף דזהב קונה כסף ומקרי פירי לגבי כסף מ"מ אם נתן שיקנה הכסף עם שכירות המקום שיהיה שם לפי שעה א"כ הוה כמו מקומו מושכר לו וקונה הוא ממש דלגבי קרקע הוה זהב טיבעא וקנה שכירות המקום בזהב ומשכחת לה שהזהב יקנה הכסף ממש אף דעיקרא דמתני' לענין חיוב מיירי אגב אורחא קמ"ל ג"כ מציאות קנין בכסף אם הוא באופן שכתבתי והכסף אינו קונה את הזהב היינו הזהב לחוד בלא המקום דאם הקנה גם המקום פשיטא דכ"ש דעם הכסף דודאי הוה טיבעא שקונה מקום הזהב וכ"ש הוא מרישא דקרקע ודאי נקנה בכסף שהוא טיבעא. ועפ"ז אפשר ליישב לדעת הרא"ש שסובר דזהב חשוב טיבעא לגבי נחושת וקשה עליו למה נקט הנחושת קונה הכסף לשמעינן רבותא טפי דנחושת קונה זהב דהוה רבותא טפי ולפ"ז ניחא דודאי קמ"ל דבנחושת איפא מציאות קנין לגבי כסף והיינו שאם הקנה לו גם המקום שהכסף מונח בו קמ"ל שנחושת דגרע מזהב מ"מ קונה קרקע ומקרי טיבעא לגבי קרקע משא"כ אי הוה נקט נחושת קונה זהב ה"א דלא מיירי רק לחיוב לחוד ונקט קונה כסף רישא דקמ"ל בזהב בלשון קונה אבל השתא שמעינן לפי סדר לשון המשנה דנחושת הוה פירא טפי מזהב כמש"כ הרא"ש נקטיה משום רבותא דנחושת קונה קרקע ג"כ דלגבי קרקע גם נחושת מקרי טיבעא. ולפ"ז במעות רעות ויפות ע"כ איירי לענין חליפין דבהני ליכא מציאות קנין בענין אחר שיתן אלו מעות לקנות בהם קרקע רק בחליפין והא דפריך רב אשי לעיל לזקנותיה דר' למה נקט הנחושת קונה את הכסף ולא קאמר משום הך רבותא שקונה קרקע היינו משום דלא מסתבר למיתני משנה יתירה לגמרי משום הך רבותא אבל אי צריך למיתני דנחושת קונה כסף רק דה"ל למיתני רבותא טפי דנחושת קונה את הזהב שפיר י"ל גם בנחושת איכא מציאות קנין לגבי קרקע ומה שקונה זהב הוא נשמע ג"כ מסדר לשון המשנה כמש"כ הרא"ש. ועפ"ז יש לפרש הא דמייתי לקמן נקנה כסף בכל מקום שהוא היינו כמות שהוא ומסיק אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישינה. ולכאורה קשה פשיטא צריך ליתן לו כפי מה שפסק עמו ולפ"ז י"ל דקמ"ל היכא דמשכחת שיקנה הכסף בכל מקום שהוא נקנה כמות שהוא ואינו מגיה הברייתא לגמרי רק בענין מציאות שיקנה לו כסף בכל מקום שהוא במציאות קנין והיינו אגב קרקע בכה"ג אי אמר ליה מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישינה והיינו אפי' כבר נתן לו מארנקי ישינה כיון שקנה הארנקי חדשה אף אם יהיב ליה הארנקי ישינה לא קנה דאין מטבע נעשה חליפין ויכול לחזור בו כיון שכבר קנה החדשה ע"י קנין אגב א"כ שעור לשון הברייתא כך היא היכא דנתחייב הכסף בכל מקום שהוא אז צריך ליתן לו בהכרח כמו שהתנה אפילו כבר יהיב ליה מארנקי ישינה דהשתא קיימינן בסברא דאין מטבע נעשה חליפין ולא קנה הארנקי חדשה במה שנתן לו הישינה והדין דין אמת לפום סברא דאין מטבע נעשה חליפין

בגמרא אמר רב פפא אפילו למ"ד אין מטבע נעשה חליפין כו' מידי דהוה אפירא. עי' בספר פני יהושע שהקשה לפי שיטת רש"י שסובר דמ"ד מטבע נעשה חליפין ס"ל פירי עבדי חליפין דמטבע לאו כלי הוא וא"כ קשה לקמן דף מ"ז יליף רב נחמן דפירי נקנה בחליפין מכל דבר ורב ששת ס"ל דקאי גם על דקונה בחליפין ופירי עבדי חליפין וא"כ אי ממעטינן מטבע שאינו בכלל כל דבר א"כ מנ"ל שיקנה בחליפין דלרב ששת אין חילוק בין דבר הקונה לנקנה. ובאמת כבר כתבתי בחדושי מהדורא קמא דאינו מוכרח שיסבור רש"י דהני דפליגי במטבע ס"ל דפירא ע"ח ועוד י"ל מלשון רש"י שכתב כל המטלטלין נקנין בחליפין י"ל דס"ל לרש"י דכל מטלטלין הם ככלי מאחר שמוכנים לעשות מהם כלי לכן ס"ל דמה שראוי לכלי שפיר עביד חליפין אף שעכשיו אינו כלי הרי כל ענינים עומדים לעשות מהם דבר להשתמש לכן מקרי כלי אבל פירי אין עומדין לעשות מהם כלים לכן כל מידי בכלל כלי הוא וכן מצינו בסודרא דתפיס שלש על שלש מקרי כלי וכל המטלטלין ראויים להשתמש ע"י תיקון וככלי הם ולא ממעטינן רק פירי שאין עומדין להשתמשות ולא כתב רש"י רק דכל מטלטלין נקנין בחליפין דככלי חשיבין אבל פירי באמת לע"ח מיהו גם להבנת ראשונים דהני ס"ל פירי עבדי חליפין נראה דלאו קושיא הוא כלל דע"כ גם לרב ששת יש חילוק בין מידי דעביד חליפין