מעיני החכמה קסט

שמיקנו בחליפין וקשה מלקמן ע"ב ושם אכתוב ליישב ג"כ מה שקשה משם ע"ש בס"ד וא"צ לדחוק בדברי התוס'

בתוספות ד"ה בכל הסלע כו' רש"י פירש טעם כו' וקשה דבמס' עדיות כו' דב"ש לחומרא עכ"ל. ליישב פרש"י אפשר לומר דבלא"ה יש לדייק דלשון הפורט קאמר דמשמע דיעבד ואמאי לא קאמר פורטין אלא נראה משום דבמשנה איתא הנחושת קונה את הכסף וא"כ אם נתן לשולחני פרוטות ממילא מחוייב השולחני ליתן לו סלע משא"כ לב"ה א"צ ליתן לו רק שקל כסף וא"כ לענין זה ב"ש לחומרא שאין השולחני יכול לחזור וצריך ליתן לו סלע שלם וא"ש. ובהכי ניחא דקאמר השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מבעיא וקשה פשיטא אי אמרינן דלא מחללין לגבי דהבא ע"כ לומר דעיקר המעלה הוא החריפות דהא אין מחללין על הזהב אף שהוא חשוב וא"כ דקארי לה מאי קארי לה הא פשיטא דפרוטות חריפין טפי מזהב. ולפ"ז ניחא דמשמע ליה כיון דלב"ש ע"כ ס"ל דהנחושת קונה את הכסף ע"כ חשיבות הכסף מחשיב לטיבעא טפי מפרוטות כיון שאין שום חשובות לפרוטות לכן משמע ליה דגרע מזהב ומשני דמ"מ עדיפי כיון דבאתרא דסגיין חריפין טפי. וגם לקמן בהך דהפורט סלע של מ"ש יש לפרש שהשולחני נתן לו הפרוטות ולב"ש קנה הסלע ולב"ה לא קנה ולענין זה חשוב ב"ש לחומרא ואפשר דלב"ה לא קנה כלום דהוה כמו קני את וחמור ולב"ש דיכול לחלל שפיר קני

בגמרא לישנא אחרינא כו' דב"ש סברי הכסף כסף ראשון. וב"ה סברי הכסף כסף ריבה. עי' בספר פני יהושע שהביא ממה שמקשין לב"ה למה לי הכסף כסף לא לכתוב לא הכסף למעוטא ולא נצטרך לרבויא דכסף כסף ודחק. וע"פ פשוטו י"ל דצריך למעט לומר שאין מחללין כסף על כסף אפי' מדוחק ולכן צריך קרא דהכסף שאינו מחלל רק כסף על דבר אחר אבל כסף שני דוגמת זה אין מחללין וכמש"כ התוס' לקמן ד"ה לפלוג וכיון דכתיב הכסף אי לא כתבו כסף כסף רבוי הוה ממעטינן כסף שני לגמרי אפי' שאינו אותה מטבע כסף. ועוד נ"ל דלא מייתר כלל רק מכח סברא נהי דשמעינן שהמעות נתפסים בקדושת הפירות לא שמעינן אלא שיכול להתפיס הקדושה על המעות מ"מ לא שמעינן שמתפיס קדושת הכסף על כסף אחר לכן ס"ל לב"ש דכיון דכתיב הכסף לא מוכח רק כסף ראשון ולא כסף שני לכן צריך רבוי וא"ש. עוד י"ל דלמאי דפרישית לעיל דלענין מעשר אפי' מאי דמקרי פירא לגבי חבריה מחללין עליו לכן אף דקי"ל דהבא פירא וכספא טיבעא מ"מ מחללין סלעין על דינרי זהב ופירשתי הטעם לעיל כיון דדינא לכתחלה לחלל על זהב שפיר יכול להחזיר קדושת המעשר על דינר זהב ולא דמי למקח וממכר א"כ י"ל ודאי אי לא כתיב רק הכסף הוה ממעטינן דדוקא כסף ולא כסף שני ואינו רשאי לחלל על כסף אחר אבל השתא דכתיב כסף כסף ריבה א"כ הכסף ראשון לאקולי אתא ולומר דאף שכבר נעשה מכסף ראשון כסף שני מ"מ כתיב וצרת הכסף ראשון בידך והלכת ר"ל דאם כבר חילל על כסף מ"מ יוכל לחזור ולחלל על זהב דלעולם יוכל לילך במה שדין שיתחלל בהם וראוי לכסף ראשון ומוכח דיכול להחזיר הכסף לדנרי זהב. ובהכי ניחא דאיתא בכתובות דף ק"ו ע"ב משמע דאפי' בדברי קבלה דרשינן הכסף כסף ראשון ולא כסף שני א"כ הכא נמי יש לדרוש הכסף ראשון ולא כסף שני אלא ודאי כיון דכתיב הכסף כסף ראשון דרשינן נמי הא דכסף ראשון יכול לחלל כסף על דינרי זהב כיון דמעיקרא מהני לחלל בכסף ראשון גם עכשיו יכול להחזיר הקדושה לזהב כנ"ל ועי' בסמוך

בגמרא וחד אמר אף בפירות על דנרין מחלוקת. קשה דלהך מ"ד דטעמא דב"ש משום דכספא טבעא ודהבא פירא א"כ משמע דב"ש מודו לב"ה דכסף כסף ריבה אפילו כסף שני והיינו לעשות מפרוטות כסף דעל פרוטות י"ל דמחללין כדלעיל וא"כ איך שייך לשון אף משמע דמודה למ"ד דב"ש ס"ל כסף ראשון ולא כסף שני. ונראה דבלא"ה כבר כתבנו דקשה לב"ה לא לכתוב הכסף למעוטי כסף שני ולא לכתוב ריבוי דכסף כסף לכן נראה דלכ"ע כסף כסף ריבה דלא תימא טבעא דכספא דוקא וס"ל לב"ש דכסף כסף ריבה אינו מרבה אלא דלא נימא כסף דוקא קמ"ל כסף כסף אפי' שאר מטבעות וב"ה ס"ל דריבה דכסף כסף היא דאפילו כסף שני יוכל לעשות מה שדינו להיות כסף ראשון שנתרבה מכסף כסף והיינו כספא אדהבא כדפרישית לעיל והשתא אם נימא דב"ש ס"ל דלא מחללין על דהבא א"כ א"א לדרוש כב"ה דיכול להחזיר הכסף שני למה שדין הכסף ראשון דהא על דהבא אין מחללין רק על פרוטות וכסף לכ"ע אין יכול להחזיר על פרוטות אם חילל על כסף דאין מחללין כסף על נחושת דנחושת פירא לכ"ע וממילא ידעינן דכסף ראשון ולא כסף שני וכסף כסף לא מרבה רק שיכול לחלל על פרוטות אבל אם חילל עליהם שוב אין יכול להחזיר אפי' על כסף דממילא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ולמסקנא באמת מיפרכא הך סברא ממתני' דלעיל

בגמרא ליפלוג בסלעין על סלעין. קשה דטפי הו"ל לאקשויי דליפלגי בנחושת על סלעין כיון דדרשי כסף ראשון ולא כסף שני. וצ"ל דבהא ודאי אסיק אדעתיה דליכא רבותא לב"ה אבל סלעין על סלעין איכא רבותא גם לב"ה דמחללין כסף אכסף ועי' בסמוך

בתוספות ד"ה ליפלוג בסלעין על סלעין ריב"ן לא גרים ליה ולענ"ד יש ליישב דקאמר סלעין היינו סלע מדינה על סלע צורי דסלע צורי שמנה על סלע מדינה עי' קדושין דף י"ב ובב"ק דף ל"ו. ובהכי ניחא נמי דקאמר לעיל מידי דהוה אכספא לב"ה ופרש"י דמוכח דמחללין מדנקט סלעין דנרין משמע דמעיקרא חילל על כסף וכבר כתבתי דקשה פשיטא הא כסף כתוב בתורה ולפ"ז ניחא די"ל דכיון דשל דבריהם כסף מדינה משמע להש"ס דיכול לחלל על כסף מדינה וא"כ אין ראיה מן התורה די"ל דכסף שבתורה כסף צורי הוא

בא"ד וי"ל דהתם הסלעים שוין עכ"ל. והקשה בסי' פ"י א"כ הא דתנן בפ"ק דדמאי דדמאי מחללין אותו כסף על כסף ע"כ איירי שאין שוין א"כ קשה אפי' ודאי נמי כיון דחריפין יותר. ולק"מ חדא די"ל בדמאי הקילו לחלל אף החריפין על שאין חריפין. ועוד י"ל דמיירי בנתערבו לו סלע דמאי בסלע חולין ושניהם שוין דבדמאי מחללין משא"כ בודאי לכן לא מצי התוס' לשנויי דכאן מיירי בנתערבו דבכה"ג לכ"ע אין מחללין אבל בדמאי שפיר מחללין אף שהמטבעות שוות לגמרי ולק"מ

בא"ד א"נ אתיא כר"מ דתנן כו' וחכמים מתירין. מה שהקשה בספר פני יהושע מאי פריך הכא דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור אין קושיא זו כלום דנימא ב"ה כר"מ דשינוי' דש"ס פשוט וכמו כן מה שהקשה לתירוץ קמא דלמא סלעין על סלעין לכ"ע מחללין לא ידענא מאי קאמר דהא ב"ש ס"ל כסף ראשון ולא כסף שני ולא הוה טעמא משום חורפא רק גזירת הכתוב שאין כסף יכול להתפיס כסף אחר גם מה שתמה על דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד ממ"ש דין ה' דאין מחללין כו' הראשונות נחושת והשניות כסף ובפ"ה כתב דמחללין כסף על זהב לא הבנתי שהרי מבואר בדין י"ד שהעתיק המשנה הפורט סלע ממעות מעשר שני הרי מפורש דפורט סלע של כסף על פרוטות נחושת ואפילו חוץ לירושלים אלא פשוט דס"ל להרמב"ם דכל מה שהוא צורך מעשר שני שרי והך דכספא אזהב מפורש שם מפני משאוי הדרך וכן הך דהפורט סלע ג"כ לצורך מעשר שיהיה הפרוטות מוכנים בידו לקנות בהם בבואו לירושלים ובפ"ד לא קאמר רק דאין מחללין לכתחלה מה שאינו לצורך מעשר שני דהיינו שהוא צריך לפרוטות ועי' בסמוך

דף מה ע"ב בגמרא גזרינן שמא ישהא עליותיו כו'. והקשה בספר פני יהושע לפ"ז מאי קאמר לעיל אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מ"ש עליו מאי ענין זה לזה כיון דבמעשר שני אין הטעם רק משום שמא ישהא עליותיו. ובאמת מזה ראיה לדברי הרמב"ם דודאי כל הני דמחללין כסף על זהב היינו לצורך מ"ש להקל ממשאוי הדרך כמש"כ הרמב"ם. אבל פירות על דנרין שרי אפי' בתחילת חילול אף דמקרי פירא לענין מקח וממכר לענין חילול מקרי טיבעא ומחללין לכתחילה עליו כדפרישית בסמוך. ובהכי ניחא דקשה אטו ר' יוחנן טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דהא לב"ה משנה מפורשת דאפי' כספא אדהבא מחללין וכ"ש פירא אדהבא אלא דקמ"ל אפילו לב"ה י"ל דלא שרי רק משום משאוי הדרך דהא אפילו אפירא מחללינן לפעמים כמש"כ התוס' לעיל סוף דף הקדום ד"ה וטיבעא וקמ"ל דמחללין לכתחלה אפילו לא איכפת ליה במשאוי דרך

בגמרא אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וכו'. כבר הארכתי למעניתי בסוגיא זו ומה שנתוסף לי כעת ב"ה אכתוב. מטבע נעשה חליפין איכא למידק אי אמרינן דבר תורה מעות קונות איך משכחת לה מציאות חליפין במטבע כיון דמעות הוא מן התורה וקני מטעם מעות איך נייחס למטבע תורת חליפין שאין לו שום מציאות מן התורה דבשלמא בכלי שייך מציאות חליפין שחליפי כלי בכלי אין תורת מעות עליהם אבל מטבע שהיא עצמה מעות איך שייך בה מציאות חליפין. מיהו י"ל למאי דקאמר ר"פ דלכ"ע מטבע נקנה בחליפין א"כ י"ל דבעיקר קנין חליפין משכחת לענין שהיא נקנה בחליפין וממילא כיון דשייך חליפין במטבע מש"ה אחר שהפקיעו חכמים קנין מעות מ"מ דין חליפין נשאר עליו שיקנה בתורת חליפין ולמאי דמסיק לקמן דאין מטבע נקנה בחליפין באמת צ"ל דס"ל דמ"ד מטבע נעשה חליפין ס"ל מעות אין קונות ושפיר איכא מציאות חליפין במטבע. או י"ל דלמאי דס"ל לרב נחמן בנדרים בפרק השותפין דסודר הוה קני על מנת להקנות א"כ אין קונה המטבע רק ע"מ להקנות לו המקח י"ל דלאו קנין מעות הוא כיון שאינו נותנן ו רק ע"מ להקנות לא דמי לקנין מעות ואינו קונה מיהו לרב אשי דפליג התם וס"ל דסודרא אי תפיס ליה מתפיס א"כ הוה קנין מעות ולא שיין חליפין י"ל דס"ל כר"פ ועיקר חליפין שייך במטבע לענין שיהיה נקנה בחליפין. ובהכי ניחא דקאמר לשון נעשה ולא קאמר עושה חליפין ולפ"ז י"ל דעיקר מציאות הוא בשביל נעשה שיהיה נקנה וא"ש. אמנם כן לענ"ד נראה דודאי הא דמעות קונות היינו משום דחורפא דמעות אהני לקנות הפירות אבל הפירות אין קונין הזהב דעיקר חשיבות. המעות משום חורפייהו א"כ ודאי זהב דהוה חשוב ואינו חריף כמו הכסף לא מקרי מעות לגבי כסף ואינו קונה מן התורה בתורת מעות דהא דמעות קונות היינו דוקא החריף נגד הפירי